זמרים בני העדה התימנית פעלו בארץ מאז קום המדינה וזכו לייצוג נרחב על ידי מבצעים ויוצרים, כמו שושנה דמארי, ברכה צפירה, צלילי הכרם, אביהו מדינה, ברכה כהן, ציון גולן ועפרה חזה – שהפכה את המוזיקה התימנית לבינלאומית בזכות העיבוד המדויק של יזהר אשדות לשיר “אם ננעלו”. אחר כך הגיע גל של מבצעים ששרים בניחוח תימני – אייל גולן, פאר טסי ודודו אהרון הם חלק מז'אנר זה. אבל בשנים האחרונות מתהווה גל של חזרה לשירה התימנית הישנה והמסורתית, זו המושרת בשפת המקור.
בפסטיבל "חשיפה בינלאומית" שנערך השבוע מציגים מיטב הכישרונות המקומיים בפני עשרות מבכירי תעשיית המוזיקה העולמית. שלושה מבין המציגים – רביד כחלני, יגאל מזרחי ולהקת A-WA – מבצעים את השירה התימנית המסורתית ומקשטים אותה בסגנונות מערביים. בהחלט תופעה.
חלוץ הז'אנר היה רביד כחלני, בן העדה ומקים "ימן בלוז", להקה שזוכה להצלחה גדולה בעולם ומשלבת בין טקסטים בתימנית־ערבית ללחנים המושפעים ממוזיקה תימנית וגם סול, Fאנק, בלוז וג'אז. כחלני בהחלט מסכים עם הקביעה שללהקה שלו יש מניות בגל המוזיקה התימנית בארץ: "אני תימני משני הצדדים, גדלתי על המסורת התימנית הדתייה, ויש לי חזות תימנית. ועדיין ‘ימן בלוז’ לא מבוססת רק על שירים תימניים, זו מוזיקה מקורית שיש בה השפעות תימניות”.
"המוזיקה התימנית מבוססת על גרוב ושירה מלאת הבעה – אלמנטים שבכל העולם מדלגים מעל מחסומי שפה, תרבות ושורשים", אומרות בנות להקת A-WAה, המצליחה. "בחודשים האחרונים הגענו להופיע בהרבה פסטיבלים ומועדונים ברחבי אירופה וקיבלנו תגובות מדהימות מאנשים שאמרו שהרגישו את השירים והסיפור, למרות שלא הבינו את השפה".
גם היוצר והזמר לירון עמרם – בנו של אהרון עמרם, זמר, משורר ומלחין שזכה בפרס אקו"ם על החייאתה של מורשת השירה התימנית – עושה הבחנה בין המוזיקה התימנית המסורתית למוזיקה העכשווית, זו הנשענת על המקורות אך מעניקה פרשנות חדשה לשירים. “אם הגל הזה ייגמר בטרנד נחמד, עם כמה שירים טובים, הוא יפספס את המטרה”, הוא מבהיר. “כי מה שצריך לקרות פה זה התחדשות, להחזיר עטרה ליושנה, להפוך את הז’אנר למשהו שעומד בפני עצמו, לא משהו אנכרוניסטי ונוסטלגי, אלא משהו חי ומתפתח”.
בספטמבר האחרון זכה עמרם בתואר הזמר האלטרנטיבי של השנה, מטעם ערוץ 24 ותחנות הרדיו האזוריות. אף שמדובר בזמר שעושה את צעדיו הראשונים בתחום, השילוב בין מוזיקה תימנית ופופ ישראלי תפס את האוזן. “המוזיקה התימנית תמיד הייתה בבית, ולהיות בן של אהרון, האוטוריטה של התחום, זו תווית שאני מסתובב איתה מגיל אפס”, הוא אומר. “בהתחלה אומנם בחרתי אחרת, אבל ככל שאתה מתבגר אתה מבין את סך החלקים באישיות שלך, מתעסק בנושאים של זהות ושורשים, ומגלה מה חזק יותר ומה אמיתי מבחינתך. אני רואה בשירה התימנית שליחות”.
אותה שליחות מלווה גם את יגאל מזרחי, מי שהקים את “אנסמבל יאמאן” ויצר מוזיקה שחוקרת את הפער בין תימן לאפריקה. כיום עומד מזרחי בראש ההרכב GULAZA המבצע שירת נשים תימנית מסורתית. “שני ההרכבים הללו הם תולדה של החיפוש המתמיד שלי כאמן אחר זהות, שייכות, שורש ואמירה", הוא אומר. "הזרז לכל הדבר הזה היה כשחזרתי אחרי שנים לשכונת שבה גדלתי, שעריים ברחובות. כשגרתי בתל אביב למדתי תיאטרון ומשחק והכל התמקד בתרבות המערבית, בצ’כוב ובשייקספיר, וכשחזרתי כל עץ הזכיר לי משהו מהמסורת”.
מהרמת גבה וסגירת דלתות שליוו את האנסמבל בימיו הראשונים, הצליח מזרחי להשיג דריסת רגל מעבר לים. איך הקהל האירופי מקבל את המוזיקה השורשית הזו? הוא מספר על תחושה מיסטית ממש: “יש משהו מכשף בשירה התימנית. אנחנו חיים במציאות אורבנית לחוצה ואינטנסיבית, ויש משהו במוזיקה הזאת שמעניק לאנשים תחושה של זיכרון או געגועים. היא מאירה חלק בנשמה שהיטשטש. כשהתחלתי לחקור את המוזיקה הזאת הרגשתי שאני טובל במעיין שאין לו סוף, אין גבול לכמות הידע, ההומור והאינטליגנציה”.
לא קוריוז, חזון
כחלני מציין שיש גל של חזרה לשורשים באופן כללי, לא רק בקרב בני העדה התימנית – למשל דודו טסה והכוויתים או ריטה שהוציאה אלבום בפרסית: “יש יוצרים רבים שמגלים את המוזיקה מהבית, והגילוי הוא משמח. אני מאמין שזה עושה טוב למוזיקה ומעשיר אותה, למרות שיש פעמים שזה עובד פחות טוב. עדיין אני מאמין שהמוזיקה לא צריכה להיות בתוך מסגרת, במיוחד שכיום יש כל כך הרבה סגנונות מוזיקליים שכבר קשה לעקוב”.
את הגל העכשווי של השירה התימנית תולה מזרחי בשינוי שעובר הדור השלישי בארץ: “הסבים והסבתות שלנו עלו לישראל, והילדים שלהם – ההורים שלנו – היו צריכים להתמערב בגלל שניסו לייצר פה תרבות מנותקת. הדור שלנו ממלא את החור המלאכותי שיצרו הרשויות”.
אולם גם אם בני הדור השלישי ממלאים את החלל, ועושים את זה בהצלחה רבה, עמרם חושש שהם לא ישרדו את מבחן הזמן: “אבא שלי היה הכותב והמלחין המשמעותי בארץ. עד תחילת שנות ה־60 הוא היה יוצר חומרים מסורתיים, ומאז ועד היום הוא כותב ומלחין את רוב השירים, אבל מלבדו קשה למצוא כותבים ומלחינים בתימנית, והעניין הבוער הוא איך להתחדש כשלא גדלת בצנעא. לכן עבורי המוזיקה הזאת היא לא טרנד או קוריוז, אלא חזון: לחדש את המוזיקה כך שהיא לא תיעלם”.