לא יודע אם יצא לכם לעקוב קצת אחרי הדרך שבה התקשורת הצרפתית סיקרה את זוועת העולם שהתרחשה בפריז בסוף השבוע. אני הצצתי לא פעם בדיווחים, וגם עם האין צרפתית שלי הצלחתי להגיע לכמה מסקנות מרכזיות.
הצליל המרכזי היה הלם מוחלט. מה שהכתיב טון כמעט חרישי, רווי אבל ומצד שני רחוק מאוד מהתלהמות. לא נראו כמעט קלוז־אפים על חלקי גופות או שדרנים במבט דרמטי, המדווחים בטון היסטרי לאולפן. ואולי פספסתי, אבל כמעט לא הבחנתי בגנרלים הממהרים למכור את מרכולתם בכל פאנל. שלא לדבר על כך שבשום מקום, אבל בשום מקום, לא ראו את נוסבאום.
באופן כללי, אני לא רוצה להגיד שהיה משעמם, בכל זאת מדובר בטבח המוני, אבל הפריים טיים שלהם נראה ונשמע כמו תוכנית בישול שמשודרת אצלנו בשש בערב.
אני לא מציין את זה כדי לטעון שלצרפתים יש יותר סטייל ודרך ארץ מאיתנו. לא, הצרפתים מגיבים ומסקרים בדרך הזו מכיוון שאינם מכירים את התרגולת - למזלם, כמובן. הם מתנהלים בדרך שבה כל בן אנוש שפיגועי תופת אינם חלק אינטגרלי משגרת יומו היה מתנהג. תנו להם כמה שנים של טרור (חס וחלילה), וכל פריז תתמלא בנוסבאומים, אין לי ספק.
אבל הצפייה בהם מחדדת בבת אחת את המצב שלנו. וזה מצב לא נורמלי. פוסט־טראומטי. אנחנו עם שהתרגל לקבל את החדשות שלו בווליום מטורף. ועכשיו הוא כבר לא יכול לשמוע שום דבר, אלא אם הוא משודר בדציבלים הכי גבוהים על הסקאלה.
ומה שהכי עצוב, זו העובדה שהווליום פלש לכל תחומי הקיום. נהיינו קהי חושים, רודפי סנסציות. אם משהו לא “גדול מהחיים", הוא לא חלק מהחיים. והביטוי הכי מוצלח לכך נמצא, כמו תמיד, בערוץ 2.
בליל שישי האחרון יצא לי, באופן נדיר למדי, לצפות עם בני משפחתי הקרובים בטלוויזיה. “אולפן שישי" ריצדה למולנו, ולכל אורכה שולבו פרומואים לראיון שישודר בסיומה עם כוכב הילדים טל מוסרי. בפרומואים, מוסרי הביט במראיין האמפתי במבט מיוסר, על רקע מוזיקה דרמטית, ואמר לו משהו כמו “יש את השיר ‘הגברים בוכים בלילה', אני בכיתי גם ביום".
הצעיר מבין בני, ילד תמים ומתוק כבן 8, הציץ בי בבהלה. “למה? מה קרה לו?", שאל בדאגה אמיתית. הוא מחבב את טל מוסרי. חששתי שאני יודע את התשובה, אבל החלטתי לתת צ'אנס לכתבה. אולי תתגלה שם טרגדיה אנושית אמיתית שאני לא ער לה.
אבל איזו טרגדיה, ואיזה נעלי גלי, כמו שהיו אומרים ב"זגורי". סיפורו הכואב, שנפרש על פני כתבה של קרוב לעשר דקות, הוא זה שאחרי אלף שנה בערוץ הילדים מוסרי החליט לעבור לערוץ ילדים אחר. הגברים בוכים ביום, וערוץ 2 צוחק עלינו בלילה. “אבא, אז למה הוא עצוב?", שאל אותי ילדי המתוק. “מה, כל כך רע לו בערוץ החדש?".
עכשיו לך תסביר לו שאם לא זורעים בפרומו דם, דמעות או זרע, אנחנו לא טורחים אפילו להפנות את המבט אל המסך. וגם אין זמן להסביר, הערב כבר ממשיך ל"בית ספר למוזיקה". לכאורה, תוכנית תמימה ואידיאלית לצפייה משפחתית. בפועל, גם כאן הווליום מחריש אוזניים. בייחוד זה של הסופרלטיבים החלולים. כל מתמודד הוא נפלא. יוצא דופן. מלך אמיתי. כל ביצוע הוא מרטיט, משמיט לסת, קורע את הלב. ובסיום כל שיר חברי צוות המומחים מתחרים ביניהם בעוצמת מחיאות הכפיים והפעלת שרירי הפנים, המבטאים חוויה אקסטטית. כשהשופטים מעניקים לילדים ציונים יבשים, הם נשמעים כמעט אנטיפתים. מה “טוב מאוד"? תגיד שאיבדת הכרה בפזמון. מה אתה, צרפתי? גם כאן, בני הקטן מגלה תכונות מדאיגות של מבקר לעתיד. “אם לכולם אומרים שהם מעולים ונהדרים", הוא שואל, “אז מה זה בכלל מעניין?". זה לא. אבל אנחנו כבר לא יכולים אחרת.
על הסכין
שני מטרים מאיתנו רוצחים בלי הרף מגוון של ערבים חפים מפשע. אבל לא ראיתי גולשים שצבעו את תמונת הפרופיל שלהם בצבעי דגל היזידים. או הכורדים. הריצה ההמונית להזדהות עם נפגעי הטבח בפריז מעידה על רצון להיתפס - בעיני העולם ובעיני עצמנו - כאירופים. כאנשי העולם הנאור. זה טבעי, וגם עגום. כי בהרבה מובנים, אנחנו יותר יזידים מצרפתים.
לא ייאמן איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בתוך כל מרחבי הענק של סוריה ועיראק, מבין מיליוני מחבלים אכזרים, דווקא ג'ון הג'יהאדיסט חוסל (לכאורה). ואילו פול הג'יהאדיסט ממשיך להסתובב מחויך ולבצע פיגועים קיטשיים וחסרי טעם. וברצינות, עצם ההשוואה הזאת, בין הלהקה שמסמלת יותר מכל אנושיות ואהבה, לבין אותה דמות שטנית, לא מפסיקה לצמרר אותי.
הסדרה “יומן השומן" הגיעה ל־hot בעונה שלישית ואחרונה, הכוללת שלושה פרקים בלבד. כתבתי בעבר בהרחבה על הסדרה הזו, שהיא לא פחות מנס. סדרת נעורים שבמרכזה עומדת נערה שמנה, עם מגוון של הפרעות נפשיות וכנות רגשית כמעט מצמררת. פרקי הסיום לא מביישים את הפירמה. כשהגיבורה התחבקה עם הפסיכולוג שהביא אותה עד הלום, ברחה לי דמעה נדירה בהחלט.