במרוצת השנה האחרונה עמלתי על הכנתה של סדרה דוקומנטרית חדשה. ולא הייתי לבד. יחד איתי עבד צוות מצומצם, חרוץ ומוכשר של אנשים, שאכלו ונשמו את תכני הסדרה לאורך כל שעות היממה. והנה, היצירה הגיעה לפרקה והיא עומדת לעלות השבוע על המסך.
במטרה לקדם אותה, החליט הערוץ המשדר, שהשקיע בה רבות, לקיים פרמיירה חגיגית בסינמטק תל אביב, שבמסגרתה יוקרן הפרק הראשון בסדרה. החלטה הגיונית ומבורכת. כדי להפוך את הפרמיירה לאטרקטיבית מבחינה עיתונאית, הרצון היה למשוך אליה כמה שיותר ידוענים. וגם זה הגיוני. המצב היום הוא כזה, שכשיוצאת יצירה חדשה - סדרה או סרט או הצגה וגו' - אפשר לנקוט את הדרכים הישנות, קרי לפנות לאמצעי התקשורת השונים ולהציע להם אייטמים לפרסום. ואפשר גם לקצר הליכים, ולגרום למוחמד לבוא אל ההר. איך? פשוט מאוד. להציע להם סלבס. ים של סלבס. במקרה של הסדרה שלנו המשימה הייתה פשוטה יותר, כי היא עוסקת בחומרים מתחום המוזיקה המזרחית. סצינה רוויית סלבס כשלעצמה.
וכך, התייצבנו חגיגיים ונרגשים בסינמטק, ממתינים לאורחים. כרבע שעה לפני המועד שנקבע, המקום נראה כמעט ריק והסנדוויצ'ים התכווצו מבושה לאור הניאון. ואז זה התחיל. בשלב הראשון הגיעו כוכבי הז'אנר. מאייל גולן וקובי פרץ, ועד לליאור נרקיס ומושיק עפיה. בשלב השני פרצה לרחבה פמליה גדולה, ובראשה שרת התרבות הנמרצת, שסדרה בענייני סלסולים נפלה לידיה כפרי בשל. בגל השלישי נחתו כבר הסלבס המקצועיים. אלה שמקשטים כל אירוע המכבד את עצמו.
והיה גם מוחמד. כלומר, העיתונאים. הם נהרו בהמוניהם, חמושים במצלמות ובפלאשים, ועטו על כל ידוען רענן. היות שהוצגתי בפניהם כיוצר הסדרה, הם נאלצו לצלם גם אותי. אבל יתר האנשים שעמלו על הסדרה עמדו בצד, והציצו כמעט במבוכה במסיבה הגדולה שנערכה לכבודם (?).
גם אני הסתובבתי שם רוב הזמן מבולבל, מוקף בדמויות שמעולם לא פגשתי או שהיה להן קשר כלשהו לסדרה. שיא האבסורד היה שחלק ניכר מאותם סלבס לא טרחו אפילו להיכנס לאולם ולצפות בפרק. הם התחככו, הצטלמו ועברו לאירוע הבא.
למחרת, הבנו מיד שהמטרה המקורית הושגה. לא היה אתר סלבס אחד, כולל "גיא פינס" ו"חדשות הבידור", שלא התייחס בהרחבה לערב הנוצץ. וזאת הייתה תגלית נעימה בהחלט.
אלא שקריאה מעמיקה יותר של האייטמים האלה (לא שהם מכילים הרבה טקסט) כבר הותירה תחושת חמיצות. פרט לאזכור שם הסדרה והערוץ המשדר, כל ההתייחסות הייתה רק לזהות הסלבס באירוע, הבגדים שלבשו ומידת הקרבה הפיזית שהפגינו כלפי שרת התרבות. לראיונות הנרחבים שערכו איתי כמעט לא היה זכר. נשבע לכם, לא התבאסתי מטעמי אגו או רצון עז לראות את עצמי על המסך. אבל אני פשוט היחיד שדיבר למצלמות על הסיבה שבגללה התכנסנו שם, כלומר - הסדרה. אנשים אחרים שעמדו מאחורי היצירה, דוגמת הבמאי שוקי גוז'יק, אפילו לא הוזכרו בשום מקום. למה מי הם, טיטי איינאו?
זו תחושה מתסכלת. על הבמה התקיימו אומנם נאומי תודה ארוכים שמנו את כל העושים במלאכה, אבל באייטמים התקשורתיים נצפו רק ידוענים, שחלקם אינם קשורים כלל לסיפור. כשלעצמי, היות שאני מכיר את המקצוע, לא באמת הופתעתי. כעורך מוסף תרבות בישראל רדפתי אחרי סלבס כאחרון צלמי הפפראצי במקומון בדרום. ובכל זאת, האירוע הזה חידד אצלי יותר מתמיד את האבסורד. את העובדה שאנחנו חיים בעולם של סלבס. שלא משנה מה התוכן, העיקר שאיציק זוהר יגיע. ורצוי שיהיה לבד. ושתהיה לפחות סלבית אחת שתגיע גם היא בגפה.
אבל אז, אחרי הכעס הראשוני, חשבתי על זה יותר לעומק. והבנתי שאולי הסיפור בעצם הפוך. אולי במקום שהסלבס עשו עלינו סיבוב, אנחנו עשינו עליהם. במציאות שלנו, המוצפת באינפורמציה, אייטמים וסדרות חדשות, זכינו לסיקור נדיב מאוד בזכות אותם גיבורים המועסקים במקצוע החדש והתובעני - ידוענות. בשבילם זה היה עוד ערב אפור במסגרת העבודה הסיזיפית של להישאר בתודעה. בשבילנו, זה היה ערב בלתי נשכח.