הוריד את הכובע: מותו הצפוי אך המצער של סנדק הרוק הכבד

האמת שזה היה עצוב, אבל גם צפוי. למי קילמיסטר, עד יום מותו בגיל 70, נחשב לסנדק הראשי של עולם הרוק הכבד. המנהיג המיתולוגי של להקת מוטורהד הבריטית, טיפוס שעליו כתב דייב גרוהל מהפו פייטרס: “שילכו להזדיין אלביס וקית’ ריצ’ארדס, למי הוא המלך של הרוקנרול. אף אחד לא התקרב אליו”.
 

מטאליקה, בין עשרות ההספדים שהועלו אתמול, כתבה בעמוד הטוויטר שלה: “למי, אתה אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנחנו קיימים. לעולם נהיה אסירי תודה על ההשראה שנתת”.
 

המוות הזה עמד כבר חודשים ארוכים באוויר. מוטורהד המשיכה להופיע, אבל הופעות בוטלו בגלל מצבו הבריאותי של הסולן והבסיסט. כל תמונה הוכיחה שהוא הולך ודועך. במהלך ראיונות כשהיה נשאל מה שלומו, ענה שנמאס לו כבר, השאלה הזאת מזדקנת בעצמה. “המוות הוא בלתי נמנע, נכון?”, אמר לאחד המראיינים. “אתה נהיה יותר מודע לכך כשאתה מתקרב לגילי. אני לא מודאג. אני מוכן. כשאני אלך, אני מעוניין ללכת כשאני עושה את מה שאני הכי טוב בו. אם אמות מחר, לא אוכל להתלונן. היה נפלא”.
 

קילמיסטר, שנולד בעיר סטוק שבאנגליה, הקים את מוטורהד ב־1975. להקה שניגנה רוק מהיר, רועש ופרימיטיבי. בלי תחכום מיוחד, אבל זה התאים מאוד למוזיקת הפאנק שצמחה אז, לצעירים הזועמים בצפון האי הבריטי. העולם אומנם השתנה מאז, אבל הלהקה המשיכה לשמור על גרעין מעריצים גדול. היא לא הפסיקה להופיע ולהוציא אלבומים, כנראה הרבה בזכות הסולן, וכמו שכתב אתמול אחד האמנים: “עולם הרוק יהיה מעכשיו קצת פחות מגניב”.

קילמיסטר היה עולה על הבמה בג’ינס כהה, חולצה שחורה, מגפיים מסוגננים וכובע בוקרים. כל ערב היה פותח את ההופעה: “אנחנו מוטורהד ואנחנו מנגנים רוקנרול”.
 

גם עכשיו מי שנכנס לאתר הלהקה יכול לראות את הלו”ז הצפוף. רק בחודש הבא הם היו אמורים לנגד ערב אחד בניוקאסל שבצפון אנגליה, ולמחרת בגלזגו שבסקוטלנד. “אני אופיע כל עוד אוכל ללכת כמה מטרים מאחורי הקלעים ועל הבמה בלי מקל”, הבטיח. “יודעים מה? גם עם מקל”.
 

אבל מי שעקב ידע שגם 70 מבחינתו זהו גיל מופלג. הבן אדם היה מחסל בקבוקי ג’ק דניאלס על בסיס יומי וערמות של סיגריות. בצעירותו ספידים ו־LSD היו נכנסים לחגיגה וגם רשימה אינסופית של בחורות.
 

בעיתון אחד כתבו שקילמיסטר שכב עם יותר מאלפיים, אבל הוא הסביר שאמר לעיתונאי שהיו מעל אלף וסתם ניפחו. 

קילמיסטר בעצמו הודה שחשב שלא יגיע לגיל 30. “אני בן 70, אז מה לעזאזל עוד צריך להשיג בחיים?”, שאל באחד מראיונותיו האחרונים. “אני עשיתי את זה. מה אתה רוצה, לחיות עד גיל 104? להיות אומלל עם כאבי ראש וכאבי ובטן והידרדרות אטית של הגוף? שיזדיין המסלול הזה”.
 

הוא המשיך להופיע, אבל הנפילה הייתה מהירה. כבר לפני שלוש שנים הושתל בגופו קוצב לב, והרופא הזהיר שמוטב שישנה את הרגליו – אין יותר סיגריות ואין יותר ויסקי עם קולה. אז הוא הפסיק לעשן, אבל עבר לוודקה ומיץ תפוזים, וביקש מהעיתונאים: “אל תספרו לרופא שלי, זה יהרוס לו את היום”.

קילמיסטר היה טיפוס שונה בעולם הרוק שמתמסחר ושכוכביו עטופים בצלופן ונצנצים. הוא גר בדירת שניים וחצי חדרים במערב הוליווד, אפשר היה למצוא אותו יושב בבר קבוע, הריינבואו, שותה כוסית, משחק משחקי וידיאו. כל אחד היה יכול לגשת אליו ולשוחח איתו.
 

היה לו גם תחביב מעורר מחלוקת. הוא אהב לאסוף מזכרות נאציות אף שהדגיש שהוא רחוק מלהיות נאצי. “מהימים הראשונים בהיסטוריה תמיד היו לרעים את המדים הכי יפים”, הסביר. “נפוליאון, צבא הקונפדרציה, הנאצים. תסתכל על מדי האס־אס, הם מדהימים. הם היו כוכבי הרוק של אותם ימים, מה אפשר לעשות? אז אל תגידו שאני נאצי בגלל שיש לי מדים באוסף. אני לא מבין גזענות ולא רואה בה בכלל אופציה”.
 

"לא מבין גזענות" למי ומוטורהאד. צילום: ג'טי אימג'ס

קילמיסטר נפטר כמעט חודש אחרי שהמתופף המקורי של מוטורהד, פיל “המזוהם” טיילור, מת בביתו בגיל 61 מכשל בכבד, גם זכר לימים הפרועים שההרכב הזה עבר. “זה ממש מעצבן אותי שמישהו כמוהו נלקח מאיתנו וג’ורג’ בוש עדיין בחיים”, קילמיסטר הספיד בדרכו המיוחדת. “אני חושב שחיי הרוקנרול לא בריאים לגוף”.
 

בערב חג המולד חגג קילמיסטר את יום הולדתו ה־70. יומיים לאחר מכן הודיעו לו שבנוסף לכל הבעיות הבריאותיות הוא גם הותקף על ידי מחלת סרטן אגרסיבית. 48 שעות עברו והוא נפטר בביתו.
 

חבריו ללהקה הוציאו הודעה למעריצים: “נגנו את המוזיקה של למי בפול ווליום, שתו כוסית, או כמה, ספרו סיפורים, תחגגו את החיים שהאיש הנפלא הזה חגג. הוא היה רוצה בדיוק את זה”.
 

הם סיימו את הדברים בססמה של הסולן המנוח: “נולד להפסיד, חי כדי לנצח”. אוזי אוסבורן, עוד תופעת טבע, כתב במילות פרידה: “ניפגש בעולם הבא”.

אם יש עולם הבא קילמיסטר בטח יחכה בכניסה לגיהינום. אוכל טוב, הרבה שתייה. פעם שאלו אותו אם הוא מתחרט על משהו שעשה. “חרטה היא חסרת משמעות”, ענה. “מאוחר מדי לחרטות, עשית את זה כבר, חיית את חייך, אין טעם להגיד ‘הלוואי שהייתי נוהג אחרת’. אני שמח מאיך שדברים התפתחו, הבאתי שמחה להרבה אנשים ברחבי העולם, והכי חשוב – הייתי שלם עם עצמי”.