היהלום השחור: הסיפור הטרגי והמוות המיותר של סיד בארט

Wish You Were Here. ההצלחה האדירה, חסרת התקדים, של תקליטם הקודם, "הצד האפל של הירח", שנמכר מאז 1973 בעשרות מיליוני עותקים, גרמה למשבר בלהקה, עוד משבר בסדרה, אבל דבר לא הכין אותם לקראת המפגש הביזארי שעמד להתרחש.
 

Wish You Were Here היה אלבום עגמומי למדי שהוקדש לסיד בארט, חברם לשעבר והיוצר המרכזי של הלהקה בשנות ה־60, שיצא מדעתו עקב שימוש מסיבי בסמים. בחדר שאליו נכנס הברנש שהו הגיטריסט דיוויד גילמור, שהיה לחוץ להתקדם עם המיקסים כי עמד להינשא לבחירת לבו באותו יום ממש, הזמר רוג'ר ווטרס והקלידן ריצ'רד רייט. לפתע שלף התימהוני מברשת שיניים והחל לצחצח את שיניו תוך שהוא מקפץ לו במקום. רייט בהה בו כלא מאמין. ואז נחתה עליו ועל חבריו ההכרה: הברנש הוא לא אחר מאשר בארט עצמו. כמה אירוני, כשחברי ההרכב השלימו את יצירתם המונומנטלית Shine on You Crazy Diamond (62 דקות בשני חלקים), צץ מולם האיש שעליו נכתבה היצירה העצובה. ובכן, אין צורך עוד לייחל לחזרתו. הוא אכן כאן. וכך הוא נראה. כשווטרס הבין שהאיש השמן והמוזר שעומד לצדו הוא בארט, הוא פשוט התחיל לבכות.
 

לו סיד בארט היה חי, הוא היה חוגג אתמול, בדרכו, אי שם, 70. אבל אחרי שנפשו קרסה, גם גופו לא עמד במעמסה. הבחור היפה והיוצר המחונן, שנתן השראה לגדולים שבמוזיקאים, מפול מקרטני ועד דיוויד בואי, מת לפני כמעט עשר שנים בודד, מסוגר ומנותק, והותיר מאחוריו את אחד הסיפורים הטרגיים ביותר של עולם הרוק.

לק שחור ואיפור כבד 

בארט נולד חודשים אחדים לאחר תום מלחמת העולם השנייה בעיר קיימברידג'. בתיכון שבו למדו בנים בלבד הכיר את חברו הטוב ביותר, רוג'ר ווטרס. שניהם היו יתומים מאב (ארתור־מקס, אביו של סיד, נפטר כשהיה רק בן 16) והיתמות קירבה ביניהם. האמת שלשניהם גם קראו רוג'ר. אבל רוג'ר בארט, שגילה את המוזיקה בגיל צעיר מאוד, אימץ לעצמו את שמו של מתופף מקומי שהעריץ, שענה לשם סיד בארט. את מרב זמנו הפנוי הקדיש דווקא לציור. אלה היו ציורים מלאי השראה אך גם מוזרים מאוד, פסיכדליים, כאילו זה שצייר אותם היה תחת השפעת סמים, כאילו ניבאו את העתיד לבוא.

הלוואי והיית כאן. צילום: יח"צ

היהלום המטורף זרח באור יקרות זמן קצר מאוד, שלוש שנים בלבד. ב־1965, עם בואו ללונדון, הצטרף הסטודנט לאמנות בן ה־19 לחברו ווטרס, שהקים שנתיים לפני כן להקה בשם "סיגמה 6" עם חבריו מהקולג' לאדריכלות, ובהם ניק מייסון (המתופף) וריק רייט (הקלידן). כניסתו של בארט גרמה לטלטלה בהרכב שניגן עד אז עירוב אופנתי של מוזיקה שחורה, בלוז וריתם אנד בלוז במעטפת של רוקנרול. בארט הציע להם לשנות את שם הלהקה לפינק פלויד, על שמם של נגני הבלוז פינק אנדרסון ופלויד קאונסל, והשאר כתוב בדפי ההיסטוריה של הרוק העולמי.
 

לאחר ששניים מחברי ההרכב נטשו, נותרה הרביעייה שאותה הנהיג בארט הדומיננטי והמוכשר כשד לעבר אלבום הבכורה שלה, The Piper at the Gates of Dawn, שיצא באוגוסט 1967. ולאחר להיטי רדיו כמו "ארנולד ליין" ו"ראה את אמילי משחקת", הייתה פינק פלויד האטרקציה המרכזית של מועדון ה־ufo. הרכב רב עוצמה שניגן מוזיקה עתירת אנרגיה, צלילים שלא נשמעו עד אז, ניסיוניים, חלליים, הזויים, שבחנו את גבולות התודעה  ונעזרו באפקטים ויזואליים מרהיבים. בארט כתב לבדו שמונה מתוך 11 שירי התקליט הכביר הזה, והיה שותף לכתיבת שניים נוספים. הוא היה הגיטריסט הכריזמטי עם הלק השחור, האיפור הכבד והסאונד המוזר (צופים בהופעות הלהקה הבחינו שנעזר במצית כדי לנגן על הכלי שלו). יותר מכך, הוא היה הלהקה, הם היו רק המלווים.
 

אבל יצירות כאלה נכתבות כנראה רק בעקבות שימוש בסמים שפותחים את התודעה. וכשנושבת רוח פרצים בחרכים שנפתחים, הם גם עלולים לשבש אותה כליל. במיוחד אם המשתמש בהם צעיר מאוד, רגיש מאוד ופגיע מאוד, ואולי גם לא התאושש מעולם ממותו של אביו. ב־67', יש לזכור, היה בארט בן 21 בלבד. הלחץ להופיע, ההכרח להקליט, המעריצות שהתאוו אליו, כל אלה שברו אותו לאט־לאט. הוא היה מפסיק לנגן, נוטש הופעות ונעלם לימים ארוכים. גם הזיכרון שלו השתבש. אפילו את חברו, דיוויד גילמור, שעוד יחליף אותו בלהקה, לא זיהה.
 

אחד המיתוסים סביבו היה שביקש שלא יקלפו אותו. בארט, תאמינו, יצא מדעתו עד כדי כך שהיה בטוח שהוא בננה. בארט שיבש הופעות בטלוויזיה והרס סיבוב הופעות בארצות הברית. חבריו הצעירים היו אובדי עצות, ולאחר שניסו להפגיש אותו עם פסיכיאטר, הייאוש, רדיפת הבצע ואולי גם העיוורון לחומרת מצבו גרמו להם להדיח אותו מההרכב במהלך 68', אחרי שמעורבותו הלכה והצטמצמה. היהלום החל להתעמעם ולכבות ותרם רק שיר אחד לאלבום השני. גילמור, שנכנס לנעליו של בארט בלהקה, נאלץ לספוג את מבטיו מהשורות הראשונות באולם כשהיה מופיע, אם כי במקביל ניסה לסייע לו, אכול אשמה כשאר חבריו, לפתח קריירת סולו. בארט עבר גמילה, הקליט שני אלבומים, מטורפים למדי כמובן, אך הם, למרבה הצער, לא צלחו את מבחן הקהל. ביוני 1970 הופיע בארט לראשונה כסולן בלונדון. גם גילמור היה לצדו. אבל באמצע השיר הרביעי הוא, כרגיל, נטש. 

סוף הסיפור

פינק פלויד השתנתה מאוד אחרי בארט. בין היצירות הארוכות, 20 דקות ומעלה, השתחלו שירים נוגים, וב־1973, בעוד בארט הלך והידרדר, הלהקה שהנהיג הייתה בפסגת העולם. הוא עצמו רצה לחזור להרכב, אך הדלתות היו נעולות בפניו. אז הוא היה מחכה מחוץ לאולפן, מייחל שיזמינו אותו פנימה. תמונה שוברת לב.

בעוד בארט הלך ודעך הלהקה שהנהיג הייתה על גג העולם. צילום: יח"צ

כל הניסיונות שלו לשוב למוזיקה כשלו. להקה שהקים התפרקה. הקלטות התפוגגו, והוא הפך לאותו תימהוני מתבודד, שמן וקירח. השימוש המתמשך בסמים רק הרע את מצבו אף יותר, והאבחנות הרפואיות לגביו נעו בין סכיזופרניה לאספרגר. תוצאותיהן, בכל אופן, היו מזעזעות: הזנחה, התקפי אלימות, סימום החתולים שלו (שנקראו, אגב, פינק ופלויד) וכליאתה של זוגתו בחדר למשך מספר ימים.
 

ב־1978 בארט מאס בכל זה. הוא צעד ממלונו שבלונדון עד לביתה של אמו שנפטרה בינתיים בקיימברידג', ומאז לא נראה עוד בציבור, כמעט 30 שנה רצופות, עד יום מותו. רק לאחותו רוזמרי הרשה לסעוד אותו ולטפל בו. כשמעריצים עלו לרגל לביתו וניסו להגיע אליו, הוא נמלט מהם, כפי שברח פעם מווטרס כשנפגשו באקראי בכלבו בלונדון.
 

בארט שקע בציור, אומרים שגם בגננות, אולי גם כתב ספר על אמנות, שלא הושלם מעולם, אך לא עשה יותר מוזיקה. הפרק הזה בחייו תם. רוחו נשברה. גופו התמוטט אט־אט. הוא סבל מאולקוס, מסוכרת וגם מסרטן הלבלב. ואז, הוא מת. פשוט מת. בן 60 בלבד. סוף לסיפור.