אחת התגובות המקובלות לידיעה על מותו המפתיע של דיוויד בואי הייתה - אני מרגיש/ה שאיבדתי חבר קרוב. זאת אמירה מפתיעה. לא משום שאי אפשר לחוש קרבה לאדם שלא הכרת מעולם - אפשר ועוד איך, בייחוד כשמדובר באמן שהכרת כל חייך. אלא כי מדובר בדיוויד בואי, הזיקית האולטימטיבית. איזה בואי בדיוק היה החבר שאתם מתגעגעים אליו? האם זה ההיפי ארוך השיער משנות ה־60? החייזר האנדרוגיני של זיגי סטארדאסט? הג'אנקי של ימי ברלין? או היאפי המחויט של "לט'ס דאנס"? ואלה לא היו רק דמויות בימתיות.
בואי עצמו פשט את עורו כפרסונה ציבורית אין ספור פעמים. כשמתבוננים בראיונות שלו לאורך השנים, מתקשים להאמין שמדובר באותו אדם. מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת - המותג "דיוויד בואי" הוא רק עוד אחת מיצירות האמנות המפוארות של דיוויד ג'ונס. בדיוק כפי שהוא יצר שירים, או דמויות קולנועיות, הוא גם ברא לעצמו זהויות והקפיד להחליף אותן באורח אופנתי.
מה שמשיב אותי לעניין “אובדן החבר". הרי לכאורה, כל הדינמיקה שבין כוכב ומעריץ מבוססת על מעקב והיכרות עם חייו האישיים. כשג'ון לנון שר את "BEAUTIFUL BOY", כולנו ידענו שמדובר בשון, הילד החמוד שלו (אחרי שמקרטני כתב לג'וליאן, בנו הראשון של לנון, את "HEY JUDE"). כשניל יאנג שר את "HARVEST MOON", על אהבה מאוחרת, היה ברור שהוא מדבר על פגי אשתו (דאז). כששלום חנוך הוציא את “חתונה לבנה", כל המדינה ידעה שהאלבום נכתב בעקבות הגירושים שלו. וכו' וכו'. התחושה הזאת, שלפיה אתה מכיר באמת את האמן שאתה אוהב, ואתה גם מוצא קשר ישיר בין מאורעות בחייו לבין השירים שהוא כותב, מאפשרת לך לחוש קרבה אמיתית אליו. ככה לפחות זה עובד אצלי. כשאני מתוודע לרקע האמיתי שהביא לכתיבתו של שיר, או כל יצירת אמנות אחרת, זה גורם לי להתרגש הרבה יותר.
וזה היה גם העיקרון שדקלמתי לעצמי, ולעולם, בכל עת שבה נדרשתי לחלץ סיפורים אישיים ממרואיין. אני לא עושה את זה בשביל הרכילות, נשבעתי, אלא כדי להבין באמת את מקורות היצירה שלו. ברור שלא פעם זה היה בלוף. אבל את העיקרון אני עדיין קונה.
והנה מגיע בואי, או מי שהוא לא יהיה לעזאזל, ומציב אנטיתזה בוטה, צבעונית ומרהיבה לכל מה שאמרתי קודם. הרי לאורך כל השנים לא ידענו מי הוא “באמת". חייו האישיים כמעט לא סוקרו. והוא מצדו הקפיד שלא לספק שירים “אישיים", או יצירות שהתכתבו באופן ישיר עם מה שעבר עליו. כמובן שזה חלחל. זה תמיד מחלחל. אבל נעטף באין ספור תחפושות, סמלים ומטפורות. רק בעשור האחרון לחייו בואי החל לשחרר באמת. שירים כמו "WHERE ARE WE NOW", ולמעשה כל האלבום האחרון, היו התכתבות ישירה עם חייו של דיוויד ג'ונס. וזאת גם הסיבה לכך שאחרי שנים רבות של השתאות נטולת רגש, מצאתי את עצמי מתרגש משירים של בואי.
אבל אני במיעוט, מסתבר. כי המון אנשים ברחבי העולם ראו בו חבר, אף על פי שמעולם לא סיפק להם את מנת החשיפה או ההזדהות שאני - באופן אישי - כל כך זקוק לה. ובמובן הזה, בואי היה אולי האמן הטהור ביותר מבין המוזיקאים הגדולים. כי, כאמור, גם הפרסונה ה"אמיתית" שלו הייתה תערובת של פיקציות אינסופיות, שהוא טווה בכישרון אדיר.
במילים אחרות, בניגוד לאמנים מצליחים אחרים, שאתה אוהב גם בגלל התכונות האנושיות שהם משדרים (פול מקרטני “חמוד", בוב דילן “מורד", מדונה “לא דופקת חשבון" וגו'), דיוויד בואי זכה לאהבה ולהערצה רק תודות לאמנות שלו (ולעובדה שהיה חתיך מהמם, זה לא הזיק).
תמיד דמיינתי אותו כלורד אנגלי מאופק היושב בטירה מרוחקת, ומתפוצץ מצחוק במחשבה על הדמות הפיקטיבית הבאה שימכור לעולם. והעולם קנה את כולן, בהנאה. אולי משום ש"מציאות" ו"אמת" הן לא תמיד סחורה מבוקשת. את הפנטזיה, דיוויד בואי ידע לספק יותר טוב מכולם.