האור שלי: איש סודה של שושנה דמארי מספר על הזמרת הגדולה

את הרגעים ההם, באותו ערב שבו הוזעק לבית החולים איכילוב לפני עשר שנים בדיוק, דורון ב. לוינסון נוצר בלבו לעד. לפניו הייתה מוטלת ללא הכרה שושנה דמארי, האישה שהעריץ יותר מכל, שהוא מקפיד לקרוא לה “מלכת הזמר העברי". לאחר שימים אחדים הייתה נתונה בקריסת מערכות כללית, שמע מהרופא במקום שהיא עומדת להיפרד מהעולם.

“כל אותו לילה אחזתי בידה והעליתי בפניה זיכרונות משותפים מ־20 שנות חברות אמיצה, בתקוות שווא שאולי תגיב", הוא משחזר. “אבל היא כבר הייתה דוממת, ולפתע שמתי לב שלראשונה ראיתי את ציפורני אצבעותיה בלי הלק האדום, שעליו נהגה להקפיד בהופעתה המטופחת".

“בסביבות שמונה בבוקר נאמר לנו, הנוכחים בחדר, שזה הסוף", מוסיף לוינסון. “בעודי אוחז בידה, הבחנתי שנשימתה נעשית יותר ויותר כבדה. עידן רייכל (המוזיקאי האחרון שעמו שיתפה פעולה - יב"א) הפעיל טייפ קסטות. שירה חרישית של ‘כלניות' ליוותה אותה כשהשיבה את נשמתה לבורא. ‘שמע ישראל', אמרתי עד שהמוניטור הפסיק סופית לפעול. אז ליטפתי את מצחה ונשקתי על לחיה. פניה הקפואות היו יפהפיות. כמו תמיד".

לוינסון, איש הצללים בחייה של דמארי ומי שהיה המלאך הטוב שלה במשך שנים, ינצח היום, כמדי שנה מאז פברואר 2006, על האזכרה השנתית בבית העלמין טרומפלדור במלאת עשור למותה. ובאין לה בנים, יאמר עליה קדיש כדרכו מאז. בראיון בלעדי חושף לוינסון את הקשר המיוחד במינו שהיה ביניהם.

חיוך מאוזן לאוזן

הכל החל 20 שנה קודם לכן. לוינסון היה אז דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת טורונטו כשצלצל אצלו הטלפון. הקול המצחקק שבקע ממנו החזיר אותו באחת לילדותו ברחוב כצנלסון בתל אביב. על הקו היה שכנו וחברו מאז, בעז שרעבי, שהודיע על הגיעו להופעות בקנדה וקבע עמו פגישה. כשהוסיף ואמר שהוא יבוא אליה עם שושנה דמארי, לבו של לוינסון החסיר פעימה.

עם הבשורה הזאת שב במנהרת הזמן אל שלהי 1973. קצין השריון הצעיר, שנפצע קשה בקרבות החווה הסינית, היה מאושפז אז בבית החולים סורוקה בבאר שבע, “כדי לעבור אוברול כללי", כדבריו. “הייתי מרותק למיטה ועיני היו מכוסות. כדי לעזור לי לעבור את הזמן ואת המכאובים, הביאו לי הורי רשמקול קטן. הייתה בו קלטת אחת. באופן לא מפתיע, הדהדו ממנה שירי שושנה דמארי, הזמרת שאבי, משה, הכי אהב. הייתי מתעורר שם בבוקר עם ‘הטנדר נוסע', ממשיך את היום עם ‘לאור הזיכרונות' והולך לישון עם ‘היו לילות'".

“לא העליתי אז בדעתי שהקול שליווה את תהליך האשפוז וההחלמה שלי יהפוך אצלי לממשות, הרחק מהארץ", מציין לוינסון. “כשפתחתי את הדלת, נעתקה נשימתי. מולי ניצבה עם חיוך מאוזן לאוזן אישה די נמוכה, בעוד שאני דימיתי אותה כל השנים כמלכה במלוא הדרה. באותה פגישה קסומה נוצר בינינו קשר חם. עם חוש ההומור הנדיר שלה התנהלה בינינו שיחה חברית ופתוחה, ללא גינוני מלכות מצדה. בתום הפגישה היא לחצה לי את היד ואמרה ‘אני רואה שיש לך עיניים טובות. נהיה חברים'. אז נהיינו".

כמה פרטים על הסטודנט דאז, שפגש את המלכה. לוינסון (64), נשוי ואב לשלושה, הוא משפטן בהשכלתו, העוסק בסחר בינלאומי ותורם הרבה מזמנו לפעילות ציבורית של עשיית טוב לזולת במסגרת עמותות לשיפור פני החברה במדינה. בנוסף, לוינסון, זוכה אות “יקיר אמ"י", כהערכה לעזרתו לאמני ישראל, עוסק בהלחנת פזמונים בזמנו הפנוי.

מאחורי חזותו השלווה מסתתרת דרמת שלוש פציעותיו בשירות צבאי וזכיותיו בשתי הערכות לשבח בעקבות שני ימי קרב עם הצבא הסורי. תחילה היה זה בספטמבר 1972, בפעולת תגמול על בסיס מחבלים בדרום לבנון מיד לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. באותה פשיטה משוריינת הוא חיסל את ראש חוליית המחבלים במקום ונפצע מפגיעת פגז בזוקה.

בפינוי מאזור הקרב זיהה את אקדח המחבל שחיסל כאקדח שראה בידיו של קצין נאצי בסרט תיעודי ממלחמת העולם השנייה. לבקשתו, העניק לו אותו הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, כשביקר אותו בבית החולים, לאחר פציעה נוספת למחרת, הפעם בידו. בהגישו לו את האקדח, אמר לו רב אלוף אלעזר: “אני מגיש לך את האקדח הזה בגאווה על אומץ לבך בקרב, ובהתרגשות רבה, כי האקדח הוא ביטוי לניצחון העם היהודי על הצורר הנאצי".

תוך שנה נפצע לוינסון קשה בכל חלקי גופו בקרבות בחווה הסינית בסיני, שבעקבותיהם הועלה על ידי מפקד הגיס לדרגת סרן. לאחר פגישתו באותם ימים עם חבר הכנסת דאז מנחם בגין, כתב לו האחרון: “הצלח בכל אשר תפנה; על בנים כמוך גאוותו של עמנו".

ארוחה עם פברוטי

לפני שנשוב אל דמארי, שני סיפורי ביניים מדהימים. כשלמד בטורונטו, היה שם לסטודנט לוינסון חבר בלתי צפוי. זה היה המשורר יהודה עמיחי, שהגיע לשנת שבתון באוניברסיטה הקנדית.

“התיידדנו שם כשני ישראלים שנפגשים הרחק מהמולדת", הוא משחזר. “זכיתי אז בשנה שלמה של סמינר בשירה עברית. כל כך התקרבתי אליו, שבנישואי למלי הוא ישב בשולחן הכבוד ליד שושנה והיה מעניין לראותם יחד. כשרציתי להלחין שיר שלו, ‘זכרו והזכירו', שאותו הקריא באזכרה לרבין, ביקשתי את רשותו לכך. אז השווה את השיר לעגבנייה, שמרגע צאתה מהחקלאי המגדל שייכת לכלל".

ועוד סיפור. יום אחד הזדמן ללוינסון לצאת לנאפולי עם יצחק זוננשיין מהערוץ הראשון, כשזה הכין סרט על המנצח דניאל אורן. “הגענו לבכורה החגיגית של האופרה 'טוסקה' וזה היה נהדר", הוא מתפעל. “כשירד המסך, ניגשנו, כצפוי, לחדרו של המאסטרו, וזה התנצל שעליו להתלבש והציע שניגש לחדר השכן ונמתין לו. פתחתי בזהירות את הדלת ומצאתי את עצמי מול אדם שמן, שאמר לי בחביבות באנגלית ‘גש הנה, ידידי'".

אתה לא רוצה לומר שזה היה לוצ'אנו פברוטי.
“זה היה הוא בכבודו ובעצמו, שר באופרה. התפתחה בינינו שיחה שנמשכה כרבע שעה, אולי טיפה יותר. דיברנו על ישראל ועל איטליה, כמובן על מוזיקה, ומפה לשם מצאתי את עצמי מצטרף אל הזמר הגדול בדרכו לארוחת ערב לכבודו ולכבוד אורן אצל קונסול יפן בעיר בנוכחות השגריר היפני. מה כבר היה לי להפסיד. חיכתה לנו ארוחה מעולה על טהרת הסושי ובעודנו משוחחים, סיפרתי לו בחוצפה הצברית שלי, שנוסף לכל אני גם מלחין. לא תאמין, אבל פברוטי הביע נכונות לשמוע שיר שלי אם יתורגם לאיטלקית".

הוא שמע?
“לא, כי נפטר בינתיים".

והיה גם הסיפור של “לב המדינה", תחנת הרדיו שהקים לוינסון עם שותפים לקראת מכרז תחנות הרדיו האזוריות. “המטרה הייתה להקים תחנה שתשדר רק שירים עבריים", הוא מעיד. “האמת? לא חיפשתי עוד ביזנס. משאלת הלב הכמוסה שלי הייתה לשדר ברדיו. כשהעליתי אותה בפני המנהל שמינינו, גדעון לב ארי, הוא קרא למנהלת התוכניות שלו, שוש עטרי, שניהם לצערי מזמן לא איתנו, והורה לה לבחון אותי. שוש שמעה אותי ופסקה ‘הוא נולד לרדיו'. 

עשר שנים שידרתי שם וכך התוודעתי לא רק לאנשים במוזיקה הישראלית אלא גם למצוקה שהיא מנת חלקם של לא מעטים מהם. גם אם חשבתי שזה מתפקיד המדינה לתמוך בהם, נרתמתי עם כל הלב לעניין. זה מה שהביא את יו"ר אמ"י דאז, דודו דותן המנוח, לפעול כדי שאקבל את אות יקיר האיגוד".

קונצרט על הבוקר

בחופשות המולדת שלו מטורונטו נהג לוינסון להיפגש עם דמארי במסעדה קטנה באבן גבירול. לא פעם הצטרף אליהם אריק איינשטיין, שהיה לו מינוי של קבע במסעדה הסמוכה, ו"אז התעופפו ביניהם בדיחות, אל תשאל".

הקשר ביניהם התהדק כשלוינסון חזר ארצה עם מות אביו, בלי שהשלים את עבודת הדוקטור שלו, ונכנס לעסקים המשפחתיים. “זה לא היה פשוט להיות לאיש סודה של שושנה", הוא מעיד. “אבל כשהבינה שאני כמו ספינקס ולא מעביר את דבריה הלאה, נתנה בי אמון מלא. היינו פותחים את היום בשיחת טלפון, שבה הייתי קורא לה שוד'יה, כפי שנקראה במקור, והיא הייתה מספרת לי על שיחתה הלילית עם בתה, נאוה, שחייתה שנים רבות בקנדה. כשמילה בשיחה שלנו הייתה מזכירה לה שיר שלה, היא הייתה עוברת לשיר אותו. הייתי האדם היחיד שזכה מדי בוקר לקונצרט פרטי ממלכת הזמר העברי. קולה היה צלול כמו על הבמה".

אגב כך ראה בבדידותה את המלכה, שב–1988 התאלמנה מבעלה ואמרגנה מאז גיל 16, שלמה בושמי. “הפתיע אותי שאף אחד לא טיפל בענייניה של אישה במעמדה. לבד משתי חברות הנפש שלה, סאלי ונעמי, היא הייתה לבד", נזכר לוינסון, שהיה מגיע אליה במכוניתו ומסיע אותה לסידורים כמו נהג פרטי.

עם כל הדרת המלכות, שאפפה אותה, נהגה דמארי כאחת העם ובצניעות ובו בזמן היה חשוב לה לשמור בקנאות על פרטיותה. “לא פעם יצא לי להתלוות אליה בביקוריה במרפאות של רופאים ובקופת חולים, מה לעשות, הגיל", אומר לוינסון. “היא דרשה לשבת בתור, כמו כולם, וכשיקראו לה, יגידו 'שושנה בושמי', לא 'דמארי'. היא חבשה מטפחת ומשקפי שמש, בתקווה שלא יזהו אותה.

“כשהייתה נכנסת לניתוח, אסור היה שידעו על זה. הייתה רק פעם אחת יוצאת דופן. לאחר ניתוח בצווארה באיכילוב, היא ביקשה לראות את נעמי שמר. זו, אגב, בהתחלה לא הייתה מרוצה מהביצוע של שושנה ל'אור', שלטעמה היה מהיר מדי, עד שקבלת הפנים הנלהבת של הקהל לשיר שינתה את דעתה. המפגש בין שתיהן היה מרתק ומרגש. לאחר ששוחחו על שירה עברית, חוש ההומור של שתיהן, שהעריכו וחיבבו זו את זו, גלגל ביניהן בדיחות".

במהלך הדברים הפכה דמארי לחברתה הקרובה של מרים, אמו של לוינסון ולמעין דודה של ילדיו נעם, ליאור ואודליה. יום אחד נשאלה רעייתו, מלי, “מה הקשר שלכם לתימנים?" על ידי מורתו של נעם. כשתמהה מניין צצה השאלה הזאת, סיפרה המורה שכאשר לימדה את תלמידיה על דמארי ושאלה אם היא מוכרת להם, הילד הצביע והצהיר “זאת הדודה שלי". “המורה לא הבינה מה לנו, שאיננו נראים ככאלה שמוצאם בתימן, ולזמרת", מעיר לוינסון.

דמארי, שהייתה מצטרפת לידידה ולרעייתו בצאתם להצגות ולסרטים, הפכה לבת בית בווילה שלהם ברמת השרון וחגגה איתם את לילות הסדר. לדברי לוינסון, עם כל גדולתה הייתה כלת פרס ישראל מתייצבת כמו חיילת ממושמעת לחגיגות ימי ההולדת של ילדיו בגני הילדים שלהם. כשהבחינה שאחד מהם נקרא “צמח בר", סיפרה כי “בילדותי הייתי מין צמח בר. הרגעים המאושרים בחיי היו כשרצתי יחפה בשדות שליד הבית בראשון לציון וכשהייתי משחקת עם הבנים כדורגל בכדור מסמרטוטים".

באחרית ימיה דחתה בנחישות הצעות לעבור לדיור מוגן והמשיכה להתגורר בדירתה המוזיאונית הקטנה בין המזכרות הרבות מהקריירה העשירה שלה ובין ציוריה הססגוניים שלמראם נהנתה להתרפק על ילדותה. כששכניה הציעו להתקין בבניין מעלית, בעיקר לטובתה, סירבה וטענה שדווקא הטיפוס במדרגות נותן לה את המרץ.

“ניסיתי לשכנע אותה לקבל עזרה במשק הבית, וזה לא עזר", נזכר לוינסון. “היא הדפה את כל הניסיונות האלה, שאלה ‘בשביל מה אני צריכה עזרה אם כאשר יש לי צורך במשהו אני מצלצלת אליך?', ואז פרצה בצחוק המוכר שלה. רק סמוך למותה התחילה להתרכך, בהשפעת מירי דותן, אלמנתו של חברה הקרוב דודו דותן. כשברשותה סוף־סוף התחלנו להריץ את העניין, היא מתה לנו פתאום".

אפילו לא אלתרמן

במהלך השנים השקיף לוינסון מהצד על דמדומי הקריירה של ידידתו הזמרת, והשתדל לא להתערב. מאז דואט הלהיט שלה עם בעז שרעבי, ב־1987, הדפה פניות של זמרים לדואט איתה, עד שנעתרה לשני דואטים תוך שנתיים: האחד עם יואב יצחק במסגרת פרויקט “עבודה עברית", והשני עם סויאן, בתו בת ה־7 של מתי כספי, שאותו חיבבה כמפיק המוזיקלי של האלבום “אור".

לדברי לוינסון, הוא לא שמע ממנה אי פעם הסבר ברור להיעדרותה הממושכת מאולפני ההקלטות. הוא ניסה לא אחת לעניין אותה בלחן מתוצרתו והיה נענה על ידה ב"יפה" מתנגן. “אז הבנתי שהשיר אולי יפה בעיניה, אבל לא בבית ספרנו", הוא נזכר. “הרי למלכה מותר להגיד ‘לא'".

הסרבנות הזאת נמשכה עד 2003. אז שמע לוינסון ממשרד התרבות שמחפשים זמר שישיר באירוע הפתיחה במשכן הנשיא והציע את הזמרת “שלו". לאחר שבת שיחו נפלה על ההצעה כמוצאת שלל רב, קלט איזה פח טמן לעצמו. מניין ימצא שיר ראוי למלכה? אז פנה לפזמונאית חמוטל בן זאב והציע לה לכתוב שיר שיהיה סוג של מסע מוזיקלי בין שיריה של דמארי.

“למחרת חזרה אלי חמוטל עם שיר מרהיב ביופיו, שהתבסס על שמות שיריה של שושנה", הוא מעיד. “אז הבנתי שהפעם תורי להלחין לה לחן של שיר שהיא תתרצה לשיר. כל אותו סוף שבוע התנגנו אצלי בלי הפסקה שיריו של וילנסקי שהיא אהבה, בתקווה שמשהו מהם ייספג בשיר שאלחין. במוצאי שבת בישרתי לה שיש לי שיר בשבילה. היא צחקקה כדרכה ושאלה במה מדובר. השבתי לה שזה שיר שהיא אמורה לשיר בפתיחת חגיגות הזמר העברי בבית הנשיא. ‘איך הבטחת אותי כשעוד לא שמעתי את השיר?', התפלאה. ‘יהיה בסדר', הרגעתי אותה והייתי בהתרגשות נוראה לקראת הביקור אצלה למחרת.

“הפעם, כששמעה את השיר, לא הגיבה כדרכה ב'יפה' וזה מאוד פגע בי. ‘תשמיע עוד פעם', הורתה וזה היה בשבילי כמו זריקת הרגעה. עשיתי כמצוותה ולדקה או שתיים לא קיבלתי תגובה. הייתי במתח ואז היא אמרה ‘שובב שכמוך, זה הצליח לך. ממש וילנסקי'. לו היו לי כנפיים, הייתי עף באותו רגע".

עפת?
“לא, פניתי לרפי קדישזון בבקשה שיעבד את השיר ויעבוד איתה עליו. כשהעיבוד היה מוכן, שושנה התאימה את הלחן לסולמות הנוחים לה, כי הרי היא המלכה ולה מותר. ביקשתי ממנה ברוב חוצפתי לשיר את הלחן כפי שנכתב. אז היא אמרה, ספק נוזפת ספק מתבדחת, ‘תשמע, צוציק, גם אלתרמן לא אמר לי כיצד לשיר'. כשהיא סיימה להקליט, שושנה חיבקה אותי ושאלה איך היה. ‘בחיים לא שמעתי אותך שרה את השיר הזה כל כך יפה', השבתי לה".

תמיד צעירה

כעת נכנס לתמונה עידן רייכל. דמארי, נאמנה לווילנסקי, המוזיקאי המועדף עליה, לא נענתה מיד לשיתוף הפעולה המוצע איתו. “היא שאלה אותי אם אני מכיר את הילד עם הראסטות; אני חושב שכך אמרה שושנה, שהייתה מעודכנת בכל", מעיד לוינסון. “לאחר שעודדתי אותה בכיוון, בהתחלה היא לא הייתה בטוחה בעניין והציעה שאהיה נוכח בהקלטה. היא שרה וזאת הייתה אותה זמרת נהדרת שתמיד אהבנו. כשעידן שאל אותה איך היה, היא השיבה לו בדרכה המחויכת ‘יש לך מזל, יא אהבל'".

“זאת הייתה שושנה, שגם כשעברה את ה־80, שמרה על רוח צעירה", סבור לוינסון. “כשהיינו מגיעים לאירועים שבהם בלט גילם הגבוה של המשתתפים, היא הייתה אומרת לי ‘תראה את הזקנים האלה'. מבחינתה, היא לא הייתה בעסק. כשהערתי לה שהיא בגילם, התעקשה וטענה ‘אני צעירה'. כשנשאלה פעם בראיון רדיו איך התמודדה עם הזמרים הצעירים, לא חשבה פעמיים ושאלה ‘מה, אני לא צעירה?'".

עם המזג התוסס שלה אהבה דמארי לאכול. “לא הייתה מסעדה סינית במרחב תל אביב שהחמצנו", טוען לוינסון. “אבל בעיקר היא הייתה עד הסוף בשלנית נהדרת של אוכל תימני וגם של אוכל עיראקי, כפי שאהב בעלה, שלמה. כשישבנו שבעה על אמי, שמענו פתאום בצהרי שבת נקישות על דלת ביתנו. כשפתחתי אותה, לא האמנתי למראה עיני. שושנה, שבהלוויה של אמי אמרה ש'מעכשיו אהיה האמא שלך', ניצבה מולי עם אוכל תימני שבישלה. אגב כך הוכיחה את נדיבות לבה. כשחותנתי החמיאה לה על טבעת שענדה, הסירה שושנה אותה מאצבעה והעניקה לה אותה למרות מחאותיה".

שישה ימים לאחר המחווה, היא הובהלה לבית החולים, שממנו כבר לא שבה. “הכל קרה פתאום", מעיד לוינסון. “שושנה הייתה בדרך כלל אדם בריא עד שמעדה בביתה. בבית החולים היא לקתה בדלקת ריאות, הסתבכה עם חיידק טורף ומתה. כשהרופאים שאלו אותה אז איזה מחלות יש לה, היא הצביעה עלי ואמרה בהומור ‘זה המחלה שלי'".

“צחקנו. שושנה אהבה תמיד לצחוק. ‘מי זה?', היא נשאלה עלי. ‘בשבילי הוא הכל בחיים', השיבה ואגב כך הזכירה לי את ההופעה שהייתה צפויה לה כעבור שבועיים עם עידן. ‘בוא נשיר יחד', היא הציעה כשהתיישבתי לידה. איכשהו התפרץ לה ‘ואולי', דווקא שיר שלא מהרפרטואר שלה. לפתע היא קטעה את השירה שלנו ואמרה ‘אולי באמת לא היו הדברים מעולם? קח אותי הביתה'. אבל הדברים היו גם היו. כשהורתה לי לנסוע אל אשתי ואל ילדי, נסעתי. מאז לא חזרה להכרתה".

והתחושה?
“הרגשתי תחושת אובדן שאין קשה ממנה. לא רק על לכתה של זמרת ענקית, אלא איבדתי את מי שהתחברתי אליה בכל נימי נפשי".