בשבוע האחרון פיל קולינס חגג 65 שנה להיווסדו. אני מת עליו. רק המראה שלו גורם לי לחיוך. וכשהוא צועק בפזמון, אני מיד צועק איתו. או לוחש קלות. בכל זאת, אני ברכבת, ויש הרבה אנשים רציניים סביב.
אבל נדרשו הרבה שנים עד שהסכמתי להודות באהבה הזאת בפני עצמי. ועוד יותר מזה, בפני העולם. כי פיל קולינס לא קורץ מהחומרים שהופכים מוזיקאי לנערץ בעיני “חובבי מוזיקה". כמוני. קודם כל, הוא מעולם לא היה אופנתי. לא בבגדים, ולא בדימוי. זקני האייטיז ודאי זוכרים את הכפפות נטולות כיסוי האצבעות, או את רעמת האוחנה הדלילה שכמו הודבקה לו מאחורי העורף. שלא לדבר על המוזיקה שלו, שבעידן של צליל מנוכר ומסונתז התעקשה להיות פופית, ואפילו - לא עלינו - שמחה.
ואפרופו שמחה, קולינס תמיד נראה כמו מישהו שממש נהנה מהעניין, הפרה של איסור חמור בדת המוזיקאים האיכותיים. גם כששר שירים “מורכבים" של ג'נסיס (כלומר, כאלה שטוני בנקס כתב), הוא הקפיד להשתטות בקליפים ולהביא אותה בקריצה. והחמור מכל, הוא הצליח בגדול. כל כך בגדול, עד שגם ההורים שלי הכירו שירים שלו. ומי רוצה להעריץ מוזיקאי שההורים שלו מזמזמים?
לפני משהו כמו שבועיים הלכתי להופעה של שלמה ארצי בזאפה. לא הייתי בהופעה שלו כבר שנים. אני נמנה עם המחנה הגדול והאנין שחש בגידה כשהוא המיר את הבלדות הנוגות של “דרכים" ו"חצות" בהמנוני אצטדיונים, והפך לנכס לאומי. התיישבתי בפרצוף חמוץ, משווע לשלט שיצביע עלי בזה הנוסח - “אני פה בגלל אשתי". מה שנכון. הצצתי בזהירות בקהל מסביב, שמא מישהו יזהה אותי. מה שראיתי רק החמיץ עוד יותר את מבטי. קהל בורגני, רגיל לגמרי למראה, אנשים שממש לא נראים כמו “חובבי מוזיקה". אף אחד שם לא לבש חולצה של מינימל קומפקט. כו־לם לבשו קסטרו. או משהו בסגנון. בקיצור, גם סחי כמו סחבק, שחי במודיעין סיטי, הרגיש שם כמו אריה בתוך כלוב מאיקאה.
ואז החלה ההופעה. שלמה נשמע מצוין. הוא ביצע את השירים כהלכתם, כמעט ללא הנטייה המרגיזה שלו (מרגיזה אותי, לפחות) לשנות את הלחן ולדקלם אותו. והוא הקפיד לספק את הלהיטים הגדולים, שכמעט לא חצו את הקו הכרונולוגי של האלבום “ירח" (1992), למעט שירים מהאלבום האחרון והמוצלח “אושר אקספרס".
לאט־לאט, אבל בטוח, התחלתי ליהנות. כמובן שהסתרתי את זה מסביבתי הקרובה, קרי - אשתי. אני בכל זאת מבקר מוזיקה אנין, ולא מנבחרת גיל העמידה במודיעין. אבל השירים, לעזאזל, השירים. הם כל כך טובים. וסוחפים. ועובדים לי על בלוטות הנוסטלגיה. איך כתב פעם זמר גדול? “כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". אופס. לקראת הסוף, נדמה לי שאפילו התחלתי לשיר. נה נה נה, נה נה נה.
בדרך חזרה הביתה ניסיתי להסביר לעצמי למה הפסקתי להקשיב למוזיקה של שלמה ארצי. גם הישנה. עצמי הבוגר ענה לי שזה הרבה בגלל הפוזה. כי אם אני אוהב את שלמה ארצי, מה יבדיל ביני לבין מרבית הישראלים?
כמובן שזה לא רק זה. יש משהו אצל ארצי, או פיל קולינס, או כל מוזיקאי מצליח במיוחד אחר, שמבטא רעב בלתי נדלה לאהבת הקהל. שלמה, למשל, גם בגילו המתקדם, לא יוותר על הירידה מהבמה וההתחככות עם המעריצים. ניכר בו, גם היום, שכשהם שרים אותו כמו המנון, הוא מרחף ברקיע השביעי. וזה בסדר, זה הכי מובן בעולם. אבל בדיוק כמו ביחסים בין המינים, אתה לא תמיד נמשך למי שעושה הכל כדי להראות לך שהוא רוצה אותך. לפעמים זה הפוך. האנטיתזה הקלישאתית, והתמיד נכונה, היא שלום חנוך, שלפרקים נדמה שאהבת הקהל רק מעיקה עליו.
אז מה אני אומר בעצם? שכל העניינים האלה הם נספחים לעניין האמיתי. שהוא המוזיקה. ושאחד היתרונות בהתבגרות הוא היכולת לשים אותם בצד, וליהנות עד הסוף מ"שדות של אירוסים". או מ-"mama".