רג'ואן אינטרנשיונאל: המופע החדש של הזמרת טילדה רג'ואן

עד גיל 10 גדלה רג'ואן בטורקיה, שם נולדה למשפחה אמידה ממוצא עיראקי - המוכרת בארץ כיצרני "קפה רג'ואן". כמו כל בת למשפחה מבוססת במדינה שנעה על ציר מזרח־מערב, החליטו הוריה לשלוח אותה בגיל 10.5 ללמוד בפנימייה לבנות בלבד בשווייץ.

"ההורים רצו שאפתח לתרבות רחבה יותר, כי האמינו שבטורקיה לא אוכל למצוא את זה", היא מסבירה את הצעד הלא שגרתי. "היה לי קשה, אבל אהבתי את זה, כי כילדה עם אופי, לא אפשרו לי בטורקיה לשאול שאלות, למרות שרציתי לדעת כל דבר. בשווייץ ראו שאני קיימת ושמעו אותי. נתנו לי ביטחון ומודעות עצמית". 

בפנימייה השווייצרית בלוזאן קיבלה רג'ואן את היסודות המוזיקליים הראשונים שלה, ואת הבסיס לחמש השפות (טורקית, צרפתית, עברית, אנגלית וספרדית), שבהן היא שולטת קומפלט. שותפתה לחדר הייתה, לא תאמינו, נכדתו של צ'רלי צ'פלין. "הוא גר מעבר לכביש", משחזרת רג'ואן את היכרותה עם המאסטר הקולנועי. "זאת הייתה השנה האחרונה לחייו, והוא היה מגיע על כיסא גלגלים לבקר אותנו בבית הספר". 

בגיל 17, כשסיימה את לימודיה, טסה עם משפחתה לטיול בפריז. כשהתיישבה בבית המלון ליד הפסנתר והפליאה בנגינה ובשירה, ניגש אליה בחור צעיר, מישל קייסון, והחמיא לה. קייסון, שהיה אז סטודנט לתואר שני בפיזיקה, הפך לימים לבן זוגה ומאוחר יותר לבעלה ואמרגנה. 

"אנשים מתפלאים, אבל אצלנו זה מאוד טבעי ומובן מאליו. יש בינינו הרמוניה טבעית, אותו ראש ואותה מטרה. ידענו בדרכנו המשותפת לכוון את השעונים שלנו ביחד, כמו שמוזיקאים מכוונים את הכלים שלהם. תמיד היו מריבות וחיכוכים, אבל ידענו שזה בשביל לבנות את החברות, הקשר והעבודה". 

הקריירה של רג'ואן ידעה נקודות שיא רבות. היא עבדה עם מלחינים דגולים דוגמת פרנסיס ליי ואניו מוריקונה, הקליטה את אלבומה הראשון בארצות הברית עם קווינסי ג'ונס, והקליטה את אלבומה השני בבלגיה. במרוצת השנים הופיעה במקומות גדולים כמו ארמון הקרמלין ברוסיה ומול עשרות אלפי צופים בהופעות בערים גדולות ברוסיה. בארץ הופיעה רג'ואן עם התזמורת הסימפונית של ראשון לציון ועם תזמורת חיפה, וגם כמה פעמים בבית הנשיא שמעון פרס, ויצאה במופעים שונים לקהל הרחב, ובהם מופע שירים מהסרטים. 

"כל דבר שאני בוחרת זה אהבה והתרגשות עבורי. אני מאוד אקלקטית בחיים ובמוזיקה, אז כל דבר שאני עושה מרגש אותי תמיד מחדש, וכל דבר שאני עושה מלהיב אותי מחדש. לרוב אני אוהבת תזמורות גדולות, אופרות כמה שיותר גדולות וקהל כמה שיותר גדול. ככה אני מרגישה שאני עולה למעלה ומחובקת". 

"אני גם חושבת בשפות שונות, כי גדלתי ככה מגיל 10, והמשכתי לגדול ככה כל הזמן. כל הזמן אני בנסיעות, מגלה דברים חדשים ותרבויות חדשות. כל פעם שעברתי מארץ אחת לאחרת, זה היה עולם אחר - הדברים האמנותיים, המוזיקה, הצלילים, המראות. המוח שלנו מאוד פתוח ומפתח דברים". 

"אני אוהבת לשיר בעברית ואוהבת את השפה. מגיל 11 ביקרתי בארץ אצל המשפחה, כך שלמדתי לדבר. לצערי אני לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. זה קשה לי מדי. אבל כשאני שרה, חשוב לי להעביר את המסר, אז השירה נעשית מכל הלב ולפי מה שאני מרגישה". 

"קשה או קל זה סטייט אוף מיינד. בכל העולם יכול להיות קשה או קל. העניין הוא איך את רואה דברים. האופי שלי הוא לא לראות את הקושי. תזרקי אותי בכל מקום, איפה שאת רוצה, אני מסתכלת קדימה והולכת קדימה. לישראל יש הרבה דברים נפלאים. רק אנשים שבאים מבחוץ רואים את זה. לאנשים שגרים כאן קשה לראות את הטוב והם מתמקדים בקושי. למשל החיבוק עם הקהל, האחדות שנוצרת, המשפחה והאהבה. אי אפשר להסביר את זה. אני יהודייה, וזה הבית שלנו, ואנחנו צריכים לחזק אותו". 

"אף פעם לא. אני תמיד שרה, גם בעברית, ואנשים נהנים. יש עכשיו בעיות של אנשים קיצוניים שלא שייכים לעם, ובכל מקום שהם נמצאים, אנשים סובלים. הם התרבו בכל העולם ועשו לעצמם פרופגנדה, ואי אפשר להתעלם מהם, הם מפריעים לכולם". 

"אני רוצה להמשיך ליצור דברים חדשים. בימים אלו אני עובדת על דיסק בעברית עם חומרים מקוריים. אני עובדת על דיסק עם שמוליק נויפלד, ואנחנו מחפשים שיתופי פעולה עם אמנים מקומיים. אני מתחברת לאמנים ישראליים ולאמירה שיש להם בשירים. אני אוהבת את עידן רייכל, שמביא המון צבעים בשירה שלו, את רמי קלינשטיין, שיש בו הרבה אמת, ואת שלומי שבת - טורקי כמוני".