הכתובת על הקיר: חשבנו אז שכשאהוד ברק יהיה בשלטון, הכל יהיה בסדר

ב–17 במאי 1999 התקיימו בישראל בחירות לכנסת ולראשות הממשלה. עבדתי אז במקומון החדש של "מעריב" בירושלים, "כל הזמן", כחלק מצוות של עיתונאים צעירים, נלהבים וחדורי תחושת שליחות. באותו ערב כולנו התקבצנו בחלל המרכזי של המערכת כדי לצפות בתוצאות מדגמי הבחירות. ברגע שבו נשמעה המילה “מהפך", והיה ברור שאהוד ברק גבר על בנימין נתניהו, כל הנוכחים בחדר שאגו בשמחה גדולה ונפלו זה על צווארו של זה. כולם, פרט לאחד. אראל סג"ל, שמתוך סערת רגשות עזה שיגר לעברנו תערובת של גידופים ונבואות זעם, ואז בעט בתסכול באחד הקירות ונעלם אל תוך הלילה הירושלמי. 
 

לרגע הבטנו איש ברעהו במבוכה, ואז פרצנו בצחוק. כולנו חיבבנו את אראל. אבל על רקע הקונצנזוס האידאולוגי במערכת, העמדות שלו והדרך שבא ביטא אותן הפכו אותו בעינינו לסוג של שוטה על הגבעה. אגב, שוטה שהיה אחד הכותבים המצטיינים בעיתון, אם לא המצטיין שבהם. אבל שוטה. לא נורא, חשבנו. עכשיו, כשאהוד ברק יהיה בשלטון, הכל יהיה בסדר. גם אראל יראה את האור.
 

איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. היום, כשאני משחזר את הערב הזה, האבסורד פשוט זועק. איך ייתכן שמערכת כמעט שלמה - ועוד כזו הממוקמת בירושלים, לא במרכז תל אביב - חושבת ומצביעה באופן זהה? הרי עיתונאים אמורים לכאורה להיות אנשים ספקנים, אינדיווידואליסטים. אז למה הם מתייצבים, כמעט כאיש אחד, לצד אותם רעיונות בדיוק?
 

נזכרתי בליל הבחירות ההוא השבוע, כשפורסם באופן סופי שסג"ל מצטרף כשדרן לגלי צה"ל. וליתר דיוק, כשהיבבות מצד אנשי השמאל הלכו והתגברו, לנוכח מה שהם הגדירו "סתימת פיות" (אפרופו רזי ברקאי), או הנחתה של שדרן ימני מתוך ניסיון "לרצות את השלטון". קשה אפילו להתחיל להסביר עד כמה הטענות האלו צבועות. 
 

בואו נדבר רגע על גלי צה"ל. תחנה צבאית, הממומנת מכספי ציבור. במשך עשרות שנים הכוכבים המרכזיים שלה השתייכו, בהכללה לא גסה, לשורות השמאל החילוני, התל אביבי, האשכנזי. זה התבטא גם בעמדות הפוליטיות שלהם, אבל גם בטעם התרבותי.
 

לאורך שנות ה–80 וה–90 גלי צה"ל ממש הכתיבה את הבון–טון. היא יזמה ערבי שירי משוררים, טיפחה את הרוק הישראלי והתעלמה כמעט לגמרי מציבורים שלמים בחברה. לכל אורך השנים האלה אני לא זוכר שקם מישהו מאבירי חופש הביטוי והלין על כך שתחנה שלמה מדברת כמעט באותו קול. הוא גם לא מחה על יתר כלי התקשורת, שבהם המצב היה דומה. או על התיאטראות הרפרטואריים, שגדשו במחזות ממחוזות השמאל. או על הקולנוע, שבסיוע קרן הקולנוע הממלכתית יצר סרטים פוליטיים, שביקרו את ממשלות הימין. או על האקדמיה, שראשיה משתייכים עד עצם היום הזה לצד השמאלי של המפה.
 

כשכל זה מתרחש שנים על גבי שנים, אין שום בעיה. אבל כשמחליטים לערוך שינויים, ולשלב בתוך קודש הקודשים גם מגיש ימני כמו אראל סג"ל, מיד נשלפים כל הטיעונים הצדקניים.
 

לאורך השנים האלה, כשמישהו היה מעז לתהות מדוע אין כאן מספיק עיתונאים/בדרנים/מחזאים וכו' שהם אנשי ימין, התשובות היו קבועות. זה בכלל לא מעניין אותם. הם לא מספיק מוכשרים. בבקשה, שיבואו. מי עוצר אותם? זאת הייתה כמובן היתממות. לא צריך מזכרים רשמיים כדי למדר מגזרים שלמים. אפשר לעשות את זה בשקט וביעילות. בשיטה של חבר מביא חבר, אבא מביא בן. וזה עבד יפה, עובדה. אבל כבר לא עובד יותר. ופתאום מגלים שגם ימנים יכולים להיות מוכשרים. ומצחיקים. ולא עלינו, אפילו צודקים מפעם לפעם.
 

אני רחוק מלחבב את מרבית הצעדים של נפתלי בנט או של מירי רגב בדרך ל"איזון" תרבותי. בדרך כלל זהו ניסיון פופוליסטי להשיג נקודות בקרב הקהל המתלהם שלהם. אבל גם זעקות הגעוואלד האוטומטיות של אנשי שמאל רבים נשמעות לי יותר כמו ניסיון נואש להיאחז בהגמוניה אבודה מאשר מאבק אידיאולוגי אמיתי.

על הסכין