אל תקרא לי מותק: עשר הגדולות של המוזיקה הישראלית

יום האישה הבינלאומי החל היום (שלישי), הוא הזדמנות מצוינת להיזכר בתרומה המכרעת של הנשים למוזיקה הישראלית. קשה לחשוב על הרוק, הפופ והמוזיקה הים תיכונית בארץ הקודש בלי להיזכר בכמה מהגדולות שביוצרות והמבצעות שלנו.

לצורך המשימה היומרנית של בחירת עשר הבולטות שבהן, ניסיתי לחשוב על כישרון כמובן, אבל לא רק. גם ההשפעה של היוצרת על המוזיקה בארץ והיכולת להישאר רלוונטית ומשמעותית לאורך שנים שיחקו תפקיד. כמובן שמדובר בעניין של טעם אישי, ומן הסתם רשימה שכזו אצל כל חובב או חובבת מוזיקה תיראה שונה, ולכן גם רבות וטובות נותרו בחוץ. 

אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות - אז לכבוד יום החג הנשי, קבלו את עשר היוצרות הבולטות במוזיקה הישראלית, ללא חשיבות לסדר ההופעה, יאללה גירל פאוור: 

ריטה: הדיווה הגדולה של המוזיקה הישראלית, עוד הרבה לפני שדנה אינטרנשיונל עשתה מהמילה הזו מטעמים. הקול האלוהי, הכריזמה השופעת, הנוכחות הבימתית הטורפת ואין ספור הלהיטים, אפשרו לריטה להחזיק קריירה של יותר מ-30 שנה, במהלכן נשארה רלוונטית, מעניינת וידעה להמציא עצמה מחדש.



מהרגע שפרצה, כשהייתה עוד תלמידה צעירה למשחק, בקדם אירוויזיון של 1986 עם "שביל הבריחה", כולל הז'קט הצהוב שחשף כתף, היה ברור שריטה כאן כדי להישאר. ריטה ידעה לאורך השנים לבחור שירים בצורה מושלמת, כאשר כבר בתחילת הקריירה כתב לה אהוד בנאי למשל את "עטוף ברחמים", מאיר אריאל את "ערב כחול עמוק", שלא נדבר על מה היא עשתה לביאליק עם "הכניסני תחת כנפך" המופתי. הבחירה שלה להוציא אלבום שלם ומעניין בפרסית רק מדגימה את האומץ והגיוון שלה לאורך השנים.

 יהודית רביץ: אי אפשר לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי יהודית רביץ. הרגע בו התגלתה בפסטיבל הזמר עם "סליחות" של לאה גולדברג, הוביל לקריירה ארוכת שנים ומאוד מצליחה. מגע הזהב של יהודית הוכיח עצמו עשרות פעמים.



היא לקחה חלק ב"כבש השישה עשר" עם "הילדה הכי יפה בגן" שהפך מזמן לקלאסיקה ישראלית נצחית, הגישה בצורה מושלמת בלדות שקטות כמו "מישהו" ו"לקחת את ידי בידך", ונתנה בראש כרוקיסטית שמפוצצת אצטדיונים ב"באה מאהבה". בזמן שנותר גם הפיקה אלבומים לאהוד בנאי וקורין אלאל. כמות הקלאסיקות  של רביץ, שנולדה וגדלה בבאר שבע, היא אינסופית, וכך גם האהבה שקיבלה מהקהל והמבקרים לאורך השנים.

דנה אינטרנשיונל: סביר להניח שלולא השתתפה וניצחה את האירוויזיון ב-1998 לא הייתה נכנסת דנה לרשימה, אבל זה לא באמת משנה. הסיפור המדהים על הגבר שהפך לאישה כבר סופר רבות, אבל ההשפעה שלו חרגה הרבה מעבר למוזיקה ולקהילה הגאה. רגע הזכייה, עם החגיגות בכיכר רבין, הפכו את דנה לאייקון ולסמל של קבלת השונה בחברה הישראלית. יום העצמאות של קבוצה שלמה של אנשים שהרגישו לפני כן מחוץ לעדר, דחויים ולא מקובלים. נכון, הגימיק של דנה הביא אותה להכרה, אבל משם זה כבר היה הרעב והכישרון שגרמו לה לטרוף את הבמה ולהוכיח שהכל, אבל באמת הכל אפשרי.

חווה אלברשטיין: בהיותה המלכה האם של המוזיקה הישראלית, חווה מסמלת את השינוי שעבר עליה לאורך השנים - משירי הביחדנ'ס לשירים אישיים ואינדיבידואלים. אלברשטיין התפרסמה בזכות שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ששרה בתחילת הקריירה שלה. "את חירותי", ו"שיר משמר", למשל, הפכו אותה לזמרת מצליחה מאוד. אחר כך הגיעו הבלדות שהן הסיפור של הקמת המדינה והמלחמות הראשונות, כמו "מרדף" (שכתב ירון לונדון), "החול יזכור" ו"לכל איש יש שם", שהפכו לשירי זכרון.




במשך עשרות שנים וכמעט שישים אלבומים, חווה ידעה להתחדש שוב ושוב, והיא גם זמרת המחאה הישראלית הגדולה מכולן, מה שהתחיל עוד באלבום "לונדון", ונמשך בשירים רבים שיצאו נגד תופעות כמו היחס לעובדים זרים ("צל"). קשה להגזים בהשפעה של גדולת המבצעות והמגישות הישראליות, שגם לרגע לא התפשרה בדרך ונשארה נאמנה לעצמה, ולא לקהל שדרש שוב ושוב את הלהיטים הישנים.

שרית חדד: זו בהחלט תעלומה, איך הצליחה שרית חדד להישאר הזמרת הים התיכונית המשפיעה ובערך היחידה, אבל זה לא מוריד מגודל ההישג שלה. הזמרת המצליחה בישראל, החלה להופיע כבר כילדה בת 10 בעיר בחדרה בה גדלה, ולאט לאט ביססה את מעמדה כמלכת הז'אנר. קובי אוז נתן את הדחיפה בתחילת הקריירה עם להיטי על כמו "למה הלכת ממני" ו"כשאני איתך אני כמו דג".



מאז, הסינדרלה מהצפון ידעה לנפק המון להיטים שחרכו את הרדיו, כמו  "אל תקרא לי סנובית", יאללה לך הביתה מוטי" ו"שמע ישראל" ההימנוני והקורע. המותג של חדד רק התחזק עם הפנייה לתוכניות הריאליטי בשנים האחרונות, והיא הזמרת  המושמעת בישראל כבר שנים., הרבה בזכות מערך יח"צ משומן אותו מוביל האמרגן  אבי גואטה.

 עפרה חזה: סיפור עלייתה ונפילתה של הילדה משכונת התקווה כבר סופר פעמים רבות, ועם הייתה נולדת בארה"ב סביר להניח שכבר היה מקבל כבוד בפיצ'ר אמריקאי מפואר בכיכובה של וויטני יוסטון לפחות (עוד כוכבת שנפלה). ההצלחה הבינלאומית של חזה הייתה חסרת תקדים עד אז ומאז, וכללה הכרה באירופה, ארה"ב, במזרח הרחוק ואפילו בתימן, משם הגיעו הוריה. היא הייתה הזמרת הראשונה מישראל שהייתה מועמדת לגראמי האמריקאי, שיתפה פעולה עם גדולי הזמרים בעולם ואפילו נתנה את קולה לשיר הנושא של הסרט "נסיך מצרים" ב-17 שפות. יחד עם זאת, נשארה ישראלית מאוד, ו"שיר הפרחה" כבר נכנס מזמן לשדות התות הנצחיים של המוזיקה הישראלית.



אהובה עוזרי: החיבוק שמקבלת עוזרי מהמיינסטרים הישראלי אינו מגיע סתם, ובמידה רבה הוא עשיית צדק היסטורי. הילדה עם קול הפעמונים מכרם התימנים התבלטה כבר באלבום "היכן החייל", עם שירי קינה ועצב. היא אחת המייסדות של המוזיקה המזרחית בישראל, ובין תלמידיה לפיתוח קול היה גם זוהר ארגוב. שיר הנושא של אלבומה המצליח "צלצולי פעמונים", הוא אחד השירים היפים בעברית בעיניי. גם הסרטן במיתרי הקול שהתגלה אצל עוזרי בשנת 2000 לא עצר אותה, והיא שיתפה פעולה למשל עם הדג נחש ב"שירת הסטיקר". האלבום המקסים שהוציאה בשנה שעברה, בו אמנים כמו חווה אלברשטיין, ברי סחרוף ושי צברי שרו שירים שכתבה, הוא עוד הוכחה לכשרונה. "תן לי לבוא וללכת, רק לנגן אהבה". 




שושנה דמארי: הילדה שנולדה בתימן ועלתה כבר בגיל שנתיים לישראל, הפכה למלכת הזמר העברי, והתפרסמה עוד לפני קום המדינה, מה שהופך אותה לזמרת הוותיקה ברשימה הזו. שירים כמו "אור", "לשיר איתך" ו"כלניות" הפכו לנכס צאן ברזל למדינה ששיוועה לשירים שירימו את מצב הרוח בין המלחמות ומאבקי הקיום. דמארי גם נודעה בזכות סגנון הלבוש הססגוני שלה, עם התכשיטים והשמלות הרקומות, מה שיחד עם קולה הנפלא הפך אותה למבוקשת מאוד גם בהופעות לקהילות יהודיות בחו"ל. גם הדור הצעיר זכה להתוודע אליה, הרבה בזכות שיתוף הפעולה הנהדר עם עידן רייכל, בשני שירים באלבום של הפרויקט שלו - "ממעמקים". 





ענבל פרלמונטר: המכשפה הטובה, הייתה אחת הקולות המרעננים והמיוחדים במוזיקה הישראלית והקימה את להקת "המכשפות", שהיא אולי להקת הבנות היחידה שהטביעה חותם בישראל. אבל מלבד זאת, העיסוק שלה במיניות היה אמיץ ויוצא דופן, בישראל שהייתה (ואולי עודנה) שמרנית ומסורתית מאוד. ההשפעה המוזיקלית של ענבל, שגדלה ברחובות, מורגשת למשל אצל קורין אלאל שהקדישה לה אלבום שלם, ואסף אמדורסקי שסימפל את קולה באלבומו "מנועים שקטים". הסוף הטראגי שלה, מוות מיותר בתאונת דרכים והיא בת 26 בלבד, רק העצימה את המיתוס של הרוקיסטית הבועטת והלא מתפשרת. האלבום שיצא לאחר מותה, "הקלטות אחרונות", מוכיח את הכישרון שהיה לה, ואת ההפסד של כולנו.