לאחרונה הוציא הזמר והיוצר קובי ויטמן את "יום רודף", שיר שני מתוך "מחכה למים", אלבומו השלישי, שעליו התחיל לעבוד במרץ 2002 – הזכור גם כ"מרץ השחור". בעודו עובד על סיום המיקסים, נקרא ויטמן בצו 8 לשירות מילואים בג'נין. את השקט של האולפן החליפו קרבות פנים אל פנים, סחיבת פצועים והרוגים, לוויות וקושי פיזי ונפשי עצום. בתום החודש הארוך בחייו, חזר לאולפן כדי לסיים את העבודה, אך גילה שהשירים שהיו בשבילו הכל כבר לא רלוונטיים.
דווקא מתוך ערפל הכאב והכעס, ההתמודדות הנפשית הסבוכה עם קשיי הלחימה והזיכרונות נולד משהו חדש.
"ההשתתפות שלי במבצע חומת מגן ב־2002 הייתה טראומה גדולה מאוד עבורי", הוא מספר. "היא שינתה אותי לחלוטין כאדם, והשפיעה מאוד גם על האמנות שלי. כל עשר השנים אחרי ההיתקלות ההיא, לא כתבתי אף טקסט פשוט על אהבה. לאט־לאט שקעתי יותר ויותר בהלחנה, ופחות התעסקתי בלספר סיפור במילים. התקופה הזאת יצרה אצלי קתרזיס גדול שהוביל לאלבום הנוכחי".
ספר על ההיתקלות.
"ממש עם סיום העבודה על אלבום הבכורה שלי, הוקפצתי לשירות מילואים. הפלוגה שלי נשלחה למחנה הפליטים ג'נין. אחרי עשרה ימים של התקדמות אטית וזהירה בתוך המחנה, הגיעה ההיתקלות. 13 מלוחמי הפלוגה נהרגו, ועוד כמה נפצעו. מצאתי את עצמי רץ בסמטאות, ממש כמו בסרט הוליוודי, מחלץ פצועים וגופות. כשחזרתי לאולפן, הדבר האחרון שעניין אותי הם שירי האלבום שבדיוק סיימתי. התחלתי לכתוב את 'מלחמה אופרת רוק', שעלתה כהפקה של צוותא ארבע שנים אחרי. רק כשנגמר פרק 'מלחמה אופרת רוק' בחיי, הרגשתי שאני יכול לחזור לכתוב שירים שיעמדו בפני עצמם. שירי אהבה".
מה הסיפור עם "מלחמה אופרת רוק"?
"היה חשוב לי לספר את הסיפור של הפלוגה שלי מנקודת מבטי האישית. היה חשוב לי שאנשים יבינו שיש מישהו שנמצא בקצה הלך הרוח האומר: 'חייבים להיכנס בהם'. יש מחיר כבד למשפט הזה, והוא לא נמדד רק בהרוגים ופצועים. יש אנשים שהחיים שלהם משתנים, נדפקים, ואף אחד כאן לא סופר אותם".
כלומר, כתבת אופרת רוק אנטי־מלחמתית.
"אני סוג של מצלמת וידיאו שמתעדת כל הזמן. אני שם לב להמון פרטים סביבי. הזיכרון שלי, לפעמים לצערי, מצוין. כל האינפורמציה הזאת זורמת, בסופו של דבר, אל תחושות הבטן שלי, ויוצאת החוצה בצורת טקסט, לחן, מוזיקה לסרט או הצגה. כל דבר שאני עושה קורה בצורה הזאת. כשזה מגיע זה מגיע. ככה הגיעה 'מלחמה אופרת רוק', וככה הגיע גם האלבום החדש, 'מחכה למים' - לגמרי מעצמו, בלי שתכננתי לכתוב אותו".
מתי נולדו עמדותיך הפוליטיות הלוחמניות?
"עמדות פוליטיות לוחמניות זה ימין או שמאל? הפוליטיקה בישראל מתה. לאף אחד אין אידיאולוגיה. הכל פופוליזם זול. כל איש לעצמו ולכיסאו. עשיתי שלוש שנים בסיירת ועוד עשר שנות מילואים כלוחם, כי מהיום שנולדתי לימדו אותי שאין דרך אחרת - מטרומפלדור דרך החווה הסינית עד הקרב בג'נין. בכירי הקצינים היום אומרים תחת כל עץ רענן שרק דיבורים ישנו וירגיעו כאן את המצב. הצבא אף פעם לא היה ולא יהיה הפתרון".
ועכשיו אתה מוציא את "יום רודף".
"אחרי כל תהליך הכתיבה, שסחט ממני הרבה אנרגיה, הרגשתי שאני חייב פרטנרים. לגמרי במקרה הכרתי את מתן ספנסר ואורי רוסו, מפיקים מוזיקליים צעירים שעובדים בדיוק הפוך מכל מה שהכרתי. הרשיתי לעצמי להתמסר לחלוטין לרעיונות שלהם, לשבת מאחורה על הספה באולפן, ולתת להם לעבוד עם כל חומרי הגלם שהבאתי. להיות עובד ממושמע בעסק של עצמי. זאת הייתה חוויה ושיעור מאוד גדול עבורי".