אם אתם רוצים להבין מי הם באמת המוזיקאים הבולטים במיינסטרים הישראלי, אל תחפשו בפלייליסט של גלגלצ. אפילו לא ברשימת ההשמעות השנתית של הרדיו הישראלי. כל אלה משקפים את טעמם של העורכים המוזיקליים, לא בהכרח של הצרכנים. הדרך הנכונה לבדוק היא, כמו תמיד, דרך הארנק. על מי הישראלים מוכנים להוציא כסף.
היות שרכישת דיסקים היא הרגל שכמעט עבר מהעולם, האינדיקציה האמיתית שנותרה לנו היא הופעות חיות. ובמובן הזה, אמפי שוני הפך לסוג של מדגם מייצג. אמן שמופיע בו צריך למלא 1,200 מושבים, שזה המון (אבל עדיין שליש מקיסריה, השמורה רק לסופרסטארים הנוכחיים). ולגרום לאנשים להוציא בממוצע 200־150 שקל. כלומר, זוג שיוצא להופעה, פלוס בייביסיטר, בירות, חנייה וכו', נפרד בשקט מ־400 שקל לפחות. מה שהופך את רשימת המופיעים באמפי שוני לאינדיקציה לא רעה בכלל.
נכון, גם כאן מדובר ברשימה מוכתבת, שלא נבחרה באופן "דמוקרטי" באמצעות הצופים. ושוני שייך לקבוצת "זאפה" האימתנית, שיש אמנים שיותר מקורבים אליה, ולהפך. ועדיין, מדובר בעניין כלכלי לכל דבר. הם לא ישלחו לזירה המאתגרת הזאת אמן שלדעתם לא יוכל למלא את המקום.
השבוע התפרסמה רשימת 20 המופעים שייערכו באמפי שוני באביב, כלומר עד סוף מאי, ומרתק לבחון אותה כדי להבין איזו מוזיקה מושכת כאן כרגע את הבורגנות הישראלית (בהכללה, כמובן. מי שמסוגל להוציא מאות שקלים לכרטיס).
נלך קודם כל לפי חתך גילים. הרשימה כוללת את שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודה פוליקר, ברי סחרוף, יהודית רביץ, אביב גפן, אהוד בנאי וכנסיית השכל ומשינה. את כולם יכולתם לראות, על תקן כוכבים גדולים, עוד בשנות ה־90. חלקם אפילו קודם. 8 הופעות מתוך 20. בדור היותר צעיר נמצאים מוקי, מוש בן ארי, עברי לידר ודודו טסה, שפעילים כסולנים מאז תחילת שנות האלפיים. וברשימת הכוכבים הממש עכשוויים אפשר למצוא את נתן גושן, בלקן ביט בוקס, התקווה 6, עילי בוטנר וילדי החוץ ואסף אבידן. 5 מתוך 20. נתון לא רע בכלל, שבתוספת ארבעת השמות הקודמים מגיע כמעט למחצית ההופעות.
זה מעודד, כי במשך שנים ארוכות הייתה הגמוניה מוחלטת לאמנים מהגווארדיה הישנה, ונדמה היה שלא יצמח כאן דור צעיר שיצליח למלא אמפי. אבל זה קרה. תוסיפו לכך הופעה של רד בנד, וגם של גורי אלפי המארח את טונה ואת גיא מזיג, ותגלו שגם הדור של בני ה־40 ומטה מצליח למלא את שוני. שזה נהדר. נכון, אין ברשימה הזו צעירים של ממש, כמו בכל תעשיית מוזיקה מתוקנת, אבל לפחות יש התקדמות.
עכשיו בואו נבדוק אספקט אחר, זה של הסגנון המוזיקלי. כמעט כל 20 ההופעות מגיעות מאזורי הרוק–פופ. אפשר לבדל מהרשימה הזאת רק את התקווה 6, את בלקן ביט בוקס ואת גורי אלפי עם טונה וגיא מזיג, שמגיעים מהאזורים היותר גרוביים של המוזיקה. גם אם נוסיף את הדג נחש, שלא מופיעים ברשימה אבל יכלו להשתלב בה בקלות, ברור שעם כל הכבוד לתמורות המוזיקליות המרגשות של השנים האחרונות - תחיית ההיפ הופ, צמיחה של מוזיקה אתנית ועוד - כשזה מגיע לארנק, הישראלי ממעמד הביניים עדיין מעדיף רוק'נרול. ואגב רוק'נרול, עדיף שיהיה קל לעיכול ונעים לאוזן.
גל הרכבי האינדי ששוטף את הרדיו לא זוכה כאן לשום ביטוי. אגב, התמונה דומה מאוד גם במופעים גדולים אחרים, כמו סדרת ירושlive בארנה בירושלים, או פסטיבל "רוק בכנרת". כמעט אותם שמות, בתוספת אברהם טל, ריטה, גידי גוב, שלומי שבת ואייל גולן.
גולן הוא השם היחיד ברשימה שמשתייך לז'אנר המזרחי. וגם הוא מופיע בירושלים, לא בשוני, שזכה לכינוי "קיסריה של האשכנזים". ובצדק. זה מדהים. גם בישראל 2016, שבה לכאורה נפלו המחיצות העדתיות, לפחות במוזיקה, אין אפילו זמר מזרחי אחד מתוך רשימה של 20 מופעים. וזה לא שחסרים מסלסלים שיכלו למלא את שוני. אבל כנראה שהם עדיין מעבר לגדר.