דפנה רכטר מוכנה להופיע איתו בעזה, אבל לא ביהודה ושומרון

לדפנה רכטר, הטבעונית דקיקת הגו, יש כל מיני אלוהימים. על חולצתה נטולת השרוולים מתנוסס דיוקנו של קורט קוביין, סולנה האובדני של להקת נירוונה, שבגיל 27 הגשים את הצהרתו - “אני שונא את עצמי ורוצה למות". מעל הפסנתר ניבטים דיוקניהם של ג'ון לנון וג'ימי הנדריקס, מנוחתם עדן. ססמאות חרוטות בכתובות קעקע על זרועותיה. אבל מי שבמשך זמן רב הלהיבה קהל כשחקנית, מדברת היום בעיקר דרך המוזיקה.

כמפיקה המוזיקלית של אלבומה בחרה רכטר בקורין אלאל, שנעתרה לאתגר, כשעמה זוגתה, רותי, כמנהלת האישית של שתיהן. “אם מצד אחד באתי לקורין עם ניסיון של יותר מ־20 שנה על הבמה, מצד שני כמוזיקאית באתי אליה כמו תינוקת שלא יודעת ללכת", מספרת רכטר. “בחודשים הראשונים לא נגענו במוזיקה שלי ולא נכנסנו לעומקם של הטקסטים שהבאתי, אלא פשוט דיברנו ודיברנו. רק אחרי שבעה חודשים היא אמרה לי להביא את הסקסופון שבו אני מנגנת. ובאשר לטקסטים, היא הציעה שהם יהיו בעברית, לא כפי שכתבתי במקור, באנגלית".

“כי כתיבה בעברית חיברה אותי לעולם הקודם שלי, לתיאטרון, והייתי צריכה מרחק ממנו. חוץ מזה, כשפה יותר עגולה, השירה מתגלגלת באנגלית ויוצאת ממקום יותר טבעי. קורין חילצה אותי מזה. אמרה ‘את יכולה כבר ליצור בשפה שלך'".

“כי זה מה שקורין אמרה וזה מה שפתח בפני דלת מדהימה. היא לא התקשתה לשכנע אותי. בסופו של דבר, השפה העברית מאוד אהובה עלי. החזרה אליה פתחה לי ערוץ מאוד טוב".

“כך החלטנו. גם אם את חלקם הלחנתי בעצמי, זה נוצר ביחד".

“אצלנו זה לא יכול היה לקרות. לא כשמדובר בקורין. ‘האחריות שלי היא להוליד אותך', היא אמרה, ‘אני רוצה שדפנה תצא מהשירים האלה'".

“עובדה. היו שהעירו ש'ירח בוער' מזכיר את קורין משום שיש בשיר מכשפה, שד שנשרף ופיה צוחקת, בעוד שהלחנתי אותו לפני ששיתפנו פעולה".

“מהרגע שהאלבום יצא החוצה, הוא של המאזינים. כל אחד יכול לקחת את השירים לאן שהוא רוצה. ‘כל אחד ממציא את הסרט שהוא רואה', אבא שלי היה אומר. אם משהו ממה שאני שרה מזכיר לך את דנה, זאת מחמאה ענקית בשבילי, כי אני מתה עליה. היא חברה טובה שלי ואנחנו נראות כמו אחיות, בפרט שיש לה האף הרכטרי הטיפוסי".

“אין לזה מחיר. אני לא מסוגלת. הערצתי אותה על מה שעשתה שם, תוך כדי חשיפה נועזת, היא הרי זמרת מוכרת מצליחה. זה הדבר הכי אמיץ שנעשה כאן מצד זמרת, חוץ מההשתתפות של קורין ב'האח הגדול'".

“מה אתה יודע. הם זימנו אותי לפגישה לפני העונה הנוכחית".

“הלכתי, כי אני זקוקה לכסף, וקורין אמרה שזו חוויה של פעם בחיים, אבל ידעתי לסגת בזמן. מה, שלא אראה תקופה את קורין, את הכלבים שלי, את הילדה שלי ואת בן הזוג שלי? ובשביל מה, להיות סגורה שישה שבועות עם אנשים שספק אם אסתדר איתם, גם אם אני כעת לא במקום קיצוני כפי שהייתי פעם. כשהבנתי שאני מחוץ לתמונה שם, הרגשתי הקלה עצומה, מה גם שהיה לי ברור שזה לא יקדם לי את האלבום החדש".

“אם גבי שושן היה הולך לתוכנית ריאליטי במקום להרוג את עצמו, יכול להיות שהקריירה שלו הייתה נפתחת לכיוונים מדהימים. היו נזכרים בו והוא היה הופך לרוקסטאר".

“אני לא רואה את עצמי סקסופוניסטית או זמרת אלא מוזיקאית. מדובר בכלי פסיכי, שיש לו כל ההפרעות שיש לי, אם כי הבחירה שלי בו לא הייתה לגמרי מופרעת. לנגן בו, זאת המנוחה שלי. בנגינה בגיטרה אני נאבקת, והפסנתר פתוח לי מדי. כשאני, עם כל הפרעות הקשב שלי, מנגנת בסקסופון, אני פשוט נחה". 

“בילדותי גידלה אותי מזל, העוזרת התימנייה שלנו. כשהיינו חוזרים מבית הספר, היא הייתה מכינה לנו את ארוחת הצהריים בעודה שומעת מטרנזיסטור מוזיקה מזרחית, מה שאולי גרם לי לדבר כמוה עד גיל 11 בח' ובע' ולרקוד במטבח בצעד תימני. מכל השירים של זהר, זמר שהרס אותי בביצועים שלו, ‘נכון להיום' היה השיר שהכי אהבנו. את החידוש אני מקדישה למזל, שנפטרה שבוע לפני שיצא הסינגל. ויש לי קשר אחר לשיר הזה".

“מחבר המילים של השיר, שאותו הלחין אבנר גדסי, הוא שאול בן–שאול, אדריכל שפגש את זהר הצעיר, שהיה בין המשפצים של בית שתכנן. כשהוא שמע אותו שר, בן–שאול שרבט את המילים. לימים הוא עבד כאדריכל בצמוד לאבי המנוח, האדריכל יעקב רכטר, שלו מוקדש השיר לא פחות מאשר למזל".

“אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי ומי שלימד אותי המון מוזיקה. הוא מאוד קיבל אותי איך שהייתי ולא שפט אותי. בחיים שלי, כילדה עם המון בעיות, הוא היה כמו סלע איתן, חתיכת בזלת. בילדותי מאוד אהבתי להצטרף אליו בדרכו לאתרי בנייה שתכנן. אני מרגישה אותו בתוכי ובטוחה שהוא גאה בי על שעברתי למוזיקה".

“זה היה מאוד קשה, כי היא ראתה הכל דרך העיניים שלה, כולל אותי, ולכן התקשתה לקבל את המעבר שלי למוזיקה. כמי שהייתה שחקנית, בשביל עצמה היא רצתה שאלך בדרכה. לא יכולתי להשלים עם זה, איך שהיא לא ראתה אותי ולא התחשבה במה שטוב לי. זה יצר בינינו קרע, אם כי כיום אני מבינה שהיא לא נהגה ממקום רע".

“כן, בסוף. באחרית ימיה היא הובהלה לבית החולים בעקבות בעיה רפואית קשה. כשישבתי לידה, היא התעוררה. וכשפתאום הסתכלה עלי, נראה לי שבפעם הראשונה בחיים היא ראתה אותי".

“הרגשתי שקופה מולה ושהיא לא ראתה אותי ולא ידעה לקבל אותי כפי שקיבל אותי אבא שלי. עם הזמן הבנתי שככל שהוא לא היה מלאך, היא לא הייתה שטן. וכשפקחה את עיניה בבית החולים, הדבר הראשון שאמרה זה ‘תשירי לי'. הייתי בהלם, כי כמה שניסיתי להגיע אליה, לא הצלחתי, מה גם ששלחתי אליה חומרים והיא לא טרחה להקשיב להם. איכשהו יצא לי עם דמעות בעיניים ‘יו אר מיי סאנשיין', השיר שהייתה שרה לי כשהייתי קטנה. ‘עוד, עוד', היא הגיבה בקול חלש. זה היה הפיוס שלנו, ואף אחד לא יוכל לקחת אותו מאיתנו".

“למחרת היא הרגישה יותר טוב ולבקשתה שרתי לה את השיר ‘אבא'. היו לנו תוכניות משותפות והבטחתי לה שאקח אותה לסיבוב של רוק'נרול. אולי מאוחר מדי גיליתי שהאישה הזאת הייתה לגמרי רוק'נרול והיא רצתה ששתינו נעשה אופרת רוק. ביום האחרון שלה שרתי לה מלא שירים והיא אמרה למי שטיפלה בה ‘הבת שלי הייתה שחקנית'. כשחששתי שהסיפור הישן חזר, היא הוסיפה ‘אבל עכשיו היא עושה מה שהיא אוהבת'. אז חיבקתי ונישקתי אותה. ‘אני כל כך אוהבת אותך, אמא', אמרתי לה. ‘די, תפסיקי, דבק', היא הגיבה בהומור ושתינו היינו בהתאהבות מטורפת זו בזו. יום אחרי זה היא הלכה מאיתנו".

“כאב לי שהיא לא כתבה אוטוביוגרפיה. הרי האישה הזאת היא הסיפור של המדינה שלנו. כמה שהייתי מבקשת ממנה לכתוב, היא הייתה מתחמקת".

לרכטר (51) היו כל הסיבות לגדול באושר. הבית והבריכה בנוף ים, הרצליה, היו אפופים, לכאורה, אידיליה. מצד שני, לא פשוט לגדול עם אם שהייתה השחקנית של המדינה, אב שהיה האדריכל של המדינה, אח שסומן כיורשו, אחות עם ראש למדעים ואחים למחצה כה מוכשרים, כמו יוני רכטר וכמו אחותו, מיכל, מאיירת שעבודתה מעטרת את אלבומה של דפנה. 

“לא מצאתי את עצמי. הייתי ילדת טבע, מוגלי כזאת, רצה לשדות והולכת לבד לים, שאליו הייתי מתחמקת מבית הספר. ילדה עם ברכיים מפוצצות ועם אף שרוף. היה לי המון חופש, אבל הייתי לבד. בסך הכל הילדות שלי הייתה מאוד מאושרת, ומצד שני מאוד קשה".

“לא היה לה קל לראות את החיבור החזק בינינו. הייתי אשת סודו, והוא היה איש סודי. כשהיה אומר לי להתקשר אליה, שרק לא יגיעו לגירושים, אמרתי לו שיתמודד בעצמו. ניסיתי מדי פעם להגיע אליה ונתקלתי בחומה. היום אני מבינה אותה. עוד לפני שהשלמנו כבר לא כעסתי עליה. עשו לי עוול כשטענו שסגרתי איתה חשבון, בעוד שניסיתי לפתוח ערוצים. גם כשהיה קשה, ראיתי בה אישה גיבורה ואמיצה".

“המנהלת שלו, ציפי פינס, הייתה שנים בין הנשים שהיוו לי מעין תחליף אמא. היא שמרה והגנה עלי, עד כדי כך היא עטפה אותי. הגב שלי התפרק ועברתי ניתוח בדיוק כשהייתי חייבת לממן איכשהו את המוזיקה שלי. אז התקשרתי לציפי, שכאשר הודעתי לה שאפסיק לשחק אמרה לי ‘לכי לשלום, תמיד יהיה לך פה בית'. חזרתי אליה ושאלתי אם יש לה איזה תפקידונצ'יק, רצוי בלהחליף מישהי בהצגה שעוד מעט יורדת, העיקר שתהיה לי קצת פרנסה".

“ועוד איזה. לא רק שציפי נתנה לי תפקיד ראשי אלא של אחת שמשתגעת. כשהערתי לה על כך, היא הבטיחה שתשמור עלי. ‘כאילו באת אלי מהשמיים בשביל המחזה של סביון ליברכט', אמרה. ‘לא מצאתי שחקנית וזה בול בשבילך'. בקיצור, זה היה בול בשבילה ולי בכלל לא היה קל. חזרתי למה שסובבתי את הגב אליו, בתקווה שהמוזיקה תאזן אותי ותעזור לי להתגבר על הקשיים. אני לא רואה את עצמי חוזרת אי פעם לתיאטרון".

“לא היו רעים אלי בתיאטרון. דווקא חיבקו ותמכו בי. לכן החזקתי שם מעמד שנים. אבל הפער בין הריק שנוצר אצלי לבין ההצלחה שלי לא היה ניתן לגישור. כל הצלחה שלי הייתה עוד מסמר בארון מבחינתי. הדהים אותי איך לא ראו שאני קליפה ריקה בהופעות על הבמה ואת כל השקר שהתלווה אליהן".

“שום דבר לא התערבב לי עם החיים. הייתי ריקה. צריך להיות ברור שזה מאוד לא זוהר להיות שחקן. אתה מתעסק עם הנפש שלך ושם את הלב מדמם על הבמה. אולי יש שחקנים שאוהבים את זה ומתמלאים, אני לא הפסקתי להתרוקן. הייתי בתיאטרון עם אנשים מקסימים שלמעשה לא בחרתי להיות איתם, ושיחקתי מול אנשים שלא עניין אותי שהם יסתכלו עלי".

“הייתי שחקנית טובה כי לא ידעתי לשקר. מזה שהחיים שלי היו על הבמה, כלום לא נשאר בחוץ. זאת הייתה הרגשה נוראית. בכל ערב שעליתי על הבמה הרגשתי שאנסו אותי כשלא יכולתי להגיד יותר מילים שאחרים כתבו".

“שלח אותי להופעה ואני עפה אליה על טיל, גם אם תתקיים באולם תיאטרון. אני שרה את המילים שלי ואת המוזיקה שלי עם הסקסופון שלי. בהופעות האלה אני נותנת 180 אחוז, כי זה הכי אמיתי בעולם".

“יש לי קווים אדומים. בעזה אני מוכנה להופיע, אבל לא מעבר לקו הירוק, אם כי כשחקנית לא ביטלתי שום הופעה שלי בהצגה".

“מסכום מסוים שאבא שלי השאיר לי. עדיין אני חיה במשורה. 12 שנים לא טסתי לחו"ל".

“אני לא אסירת ציון. כרגע אני האדם הכי חופשי בעולם ולא אכפת לי אם אני לא נוסעת לחו"ל. אין לי צורך בכך כשיש לי כאן כל מה שאני צריכה. תראה כמה כלי נגינה יש באולפן הפרטי שלי ושל נעמן. זה הדיסנילנד שלי. זה גן העדן שלי. לא בא לי לצאת מהבית, אלא אם כן אני הולכת לקורין, שם הרחם שלי".

“באלבום החדש נעמן ניגן בשניים מהשירים בכל הכלים, חוץ מבסקסופון שלי, וגם הצטרף בגיטרות ב'נכון להיום'. אנחנו לא מופיעים יותר ביחד, לאחר שבע שנים, רק להנאה שלנו בבית. המוזיקה קירבה בינינו, אבל כיום לטובת העשייה שלה היינו צריכים קצת מרחק".

“נעמן צעיר ממני ב–13 שנים ואנחנו מסתדרים נפלא. בוחרים כל יום מחדש לחיות ביחד, ויש בינינו חברות מדהימה. הגעתי אליו בשלב שבו סוף–סוף התחלתי לאהוב את עצמי. הרי כשאתה לא אוהב את עצמך, אתה לא ממש יכול לאהוב אחרים. קיבלתי אדם יציב ונאמן לעצמו בצורה יוצאת דופן, גם ישר כמו פלס, בנוסף להיותו מוזיקאי מחונן. אין לו עניין בחתונה, גם לא בילדים. יצרנו תא משפחתי משלנו".

כך רכטר חיה זה שנים בביתה הצנוע בשכונת ביצרון בתל אביב. היא נראית יותר מחוברת לעצמה, יותר שלמה עם עצמה. לדבריה, מזמן השתחררה מחיבוק הדוב של הסמים, גם מההתמכרות לאלכוהול. 

“זה היה סוג של טשטוש", היא אומרת. “היום ברור לי שאין סם יותר מדהים מהרגשה של להיות כמו על ענן אחרי הופעה. זה הזמן שלי לעוף עם המוזיקה, כשאבא שלי, אמא שלי ודיוויד בואי שומרים עלי מלמעלה".

כך היא מרגישה מוגנת, ומדברת על שלום. אם זה היה תלוי בה, ייתכן שהיה מוקנה לירושלים מעמד בינלאומי דוגמת הוותיקן. מבחינתה, זה יכול להביא את הקץ למלחמות. 

“הדבר תלוי ברצון של כל אחד", סבורה רכטר. “הרעש שאתה שומע, זה מהעבודות ברחוב. מנהל אותן ערבי. מהר מאוד נהיינו כמו אחים. הוא מספר לי על המשפחה שלו, אני מספרת לו על המשפחה שלי. אין הבדל בינינו. כולנו רוצים טוב".

בעודה אומרת זאת, מלווה אותי רכטר אל הרחוב ונתקלת במנהל העבודה האמור. היא מביאה מים צוננים לו ולעובדיו. חיבוקים וחיוכים. “זה השלום", היא מאמינה.