ים השיבולים מעולם לא זהר כל כך. להקת הגבעטרון, כלת פרס ישראל, בתנופה. לוח ההופעות של מופע הלהיט המשותף שלה עם ירדנה ארזי סגור חודשים מראש. בימים אלה מושמע מעל גלי האתר “גבעה אחת", דואט של חברי הלהקה עם שלמה ארצי, בשיר של נתן יונתן (“הרדופים"), שהוא הלחין. בנוסף יכולים חברי הלהקה להיות גאים בקופסה בת תשעה תקליטורים ודי־וי־די, שיצאה בחברת “התקליט" עם שירים מהתקופה שבה הקליטה הלהקה אלבום כמעט מדי שנה.
לכאורה, סיפור הצלחה מרומם נפש. כך זה נראה כלפי חוץ כשפוגשים את חברת הלהקה, תמי בן–יעקב, אחת משתי נציגות דור המייסדים של הגבעטרון, שממשיכות עד היום לשיר ולפזז עלי במות. לעומת ה"אלטית", ניקה ברזק, בת ה–85 (וצעירה נצחית), הארכיונאית של קיבוץ גבע, שב–48' הייתה בכיתה שממנה יצא הגרעין המייסד של הלהקה, בן–יעקב הייתה אז נערה בת 14, שעם הסופרנו המרחף שלה נשאבה אל ההרכב.
בניגוד לברזק, שהיא גבעית כל שנותיה, בן–יעקב נאלצה לעזוב את הקיבוץ כבר ב–71', כשעדיין לא חשבו בו על היום שבו חבריו יאבדו את הרוב בלהקת הייצוג של המשק. “כשהוריו של בעלי חלו, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לרמת השרון כדי להיות קרובים אליהם, אבל נשארתי בלהקה וכמעט לא הפסדתי חזרות והופעות", היא מספרת.
אין רזרבות
זה 13 שנה היא מתגוררת ב"מגדלי הים התיכון", כפר גמלאים שליו, הצמוד לנורדיה וטובל במרבד של פרחים בשלל צבעי הקשת. כשבן–יעקב יוצאת לקראתנו בצעדים קלילים מבעד לשדרת כליל החורש היפהפייה ועל פניה חיוך קורן, גילה, 81 וחצי, כלל וכלל לא ניכר בה והאופטימיות שהיא משדרת כובשת.
הקופסה החדשה נהדרת, היא מהללת ומציגה בדירתה שופעת הספרים את לוח ההופעות המרשים, שבהן היא וחבריה חולקים במה עם ירדנה ארזי. ברם, לפתע משתנה נימת הדיבור שלה. בן–יעקב מלינה על המשבר בתיירות, נושא שעדיין לא כתבו עליו שיר. מה לה ולכך?
“הייתי שנים מורה", היא משיבה. “כשעזבנו את גבע, עזבתי גם את ההוראה כדי להיות עם הבנות שלנו. בעלי המנוח, שלמה, הביא את הפרנסה מחברה לציוד בניין, שבה עבד. עם הזמן, כשהבנות גדלו, לימדתי בחצי משרה בתיכון בשרון, עד שהפסקתי. תחום החינוך לא מה שהיה פעם והתלמידים בטוחים, לאור המדיה המפותחת, שהם יודעים יותר מהמורים.
“חיפשתי עיסוק קרוב אבל שונה, ועברתי להיות מורת דרך", מעידה בן–יעקב. “כלומר, המשכתי להיות מורה, אבל בלי מבחנים, בלי משמעת ובלי יום הורים. כשהתחלתי להדריך תיירים, חיפשתי את הייחוד שלי במקצוע החדש. דומה שכל מורי הדרך יודעים להדריך באנגלית, צרפתית אני לא אוהבת ומדריכים דוברי רוסית לא חסרים. אז למדתי ספרדית לצורך העבודה. חלק מהספרייה אצלי בשפה הזאת".
עם הזמן מצאה את עצמה מול שוקת שבורה. “במצב התיירות כיום נשארתי בלי עבודה ובקושי יש לי יום או שניים של הדרכה בחודש", היא מציגה את העובדות כהווייתן.
אז ממה את מתקיימת אם אינכם מקבלים שכר מהופעות הגבעטרון?
“עכשיו אין לי ממה להתקיים", היא משיבה. “מכיוון שאין לי פנסיה ואין לי כלום, אני ממש בברוך".
מדוע?
“כי סידרו אותי. כשהייתי מורה צעירה בגבע, לא רשמו אותי לפנסיה. וכשעברתי שם להדריך וללמד בחברת הנוער ובאולפן, זה כבר לא היה בחזקת משרד החינוך, אלא בחזקת הסוכנות היהודית. אז לא הייתה לי מודעות שעלי לדרוש להפריש לפנסיה. לא התעסקתי בענייני כספים. פשוט לימדתי".
בגבע יודעים על מצבך?
“לא בטוח, מה גם שאני לא מהמספרים. אני באה לשיר שם - וזהו. בקיבוץ משום מה חשבו תמיד שאני מיליונרית. אומנם הייתה לי פעם סבתא, שממנה קיבלתי ירושה, אבל החברה שהייתה לבעלי עם אחיו אכלה את הכסף. נשארתי בלי רזרבות".
ואם הלהקה שלכם הייתה עוברת לפסים מקצועיים ומשלמת לכם על פעילותכם בה?
“אני לא יכולה להשפיע על זה. לאחר שזה שנים רבות אני לא בגבע, אין לי הזכות לדרוש את זה, מה גם שלא באנו לשיר בלהקה בשביל כסף. אם היו משלמים לנו, זה היה עוזר לי ואפילו מעמיד אותי על הרגליים".
הלהקה איננה מופיעה בחינם.
“זה ברור, אבל אני לא יודעת פרטים. על זה רצוי לשאול את יואל, מנהל הלהקה. חשבתי לבקש ממנו איזו הלוואה, אבל אני נמנעת, כי לא נראה לי שאוכל להחזיר אותה".
כשאני מתקשר ליואל פרנס, המנהל המסור של הגבעטרון ומספר לו על שיחתי עם הסולנית המופלאה של הלהקה, הוא נשמע לי נדהם. “זו הפעם הראשונה שאני שומע את הדברים האלה", מגיב פרנס. “אני מכיר את תמי יותר מ–60 שנה וכנראה לא יודע הרבה עליה, חוץ מזה שהיא אלמנה ואם לשלוש בנות. למעשה, אני לא יודע על המצב שלה. אראה אותה השבוע ואמצא את הרגע המתאים כדי לשוחח איתה. נראה איך נוכל לעזור לה".
תעברו להיות מקצוענים?
“התחלנו ב–48' כחבורת זמר ונשארנו חבורת זמר, כשחבריה, כולל אלה שבאים מחוץ לגבע, אינם מקבלים שכר. כעת, נראה מה אפשר לעשות. אני מודה לך שהערת את תשומת לבי על משהו שלא היה לי מושג לגביו".
פולה הייתה טיפוס
אני חוזר לבן–יעקב. ברור לה שמצבה איננו יוצא דופן במציאות הכלכלית הנוכחית. יש לה התייחסות חריפה לאקטואליה, אבל לפני כן נצא עמה למסע בנבכי הזמן. בן–יעקב נולדה במושב תל עדשים, בלב עמק יזרעאל, “שם אבא שלי, המורה, היה בין השאר המורה של רפול". לדבריה, לאחר שהלך לעולמו, נמצאה אצלו חוברת שעל אחד מציוריה התנוסס השם רפאל איתן, הרבה לפני שזה חלם להיות רמטכ"ל.
כשהייתה בת שנתיים, עברו עם עבודתו של אביה לגבע. בהיותה בכיתה ב' התייתמה מאמה, שלקתה בהרעלת דם כללית. לדבריה, אף פעם לא נתנה לצער להשתלט עליה ונסחפה באהבת השירה של הקיבוץ המזמר. מילדות שרה במקהלה האזורית שעליה ניצח ארנסט הורביץ, חבר קיבוץ בית השיטה הסמוך.
בעיצומה של מלחמת העצמאות, קצת אחרי הקמת המדינה, נותבה אהבת השירה בגבע ללהקת הגבעטרון, שהוקמה בלי תכנון ארוך טווח ושמה התכתב עם שם הלהקה בהא הידיעה דאז - הצ'יזבטרון. פה ושם נכתב בטעות, שהלהקה הוקמה לרגל חנוכת מגרש הכדורסל בגבע. זו טעות, יודעת בן–יעקב. המגרש כבר עמד על מכונו, כשהיא, ברזק וחבריהם התארגנו להופעה לכבוד חנוכת התאורה החדשה במגרש הכדורסל.
“תמי הייתה כבר אז סופרן בלתי רגיל", מציין בן כיתתה, דן (“דנדי") ידין, ששר שנים בגבעטרון ולאחר פרישתו היה למתעד קורותיה. “היינו כיתה של זמרים, ביניהם יואב נחשון, שהיה טנור יוצא מהכלל וזמן מה הייתה איתנו אילנה רובינא. הגדולים יותר צירפו מלכתחילה את תמי בזכות הקול שלה, שהייתה בו עוצמה".
“גדעון גולן היה פנומן", מספרת בן–יעקב. “מכיוון שהייתי מוזיקלית, הייתי שרה לו מנגינה, הוא היה כותב את התווים ועליהם היה מלביש את המילים של השירים שלו. בכלל לא העלינו על דעתנו שהגבעטרון תגיע לאן שהגיעה. היינו מתכנסים ומופיעים באירועים חגיגיים במשק. תמיד היה על מה לחגוג, בין אם לרגל הולדת כמה ילדים או כשברפת הגיעו לשיא בתנובת החלב. דבר ההופעות האלה הגיע לקיבוצים באזור שגם הם רצו אותנו".
לדבריה, הלהקה פעלה שנים הרחק מאור הזרקורים, כשנגן האקורדיון יובל גוריון, אביו של גדעון גוריון, שהוא זה שנים מעמודי התווך של הגבעטרון ובעברו תלמיד של בן–יעקב בגבע, היה כל התזמורת. מההופעות באותן שנים זוכרת בן–יעקב מסע לנגב ולערבה בואכה יטבתה. בדרך חזרה חנו בשדה בוקר ובתנאים לא תנאים הופיעו לפני חברי הקיבוץ. בשורה הראשונה ישבו בני הזוג פולה ודוד בן–גוריון. היא השתעממה. והוא - כנראה, לא.
“פולה הייתה טיפוס", מעידה בן–יעקב בחיוך סלחני. “במשך ההופעה שלנו היא פטפטה והצביעה על חברים בקהל. לא נראה לי שהשירים שלנו עניינו אותה. בהפסקה פולה, ששמרה על בן–גוריון כמו שאני לא יודעת על מה, רצתה לקחת אותו חזרה לצריף, אבל הוא התעקש להישאר עד הסוף".
לפי עדותה, הם שרו שנים בלי סולואים לחברי הלהקה. מי שחולל לגביה את התפנית היה נחום היימן, המנהל המוזיקלי הראשון של הגבעטרון. “כשנחצ'ה הצטרף אלינו ב–61' הוא הוסיף בעיבודים שלו לשירים כל מיני קישוטים מעל המוזיקה, מה שקוראים להם קנטוס פירמוס. זה נתן לסופרן שלי ולטנור של יואב נחשון להתבלט".
מה סוד הסופרן שלך?
“מתנה שקיבלתי. אני לא עושה שום דבר מיוחד כדי לשמור על הקול שלי. פשוט לא צורחת ולא צועקת. זה לא באופי שלי".
התקדמנו יפה
עם היימן החלה להקת הגבעטרון להתבלט. כשנסע לחו"ל, תפס את מקומו דב כרמל, “מלחין רציני מקיבוץ דליה, שאצלו התחלנו לשיר בקולות". מחליפו, חיים אגמון, בעבר אקורדיוניסט להקת הנח"ל, נודע כמלחין שני הלהיטים הגדולים ביותר של הגבעטרון - “ים השיבולים" ו"עמק שלי", שאותם כתב עם חברו מבית שאן יצחק קינן.
בן–יעקב הייתה עדה לתהפוכות שעברו על הלהקה, “אם כי אף פעם לא הייתי בתוך העניינים". היא זוכרת את צביקה כספי, מוזיקאי בעל ניסיון בהפקות מוזיקליות, מקבל לידיו את הרסן בלהקה ב–75', ומוליך אותה לשנותיה היפות ביותר, כפי שעולה מהאלבומים שבקופסה. הפרידה ממנו ב–90' הייתה בטונים די צורמים. “פתאום הוא התחיל להגיד עלינו שאנחנו זקנים מדי בשביל דברים מודרניים יותר", היא משחזרת. “ברגע שהפסיק להאמין בנו, תמו השנים הנהדרות שלנו עם צביקה".
זה לא עצר אתכם.
“לחלוטין לא. נראה לי שב–26 השנים שבהן אילן גלבוע משמש כמנהל המוזיקלי שלנו התקדמנו בצורה בלתי רגילה".
בן–יעקב חוותה דרמה נוספת בלהקה בערך באותה תקופה. כשהתגברה מעמסת הניהול על רינה פירסטנברג המנוחה, ה"מאמא" של הגבעטרון, ומראשוני הלהקה, היא עצמה הציעה ליואל פרנס, מנהל מפעל “בקרה", שבעבר נמנה עם זמרי הלהקה, שיחלוק עמה את הניהול. המהלך לא צלח. “יואל הביא איתו ניהול מקצועני, לאו דווקא סחבקי, והשניים לא יכלו להמשיך לפעול יחד", בן–יעקב נזכרת ב"פרשייה", שהעיבה זמן מה על הגבעטרון.
הרגע הגדול שלה היה ביום העצמאות לפני תשע שנים, כאשר עם חברתה מדור המייסדים, ניקה ברזק, עלתה לקבל את פרס ישראל למפעל חיים, שהוענק ללהקה בתקופה שיולי תמיר שימשה כשרת החינוך. בן–יעקב: “כשעלינו לקבל את הפרס, ראיתי בו הכרה של המדינה בתרומה שלנו לתרבות הישראלית כלהקה ששרה את שירי ארץ ישראל ולא סתם שירים של אני אוהב ולא אוהב אותך".
לא כועסת על הבת
בן–יעקב אם לשלוש בנות וסבתא ל–11 נכדים. בעוד האמצעית, ורד, חיה בגבע ויעל, “הקטנה שלי", חיה בכפר מע"ש, עידית, בתה הבכורה, ירדה זה מכבר לארצות הברית. אכן, זה קרה דווקא למי שמזוהה ביותר עם המושג “ישראליות".
“עידית הכירה בארץ בחור אמריקאי והלכה אחריו", בן–יעקב מנסה להסביר. “לא היה לי טעם לכעוס עליה. היא בנתה לעצמה חיים נהדרים בעיירה באזור של יערות בווירג'יניה. העיקר שטוב לה".
בן–יעקב איננה רוצה להטיף. גם לא להתערב בקלחת הפוליטית, אבל איננה יכולה להתאפק מלומר כמה דברים מהדהדים. “אלה שבשלטון בכלל לא דואגים למדינה ולעם", היא מוחה. “איך אמר מאיר דגן? הוא עבד תחת שבעה ראשי ממשלה. לדבריו, אצל חמישה מהם טובת המדינה קדמה לטובתם האישית, אבל לא כך לגבי אהוד ברק, שתמיד הייתי נגדו, ולגבי בנימין נתניהו".
מה יש לך נגדו?
“כראש ממשלה, ביבי הוא כרגע אסון למדינה שלנו. זה המצב. אבל אנשים מטומטמים בוחרים אותו שוב ושוב".