זמרת הג'אז הדתייה מיכל חוטר מוציאה אלבום וחוזרת לפיגוע בו איבדה את אחיה

"כשהגעתי לראשונה לרימון, היה רק עוד דתי אחד בכל בית הספר. זה היה שוק לא נורמלי", מספרת זמרת הג'אז מיכל חוטר, שהוציאה לאחרונה את אלבום הסולו הראשון שלה, Earth Colour. “עד אז למדתי בבית ספר דתי לבנות, ופתאום הכל היה לי שונה, אפילו המילים ששאר התלמידים השתמשו בהן צרמו לי. הרגשתי שאני נכנסת לעולם החילוני של הגדולים מהר מדי. אבל כל מי שידע שאני דתייה – מיד הגן עלי. היה קטע כזה שאסור לנבל את הפה לידי. הייתי בשיא התמימות שלי".

חוטר, בת 27, מתנחלת לשעבר ודתייה, נולדה לאם אנגלייה ואב תימני, שהורישו את האהבה למוזיקה לששת ילדיהם. לאורך ילדותה סעודת שבת הייתה מופע של ניגונים, והיא ואחיה אף נשלחו לשיעורי אופרה. המוזיקה הייתה גם זו שסייעה למשפחה להתגבר על האסון שפקד אותם כאשר בחורף 2002, כשמיכל הייתה בת 13, חדרו מחבלים לישיבה בעתניאל שבה למד אחיה גבריאל ורצחו אותו יחד עם שלושת חבריו, לאחר שהארבעה, בצעד של גבורה, נעלו את דלת המטבח ובכך הצילו את חבריהם. “לאורך כל ימות השבעה שרנו", חוטר מספרת. “הרבה אנשים ביקשו מאיתנו להקליט את עצמנו, כי זה מחזק ומאחד. לדיסק המשפחתי הראשון שלנו קוראים ‘הקול החסר' לזכר גבריאל, ועיבד אותו יונתן רזאל". ביום השנה לרצח יצא הדיסק, ונמכר ב־10,000 עותקים, בלי הפצה בחנויות, אלא רק מיד ליד, מפה לאוזן.

לפני שש שנים הוציאה המשפחה המוזיקלית דיסק נוסף בשם “זריחה", ובו שירים אופטימיים יותר, שגם אותו עיבד המוזיקאי יונתן רזאל. בימים אלו מעבדת מיכל את הדיסק השלישי של המשפחה, שמבוסס כולו על חומרים מקוריים שנכתבו והולחנו על ידי בני המשפחה.

פתוחים לרב־תרבותיות

דרכה של חוטר ליצירת מוזיקת ג'אז עברה בין היתר בבית הספר רימון, שם החלה את לימודיה בגיל 17. גילה הצעיר, התמימות שלה והרקע הדתי הותירו אותה פעורת פה אל מול המוסד הבוהמייני התל אביבי החילוני.

“בקורס הלחנת שירים שלימד יהודה עדר היו שירים של תלמידים אחרים שהיה קשה לי לשמוע בגלל הגסויות והבוטות", היא מספרת. “אני, לעומת זאת, שילבתי מדי פעם פסוק בשירים שלי, כי הרגשתי שהוא מבטא בצורה טובה יותר את מה שאני רוצה לומר. יהודה עדר תמיד היה מתעצבן ומעיר לי שהשיר יפה, אבל שאני חייבת להיפטר מהפסוקים".

לאחר השנה הראשונה בבית הספר למוזיקה התגייסה חוטר לצה"ל, וכשחזרה לרימון, הכל היה שונה. “ראיתי שהעולם עבר שינוי", היא אומרת. “נכון, גם אני הייתי פחות תמימה וצעירה, אבל פתאום נולד זרם חדש, בין הדת לחילוניות. הייתה הרבה יותר מסורת בתרבות הישראלית. הדת הפסיקה להיות חומה בלתי עבירה. פתאום יש שירים וזמרים דתיים בגלגלצ, פתאום יש עוד דתיים בבית הספר, ופתאום יהודה עדר מעביר קורס בכותרת ‘הלחנה על פי המקורות". כשבאתי אליו מופתעת, הוא בכלל לא זכר שהוא היה נגד".

השינוי כמובן חל לא רק בבית הספר, אלא בתרבות הישראלית בכלל, שבה התבלטו אט־אט יותר ויותר יוצרים דתיים או בעלי זיקה לדת כמו שולי רנד, ארז לב ארי, אביתר בנאי ועוד. “הישראלי למד לקבל את הרב־תרבותיות, את הערבוב שיש בעם הזה", אומרת חוטר. “פעם גם לא שמעו מזרחית כל כך, ועכשיו האוזניים יותר פתוחות. פתאום יש מוזיקה ערבית ומוזיקה מרוקאית ומוזיקה דתית".

אחרי שלוש שנים ברימון החליטה חוטר לפרוס כנפיים ולעבור ללמוד באירלנד, בבית הספר למוזיקה ניו פארק שבדבלין, שבו בחרה להתמקצע בשירת ג'אז. בסוף לימודיה, כשבארץ נפתח מבצע צוק איתן, היא שבה ארצה, אספה חומרים, כתבה עיבודים וחזרה לאירלנד כדי להקליט אותם עם עמיתיה.

על בחירתה להוציא אלבום אומרת חוטר: “דיסק זה כמו למסגר תמונה. הרגשתי שיש לי המון מוזיקה, כלומר תמונה יפה, אבל אין לה מסגרת, והיא לא תלויה בשום מקום".

ערבוב התרבויות שכל כך מצא חן בעיני חוטר בארץ המשיך גם בבחירת הנגנים והסגנונות בדיסק החדש שלה. “הפסנתרן שלי מוונצואלה, הקונטרבסיסט איטלקי, הסקסופוניסט ישראלי והמתופף מפרו", היא מספרת. “גם השירים בדיסק מגוונים: אחד ערבי, אחד בפורטוגזית, ואפילו יש גרסת כיסוי ל'היום' של אהוד בנאי".

בחירת הנגנים לא הייתה אקראית. “בעיקר בג'אז, שלא הכל כתוב ויש הרבה מקום להבעה אישית, חשוב לבחור ולסמוך על הנגנים שלך", היא אומרת. “אני נותנת להם הרבה חופש, ואני אוהבת את הבחירות שהם עשו".