שב הביתה: אחרי שבנה קריירה מפוארת, הרופא חוזר לבמה

זה היה תרחיש בלתי שגרתי. מג'יפ שעשה את דרכו בשדרה בטורונטו שבקנדה, בין עצי דולב ולבנה ואל מול סנאים מקפצים על מדשאות, בקע שירו של נתן יונתן "כמו בלדה" ("אם זר קוצים כואב"), ששרו בעבר האחים והאחיות על נופים רחוקים, אי־שם במזרח התיכון. נהג הג'יפ, עם מגבעת אוסטרלית שחורה רחבת תיתורת לראשו, נסע אל המרפאה שלו בבית החולים לילדים שבעיר, מהגדולים מסוגו בעולם, כדי לטפל בזוג הורים, השקועים בביצת הסמים ובעוללם בן חצי השנה.

כך, כשהוא מפזם את הלחן המרגש שאותו הלחין לפני למעלה מ־40 שנה, פגשתי שם אי אז בעשור הקודם את גידי קורן, הפרופסור המוזיקלי. באותה נסיעה ניתן היה להבחין בחייו הכפולים בעת ההיא - מצד אחד נטוע היטב בהוויה הקנדית סביבו ובה בעת נותר קשור לאמא מולדת שבלבנט.

"כן, אני יורד", התוודה. "אם ישראלי שלא חי בארץ נקרא יורד, אז אני כזה, גם אם לא התכוונתי לכך. כשיצאתי להשתלמות רפואית בקנדה, בכלל לא עמדה על הפרק האפשרות שאשאר בה. בסך הכל היה מדובר בנסיעה לשנתיים, עם אופציה לשנה נוספת. לרגע לא חשבתי למכור את הבית בקריית אונו. אני ממשיך לשלם בישראל מסים כחוק, ואם אחד מביקורי המולדת שלי נופל על תקופת בחירות, אני ממלא את חובתי כאזרח ומצביע, כמו בקנדה. אומנם יש לי אזרחות קנדית, אבל אני ממשיך לראות את עצמי כישראלי, שבגלל המקצוע שלו חי בארץ אחרת".

כששאלתי את קורן בסיום פגישתנו אם יש סיכוי שיחזור אי פעם להשתקע מחדש בארץ, שעה שהיה בשיא הקריירה הרפואית הבינלאומית שלו, השיב בכנות: "אני לא רואה את עצמי מזדקן בקנדה, לאחר סיום עבודתי בבית החולים כאן, בטורונטו".

לא חלמתי להיות רופא

אמר ולא אכזב. גידי שב הביתה. בגיל 69 יצא באחרונה לגמלאות מעבודותיו בטורונטו, בבית החולים לילדים ובאוניברסיטה שבעיר. עתה הוא עובד כמדען בכיר בתחום הפרמקולוגיה (חקר תרופות וההשפעות שלהן) במכון המחקר במרכז קופת חולים מכבי ומשמש כפרופסור אורח באוניברסיטת תל אביב.

לדבריו, הגעגועים ארצה ניצחו אצלו בסופו של דבר. "כל השנים ידעתי שמתישהו אחזור לישראל", אומר קורן בבית ילדותו בקריית אונו, בית חד-קומתי בטעם של פעם, עם גינה שמצפה לפרוח מחדש. "לא אסתיר שהתלבטתי לגבי השיבה הנה. כל מעבר כזה הוא בגדר עקירה, אבל הייתי נחוש לעשות את הצעד".

תחזור למוזיקה?

"כל השנים נשארתי קשור לחברי מלהקת האחים והאחיות, שהקמתי וניהלתי, אם כי מקנדה זה היה לי בלתי אפשרי להמשיך את הקריירה המוזיקלית בשלט רחוק. כעת, כשסוזי מילר ומוני ארנון מבקשים ממני להצטרף אליהם בהופעות שלהם עם שירי הלהקה, אני נענה ברצון. בהופעות האלה אני מספר על הלהקה של אז ואיך היה בישראל של שנות ה-70. לפעמים אני מצטרף אליהם בקול שלישי".

"לא חלמתי להיות רופא", מספר קורן, בנם של אשת חינוך ושל מהנדס חשמל, יוצאי מרכז אירופה. "גדלתי בקריית אונו על מוזיקה קלאסית. כשהורי היו לוקחים אותי ואת אחי לרסיטלים של מוזיקה קאמרית, רציתי להיות כמו הנגנים. זה התאפשר לי כשניגנתי בתזמורת הנוער העירונית בקרן יער, כלי שאיתו המשכתי בתזמורת הגדנ"ע".

ברם, מהר מאוד הוא התפתח לכיוון מוזיקלי שונה. זה קרה לו כשבמקביל ללימודיו ב"תיכון חדש" בתל אביב, היה פעיל בקן הנוער העובד, שם נמשך למוזיקה העממית. "בתנועה השתלטתי על הגיטרה והייתי זה שהוליך את השירה בציבור", הוא מעיד.

בכך המשיך בשירותו הצבאי בנח"ל, כשהגיע עם חבריו לגרעין לקיבוץ כפר רופין. שם פגש את בת-שבע ("שבע"), מומחית לריפוי באמצעות ריקוד, בת המשק, שהייתה לאישה של חייו. לחגיגות ה־30 של הקיבוץ שבעמק בית שאן כתב, מילים ומנגינה, את “ילדי המחילות", שירו הראשון, על ילדי הקיבוץ שישבו במקלטים בעת ההפגזות על העמק.

מי היה ברוך ג׳מילי?

דרך הנח"ל הגיע אל הרפואה. "מכיוון שהשירות הצבאי הרגיל די שעמם אותי, התנדבתי לקורס חובשים קרבי", הוא מספר. "בהשתלמות שלנו בבית חולים ראיתי איך מצילים אנשים, וזה מצא חן בעיני. כשהשתחררתי, למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב. שם התחיל הסיפור של האחים והאחיות".

מתברר שזה לא קרה מתום לב. "כסטודנט, הקמתי באוניברסיטה לא במקרה את להקת ‘סטודניק'", קורן משחזר. "שבע רקדה בתקופה ההיא בלהקת המחול של האוניברסיטה. כדי להיות איתה בנסיעות לחוץ לארץ, הקמתי להקת זמר".

מתוך סטודניק קמה ב-71' להקת האחים והאחיות, שאת שמה הגה המפיק שלה, איתן גפני, בהשראת להקת האמהות והאבות, אז להקה בכותרות. הסטודנט קורן היה מנהיג הלהקה, המפיק המוזיקלי שלה ומחבר רוב החומר שהיא שרה. "רציתי הרכב שיבטא אותי", הוא מספר.

במשרדו של גפני פגש קורן את שלמה ארצי, ועד מהרה הם מצאו שפה משותפת. קורן: "אני זוכר מאז את שלמה כבחור מאוד יצירתי ומעמיק חשיבה. ככזה, הוא היה הזמר הראשון שראיתי אותו לוקח ליד ספר שירה ומלחין משיריו. את זה למדתי ממנו".

השניים התחילו ליצור יחד. קורן מספר איך זה עבד: "היינו יושבים עם שתי גיטרות ומתחילים לשיר. כך מתחברים שירים בהרבה להקות. אם יש אותו ראש מוזיקלי, זה כמו לפתור תשבץ יחד בהפריה הדדית".

שיתוף הפעולה ביניהם הניב את הלחן ל"שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת") הפטריוטי של אמיר גלבוע, שבביצועו של ארצי דורג שני בפסטיבל הזמר והפזמון 73'. כעבור שנה הם חגגו זכייה משותפת עם "הבלדה על ברוך ג'מילי".

איך הגעתם לג'מילי?
"היה זה דודו טופז המנוח שהפנה את תשומת לבנו לכתובת מתש"ח על בניין המשאבות ליד שער הגיא. אז התעוררה סערה ציבורית איך שרים לכבוד מי שלכלך בניין".

שת"פ קורן את ארצי הניב גם את "הטיול לארץ התווים", תקליט וספר לילדים שהם יצרו יחד על פי ספרון ישן מאת סבתו, קרי מארקס, קרובתו של אבי הקומוניזם, שמשפחתו החרימה אותו לאחר שהמיר את דתו. "לאחר שנולדו בנותינו הבכורות - שירי של שלמה ולי שלי - רצינו ליצור משהו לילדים", הוא מספר. "לאחר מכן נפרדו הדרכים שלנו. בעוד שנסחפתי לעיסוק שלי ברפואה, כולם יודעים לאן שלמה הגיע במוזיקה. לכבוד הוא לי ששיתפתי איתו פעולה. למדתי ממנו הרבה".

כבר בתקליטם הראשון של האחים והאחיות, שהופיע ב-74', ניכרה שימת הדגש על שירי משוררים, ביניהם רחל, ז'בוטינסקי, לאה גולדברג ויהודה עמיחי, שאת שיריו "סונטה בשניים" ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" (השיר שרבין בחר להקריא בטקס שבו הוענק לו פרס נובל), הלחין קורן בלי להכיר אותו אישית. כשהכירו, הוציא קורן תקליט שלם משירי המשורר.

"יהודה עמיחי היה איש מיוחד", מציין קורן. "בניגוד למשוררים אחרים, דוגמת נתן יונתן, שהייתה להם חזות של משורר, כשעמיחי היה עובר ברחוב ובידו תיק עור קטן, הוא נראה היה כמו פועל בניין או פועל מתכת. כך הוא היה בחזותו, כך הוא היה בשירתו, שבה חולל מהפכה כשירד מהמילים הגבוהות, מה שהקל על הלחנת שיריו, אם כי לא תמיד הקפיד על חריזה או משקל".

מה עמד מאחורי הכתיבה בגיל צעיר של השיר "אני רוצה למות על מיטתי", שאתה הלחנת והלהקה שרה?
"זהו שיר אנטי-מלחמתי אופייני לעמיחי, מי שנלחם במלחמת השחרור וכמעט מצא בה את מותו ביד מרדכי. בעקבות המלחמה הוא הביא בשיר את דבריו של לוחם צעיר, שלא היה לו אכפת איך ימות, אבל הוא רצה שזה יקרה על מיטתו, לא בשדה הקרב".

היכרות קרובה הייתה לקורן עם נתן יונתן. "נפגשנו לראשונה במקרה אצל שלמה ארצי בנובמבר 73'", הוא מעיד. "ראיתי מולי אדם יפה תואר, אבל שבור, תכף לאחר נפילת בנו, ליאור, במלחמת יום כיפור. תוך כדי שיחה הגיש לי נתן, שבתנועת הנוער שרתי את גרסותיו העבריות לשירים רוסיים כמו ‘דוגית נוסעת' ו'על ענפי שיטה', את המילים של השיר ‘כמו בלדה'".

היה הרבה כאב בשירתו.
"ממש כך. הלהקה ביצעה גם את ‘שני אלונים', שהלחנתי. השיר, שאותו נתן כתב עוד בראשית שנות ה-60, הפך לשיר הנצחה לבנו ולחייל שמצא איתו את מותו בטנק. אגב, החברות שלי עם נתן נמשכה עד מותו, ובביקורים שלי בארץ שמחתי להיפגש איתו. סגנון הכתיבה שלו, ברוח ארץ ישראל הישנה והטובה, הלם את הלהקה שלנו ואת נטייתה למוזיקת פולק".

ואז נקלעתי למשבר

לעומת העצב שבשיריו של יונתן, פן אחר של קורן מתגלה בשירי הילדים הרבים שכתב ואיתם הפך את האחים והאחיות גם ללהקה לילדים. "בהתמחות שלי כרופא צעיר עברתי בין המחלקות השונות בתל השומר", הוא משחזר. "כשהגעתי למחלקת הילדים, הרגשתי שמשם לא אצא. מאז ומתמיד הילדים קרובים מאוד ללבי, כמי שרואה בהם בני אדם אמיתיים ולא מבוגרים קטנים וטיפשים. הפריע לי, גם באמנות, שפונים אליהם בצורה מתיילדת, מתוך הנחה מוטעית שלא צריך לקחת ילד ברצינות".

קורן, שהיה מהדמויות הבולטות בפסטיבל שירי הילדים עם שירים כמו "שובי דובי", "שוקי התוכי" ו"הבובה פסטי", כמעט נסע עם אחיו ואחיותיו לאירוויזיון. לאחר שהם דורגו ב-77' במקום השני בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "פתאום נפל עלי אביב", זכייתם כעבור שלוש שנים בפסטיבל עם השיר "פזמון חוזר" לא הניבה נסיעה לאירוויזיון, ש"באותה שנה נפל על יום הזיכרון".

כשקורן מצטרף לסוזי מילר ולמוני ארנון בהופעותיהם, הקהל מופתע לגלות לחן "אבוד" של קורן. "לפני שחיים סבן לקח את נעם קניאל למבחנים בצרפת, הוא הגיע לדירת הסטודנטים שבה גרתי, עם המילים של השיר ‘אמא שלי', מאת פנחס לנדר", נזכר קורן. "סבן היה נחמד מאוד. אי אפשר היה לנחש איזה מיליארדר יצא ממנו. והילד היה מוכשר באופן יוצא מהכלל. אני חושב שהתקליטון עם השיר בצרפתית, שהופיע בפריז, מכר יותר מכל תקליטי האחים והאחיות".

בתריסר שנותיה של הלהקה (שלימים קמה מחדש) עברו בה לא פחות מ-15 אחים ואחיות. "כשמישהו רצה ללכת, לא עצרתי אותו", מעיד קורן. "תחלופה בלהקות כאלה היא דבר מקובל. החבר'ה חושבים שילך להם יותר כסולנים. לעומת זאת, לא רציתי להקה שתתבסס על אישיותו של אחד מחבריה. בעיני השירים היו תמיד הדבר החשוב. זאת עובדה שלמרות השינויים בהרכב, השירים שרדו".

כשקורן יצא ב-82' להשתלמותו הרפואית בקנדה, הוא היה בארץ במלוא התנופה במוזיקה ושילב באופן מושלם את העיסוק בשני התחומים הקרובים ללבו. לא אחת ניצל הפסקות בתורנויות בבית החולים כדי להלחין. "היצירתיות במוזיקה היא משהו שמבעבע מבפנים ואי אפשר לעצור אותו, אם כי אף פעם לא נתתי לשירים להפריע לי בעיסוק ברפואה", הוא אומר. "זאת, גם אם הדבר גרם לי לא אחת מחסור בשעות שינה".

קורן הגיע לטורונטו כדי להתמחות בפרמקולוגיה קלינית לילדים, ונשאר שם. "עד מהרה נקלעתי למשבר", הוא מודה. "עם כל ההצלחה שחוויתי כרופא צעיר, המוזיקה הייתה חסרה לי, ואת המרץ שבכתיבתה העברתי לכתיבת מחקרים רפואיים. לרגע לא חשבתי על קריירה מוזיקלית בקנדה. אם יש כאלה שמסוגלים להלחין לכל שפה, אני מחובר לגמרי לעברית".

בעוד שהאחים והאחיות התפרקו שנה לאחר נסיעת מנהיג הלהקה, הצלחתו הייתה מסחררת. תוך שבע שנים מתחילת התמחותו הוא קודם לדרגת פרופסור, וכעבור שלוש שנים נוספות כבר ניהל את המחלקה שבה השתלם. בהמשך אף כיהן כנשיא האגודה הבינלאומית של פרמקולוגיה לילדים.

"בדרך כלל ממציאים ומפתחים תרופות למבוגרים", הוא מסביר את תחום התמחותו. :השלב הרגיש שבו מעבירים תרופות אלה לילדים הוא אמנות בפני עצמה. הבחנתי שאיש לא לקח בחשבון מה קורה לעובר במקרה שאמו לוקחת תרופות, או שהיא מכורה לאלכוהול ו/או לסמים". 

בטורונטו ניהל פרופ' קורן את "Motherisk" (סיכוני אם), תוכנית קלינית ומחקרית, לצד הקתדרה שבראשה עמד באוניברסיטת מערב אונטריו שבעיר. "התמכרויות של אמהות עלולות לגרום לילדיהן נזק בלתי הפיך", הוא מתריע. "התמכרות של אם הרה לאלכוהול עלולה לגרום לעובר השפעות שליליות על המוח, ואילו התמכרות להרואין עלולה לגרום לתינוק לסבול מפיגור ולהיות מכור מלידה. מכיוון שמכורות לא להוטות לספר על התמכרותן, פיתחתי שיטה שבעזרתה ניתן לזהות זאת בעובר".

קורן, שלצד עבודתו בטורונטו נהג לגמוע אלפי קילומטרים בנסיעותיו אל שמורות האינדיאנים שכוחות האל, שם נאבק בתמותת הילדים הגבוהה, עשה זאת מאהבה. "אני מאוד קשור לקטנטנים האלה, שכל עתידם לפניהם", הוא מעיד על התינוקות שבטיפולו. "יש משהו מידבק באופטימיות שהם מעבירים".

ככל שהיה שקוע בפעילותו הרפואית בקנדה, קורן לא שכח לרגע מניין הגיע לשם. "רפואת הילדים בישראל היא מהמתקדמות בעולם", הוא קובע. "הסטטיסטיקות העולמיות מחמיאות לנו. אחוזי החיסונים בארץ הם מהגבוהים ביותר, ותמותת התינוקות נמוכה מאוד. העולם צריך ללמוד מישראל איך לטפל בילדים. זה לא מפליא אותי: הילד תפס תמיד מקום מרכזי בחברה היהודית. לא תמיד כך המצב אצל הגויים בקנדה".

קול מוזיקלי מרענן

את פרופ' קורן הקיפו תדיר בבית החולים בטורונטו מתמחים צעירים. בביקורי אצלו נתקלתי בשלושה מהם - רופאת ילדים יפנית, שבאה לקנדה לשנתיים והתעתדה לחזור לארצה; רופא איראני שהיגר לקנדה ורופאה משתלמת מישראל. מסתבר שזהותו הישראלית המודגשת לא מנעה נהירה אליו של רופאים משתלמים ממדינות ערב, שגם אותם נהג לקבל במאור פנים.

"יום אחד הגיעה אלי להתמחות גינקולוגית מסוריה", מספר קורן. "שוחחנו לנו בניחותא, כשלפתע היא הבחינה בדיפלומות שלי, הכתובות עברית, ובכרזת ההצגה שכתבתי, ‘זלמן יש לו מכנסיים'. ‘באיזו שפה האותיות האלה?', שאלה. חשבתי שאני מתעלף. לא הבנתי כיצד בחורה שגדלה במרחק 15 קילומטר מהגבול שלי שואלת שאלה כזאת. נתתי לה לנחש. כשקלטה שאני ישראלי, החווירה פתאום. פחדתי שהיא הולכת למות לי מול העיניים. ‘אין לך מה לדאוג; אנחנו שכנים', הרגעתי אותה. אגב, לאחר שיחת הפתיחה הטעונה היא השתלמה אצלי שנתיים, והמחיצות נעלמו תוך זמן קצר".

"בעיני כולם בני אדם", סח קורן, שהקים בבית החולים בטורונטו תיאטרון של ממש, לא סתם ליצנים שבאו להצחיק את הילדים באופן חד-פעמי. ההצגה “זנבות", שכתב וביים, עברה זה מכבר את הצגת האלף וממשיכה בהצלחה רבה להציג, כשאנשי הסגל הרפואי הם בין המציגים בה. כשמי מהם נאלץ להיעדר, היה הפרופסור היצירתי עוטה עליו אוזניים מאורכות ומשחק אותה מול הטף.

“שמחתי שכך יכולתי לתרום לילדים בבית החולים ובו בזמן זה סיפק את הצורך האמנותי שלי", הוא מעיד. “זה היה בשבילי אושר לראות בת שחוק על פני הילדים, שהיו מגיעים להצגה מי ברגליו, מי בעזרת קביים ומי במיטה, עם חיבור לאינפוזיה. לפחות לשעה הם יכלו לשכוח מהצרות שלהם ולברוח מהמציאות הקשה שנכפתה עליהם".

“עצם השם שלי, גידי, שבאנגלית זה טושטוש, הצחיק את הילדים", הוא מוסיף. “לא יכולתי לרצות יותר. מנקודת המבט שלי, בית החולים בטורונטו היה בית מקדש לרפואת ילדים. שם הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים ענקית, או בחנות ממתקים בלתי נגמרת, אבל כל הזמן היה לי בראש שמתישהו אחזור הביתה, לישראל".

עכשיו הוא כאן. כמו פעם. עם שובו הנה התכבד קורן, שבטורונטו היה מארגן מדי פעם ערבי שירה בציבור, באות “שירת רבים", העמותה של מארגני השירה בציבור. “לפרופסור גידי קורן", כתוב עליו, במשהו שאין כמוהו לסמל את איחוד שני עיסוקיו.

משפחתו של קורן, סב לחמישה נכדים, לעת עתה מחולקת. הבנות הקדימו אותו זה מכבר בשיבה ארצה. לי (44) מרצה באוניברסיטת בר-אילן בתחום האקולוגיה. טל (42) היא מרפאה בריקוד ובתנועה כמו אמה. הבנים עדיין נאחזים בקנדה ואינם נשואים. גל (39) עוסק בחינוך מיוחד, ורז (28), בן הזקונים, מנסה כדברי אביו להיכנס לעולם המוזיקה.

גם קורן מנסה. בטרם פרידה אני שואל אותו איזו הצדקה, מלבד הנוסטלגיה, הוא מוצא להחייאת הלהקה. “נראה לי", הוא משיב, “שעם כל הרוק ששומעים והתגברות המוזיקה הים תיכונית, האחים והאחיות יכולה להוסיף היום קול מוזיקלי מרענן, אהוב על רבים, שחיכו לו הרבה זמן".