הזמרת מרגלית צנעני ענתה על שאלון האהבה בתוכנית של דנה ספקטור ורן שריג ב"רדיו ללא הפסקה FM103". "אני גרושה, אין לי חבר ואין לי מושג אם אני רוצה", אמרה. "הייתי נשואה שש שנים, שכללו את כל ה'חבילה', לעזוב, לחזור, ולהתגרש. מה שעושה לי את זה בגבר זה חזות עם תנועתיות אינטליגנטית. משהו בבבואה שלו, בצללית שלו ובאופן הילוכו, באופן הנחת הגוף והשכמות, שמרמז לי דברים חזקים על אופיו ועל האינטליגנציה שלו. זה לאו דווקא פרט כזה או אחר, אלא אינטליגנציה שקטה בתנועה. יכול להיות גם אשכנזי בהכי סבבה. באמת שאין הבדל או משמעות. אין לי העדפה גם בין כהה לבהיר".
"אם הוא אדם קשה או לא תמיד נעים, זה דווקא כן", הוסיפה מרגול, "לא אכפת לי שגבר יעיר לי על הלבוש. זה לא אומר שאני אסכים אתו, אבל זה שיש לו עמדה זה יפה. אם הוא רק יחמיא לי כל היום או יגיד לי על כל דבר שהוא יפה, אז הוא מטומטם ולא מבין מהחיים שלו חבל על הזמן. אם הוא אהבל או למל"ם אין סיכוי שאצא אתו, אני לא רוצה שום דבר אתו. אם בתגובות הפיזיות שלו ובעיניים שלו אני לא רואה את מה שאני מחפשת, זה לא בשבילי".
הצמד שאל את הזמרת על להיטה הקלאסי "עוד יהיה לי", ומרגול אמרה: "ה'יום אחד אולי אפרוש כנפיים' זו הקלישאה שבשיר. 'עוד יהיה לי, יהיה מה שליבי מבשר לי' זו השורה החשובה בשיר ואני לא יודעת מה יבשר לי, אלוהים ישמור. כמה קטן השיר וכמה אמת יפה יש בו. לשיר הזה יש גרוב שמשמח כל מי ששומע אותו. זה גוספל. אני לא שרה אותו לעצמי, כי אני לא שרה לעצמי בכלל. על הבמה אני לא זוכרת שאי פעם שרתי אותו דומה לערב שקדם לו. הוא כזה שיר גרובי, שאפשר לשיר אותו באלף אופנים. אפשר לספר אותו ואפשר לשיר אותו בגרוב רוקנ'רול צרחני ואפשר להיות מתוקי ואפשר כמעט כמו הגבעטרון".
על ילדותה סיפרה מרגול: "אני באה ממשפחה גדולה, הבת הבכורה במשפחה של שבעה ילדים, לא היה לי זמן להיות עצובה. כשאת הילדה הגדולה ומשיתים עליך לעזור לאחים שלך, כי את לא לבד פה, את יודעת, תעזרי לאמא, ואת לא חייבת לאכול את כל התפוח, תחצי לחצי ותני לאחותך. וסה כאב מבורך. אני תמיד קינאתי בבנות שאמא שלהן רצה אחריהן עם בננה. אחרי רצו כדי שאתן חצי לאחד האחים שלי. ואז באה רחל שפירא והסכימה לכתוב לי 'יהיה לי קצת ממה שחסר לי'. אפילו קצת. כי אני גדלתי על זה שאני לא לבד, שבעה אחים".
"לא שאלו אותי איך אני מרגישה", ציינה מרגול, "אבל יש מילים אחרות נהדרות, אוהבות, מפנקות, של עדות המזרח, כמו 'כפרה עלייך', 'הילדה הכי טובה שלי', 'מה הייתי עושה בלעדייך יא בינתי', 'אם לא היית את מה הייתי עושה' ונשיקה בראש. אלה מחוות נפלאות לילדה שמתרוצצת. הייתי ילדה כשרונית, שרתי, וכל מי ששמע אותי שרה התעלף ותמיד הייתי במקהלות ובחוגי דרמה, אבל של ילדי שכונה. זה היה מלא חן וחסד, אבל אחר. אני רואה היום עולם אחר לחלוטין".