"איך ידעת?", משתומם המלחין ינעם ליף כשאני מעלה לפניו את השערתי שיצירתו "כמיהה" - שתבוצע בבכורה ישראלית (לאחר ביצוע הבכורה במוזיאון היהודי בברלין) במוצאי שבת באולם ימק"א בירושלים במסגרת הפסטיבל למוזיקה הקאמרית ה־19 - היא היצירה המוזיקלית הראשונה בעולם המתייחסת לגל הפליטים האדיר השוטף את אירופה.
"ניחשתי", אני משיב. פרופ' ליף, מהבולטים במלחינים הפועלים כיום בישראל וחתן פרס ראש הממשלה, מחייך ומספר: "בשלב מסוים של כתיבת היצירה היה לנגד עינַי דימוי של פליטים היושבים תשושים על חפציהם, מבקשים להיות בעולם אחר, ומבטם אל מעבר לאופק. זו הכמיהה התמידית, שאיננה מתממשת, אבל היא איננה מלווה בכעס או בייאוש".
זוהי יצירה פוליטית?
"לא, אני לא כותב יצירות פוליטיות".
בכלל לא?
"בוא נאמר שלפעמים. לפני שנה וחצי, בתקופת הבחירות, חיברתי יצירה שקראתי לה 'עקלתון'. היא באה להביע תחושה שפשוט כל הזמן מסובבים אותנו ממקום למקום ויש אווירה שהדברים לא הולכים ישר. כל יצירה היא מפגש בין תהליכים מוזיקליים־אינטלקטואליים טהורים לבין איזשהו תהליך אמוציונלי. זה חייב להיות. לפחות אצלי. וזה מושפע ממשהו בחוץ".
"כמיהה" היא יצירה לקלרנית ולרביעיית מיתרים. "בעשור האחרון אני כותב בעיקר מוזיקה קאמרית", מספר ליף. "ככל שהרכב הנגנים קטן יותר, כך פוחתת האפשרות שלך להסתתר. כאן למלחין אין תזמורת שהוא יכול להסתתר מאחוריה. זה מביא אותי למקום שבו אני מרגיש הכי שקוף והכי מתומצת. כלומר, עם היכולת להביע את המקסימום במינימום אמצעים.
"כמו כן, במוזיקה הקאמרית אני מוצא שהדיאלוג עם המבצע הוא עמוק יותר, ואגב כך אני מקבל את האישיות של המבצע ולומד ממנה. כמלחין, חשוב לי מאוד הקשר הבלתי־אמצעי עם המבצע. אני לא מהמלחינים האומרים לנגן 'כך כתבתי וכך תעשה!' ממש לא".
ליף, לדבריו, עבר תנודות בין הלחנה לתזמורת לבין הלחנה קאמרית. "את הרביעייה הראשונה כותבים מתוך אי ידע", הוא מספר, "כשאתה ירוק, אתה מנסה. וכשאתה מבין את גודל האתגר, עוברות מספיק שנים עד שאתה כותב את הרביעייה השנייה. כשמתרגלים, פער השנים בין היצירות מצטמצם".
"כמיהה" היא יצירתו הראשונה של ליף המבוצעת בפסטיבל למוזיקה קאמרית, מה גם שהוא עצמו מהמלחינים המוערכים ביותר בארץ. זה לא מקרי. קל להבחין שמדי שנה בפסטיבל זה, נוכח כל השמות הגדולים מחו"ל, מבוצעת רק יצירה ישראלית אחת, שהיא מוזמנת לפסטיבל. האם זו מעין עלה תאנה?
" ודאי שאני לא מרגיש כמו עלה תאנה. אומנם בתור מלחין ישראלי שגם מלמד קומפוזיציה, דעתי היא שרצוי להרבות בביצוע יצירות ישראליות. הרי לא כתוב בשום מקום שצריכה להיות רק יצירה אחת מכאן, אבל זה המצב".
בסך הכל אין לך סיבה להלין שאתה מקופח.
"מבחינתי, האושר הגדול ביותר הוא לכתוב יצירה. הביצוע הוא בונוס, ולרוב אני לא יודע מי יהיה המבצע, פרט למקרים יוצאי דופן, כשברור לי למי אני כותב. כך הפעם. כשידעתי שהסולן כעת יהיה הקלרניתן חן הלוי, האזנתי להקלטות שלו כדי להתאים את היצירה לביצוע שלו. הרביעייה שתנגן איתו מורכבת מנגנים לא ישראלים".
יצירותיך מבוצעות באולמות היוקרתיים ביותר בעולם, כגון הקרנגי הול בניו יורק או הקונצרט האוס בווינה. האם יש בך תשוקה להיות מושמע גם באולם מפואר פחות, אבל להגיע לקהל בארץ?
"אין לי על מה להתלונן. אני מגיע לקהל בארץ, אבל באופן סטטיסטי יש יותר ביצועים בחו"ל ליצירות שלי. אולי זה לא מפתיע. נכתבת כאן הרבה מוזיקה מקורית, אפילו מקורית טובה, ובאחריות התזמורות כאן לבצע יצירות של מלחינים ישראלים. נראה לי שיש מין פחד בלתי מוסבר ולא מוצדק פן חס וחלילה יברח הקהל מהאולם אם תבוצע יצירה מקומית. וזה ממש לא נכון, כי יש בארץ לא מעט תזמורות ואנסמבלים בצד הרבה גופים קאמריים. ביצוע יצירות מקוריות עדיין לא נכנס ל־DNA של הסיטואציה הנורמטיבית באולמות הקונצרטים בישראל, לצערנו".
חתונה עם האקדמיה
ליף כמעט בן 63. אני משוחח איתו בנווה השקט שלו בכפר שמריהו, מה שלא מפריע לו להיות נאמן לשורשיו הירושלמיים. רבים מכנים אותו "נמי". שמו הפרטי, ינעם, נדיר. "אני הראשון בארץ בשם הזה", הוא מעריך. ליף גדל בבית מוזיקלי; בנם של אם פסנתרנית שלימדה פיתוח קול ובנו של אדריכל שניגן בכינור. לימים הפך להיות גם אביה של מובילת מחאת האוהלים דפני ליף.
כמו ילדים רבים, חלילית הייתה הכלי הראשון שלו. ממנה עבר לפסנתר ולכינור. לדבריו, החל לאלתר מנגינות כבר בגיל העשרה. "חופש ההבעה שמצאתי בנגינת ג'אז קסם לי", מספר ליף, "מה שכן, לא אהבתי להתאמן בנגינה. אולי בגלל זה נהייתי מלחין ולא נגן".
דרך הג'אז החל להלחין, אבל מאז ומעולם הייתה לו המוזיקה הקלאסית לבסיס. "כבן של מורה לפיתוח קול, גדלתי בבית על אריות של מוצרט ושל רוסיני ועל יצירות של שוברט. את פסנתר הכנף בן מאה השנים, שסבי קנה לאמי לחתונה, אתה רואה כעת אצלי. למרות העובדה שאני לא שומר מצוות, אהבתי מאז ומעולם לשמוע את המוזיקה של בית הכנסת, שדרכה כל אחד ניהל דיאלוג אישי עם בורא עולם.
"'לך, תקשיב למקורות', אמר לי המורה שלי בה"א הידיעה באקדמיה, המלחין מרק קופיטמן, שבאותה נשימה השפיע עלי ללכת לכיוון המוזיקה המודרנית. כלומר, שני הדברים יחד - הסתכל קדימה והסתכל אחורה. או במילים אחרות - זרום עם האוונגרד ואל תשכח מניין באת".
דרך יוטיוב מגלים שלא התחלת כמוזיקאי קלאסי־קלאסי, ואפשר לצפות בביצוע מפתיע לחמישית של בטהובן. זאת הייתה משובת נעורים?
"זאת בהחלט הייתה משובת נעורים; בשנות ה־70, במקביל ללימודַי באקדמיה הנחיתי במשך שנתיים בטלוויזיה החד־ערוצית תוכנית לנוער על מוזיקה קלאסית. אנחנו, צוות התוכנית, התרוצצנו בקונסרבטוריונים ברחבי הארץ כדי לאתר תזמורות נוער והרכבים צעירים ולהביאם לטלוויזיה".
היכן אפשר למצוא תוכנית כזאת כיום?
"אין. יש מעט מדי מוזיקה בטלוויזיה. אם כבר, מביאים אותה בצורה תחרותית, המנוגדת לצורה האינטימית של עשיית המוזיקה. לצערי, בתקשורת של היום אין שום סיכוי לתוכנית כפי שהנחיתי אז".
בשנים ההן חווה קיץ בלתי שגרתי, כשלמד בארצות הברית מוזיקה מודרנית אצל המלחין לוצ'אנו בריו. דווקא שם, הרחק מאמא מולדת, השלים את הלחנת "הכרמל האי־נראה", מחזור השירים של המשוררת זלדה. "לפעמים עליך להרחיק כדי לקבל פרספקטיבה", מסביר ליף.
בשובו ארצה פגש את המשוררת הירושלמית הייחודית. "באתי אליה לשכונת שערי חסד והשמעתי לה את היצירה באמצעות קלטת של רשמקול", הוא משחזר רגע בלתי נשכח, "'לא ידעתי שמוזיקה מודרנית יכולה להיות כל כך יפה', הגיבה זלדה".
מ־1985 אתה מלמד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, לאחר ששימשת בה מנהל הסדנה למוזיקה בת ימינו, דקאן הסטודנטים וראש החוג לקומפוזיציה. זאת חתונה לכל החיים?
"מבחינתי, הקשר שלי עם האקדמיה הוא חתונה קתולית. הרי כבר כשהייתי בן 5 וחצי התחלתי ללמוד חלילית בקונסרבטוריון שליד האקדמיה. כשבגרתי נקלטתי שם כאיש סגל צעיר, לאחר שלמדתי לתארים גבוהים בארצות הברית ולימדתי באוניברסיטת פנסילבניה - ונשארתי. מסתבר שאני אוהב מאוד ללמד".
מ־2012 אתה משמש גם נשיא האקדמיה. זה לגביך רק תפקיד יוקרתי או גם תחושת ייעוד שבהכשרת הדור הבא?
"מנקודת המבט שלי המילה 'נשיא' באה מנשיאה בעול. כאן יש לי מזל גדול בכך שהתברכתי ביכולת קומוניקציה עם אנשים צעירים ובמשך כל השנים אני עצמי לומד מהם הרבה".
הורים. לא יועצי סתרים
שנה לפני הנשיאות, כשחזר בקיץ 2011 משהותו בחו"ל, מצא את עצמו ליף כאבא־של־דפני ממחאת יוקר המחיה הגדולה ביותר שנראתה במדינתנו.
"זה לא נחת עלי במפתיע", הוא מספר, "בהיותנו בפסטיבל בצרפת, התוודענו רעייתי טניה ואני דרך האינטרנט למחאה החברתית שפרצה כאן. כשחזרנו הלכנו להפגנות וצעקנו כמו כולם, אפילו צרחנו בקולי קולות. הזדהינו עם המחאה שחוללה דפני הבת שלנו".
היא הצליחה להפתיע אתכם?
"לא ממש. דפני היא אדם עצמאי, יצירתי ונחרץ מאוד. חשוב לציין שבהזדהות שלנו איתה היינו מאה אחוז אבא ואמא, לא יועצי סתר מאחורי הקלעים".
כשרואים איך אתם חיים בכפר שמריהו ברווחה, אם כי בהחלט לא באופן ראוותני, צפה ועולה מאליה השאלה מניין באה המחאה החברתית של דפני.
"אומנם אנחנו חיים בכפר שמריהו, אבל צמחנו בתנאים אחרים. גדלתי בשכונת רחביה בירושלים, ובה עברה ילדותי בדירה בדמי מפתח בצל הצנע והמיתון של שנות ה־50. טניה, אמה של דפני, עלתה בשנות ה־70 עם הוריה מריגה שבלטביה לדירת 'עמידר' בבאר שבע. עכשיו אנחנו בכפר שמריהו. לדפני הייתה מאז ומעולם מעורבות חברתית למופת, וכן היה לה עמוד שדרה מוסרי יוצא מגדר הרגיל. זה בא ממנה. ואם דפני לא הלכה לפוליטיקה כחלק מעמיתיה להנהגת המחאה, זאת היא. זאת דרכה ובחירתה".
דרכה של דפני כעורכת וידיאו היא גם דרך האמנות, שנותנת את רישומה בביתה של משפחת ליף. מעבר לצלילי המוזיקה של ינעם ניכרים בבית הזה פסליה של רעייתו טניה, מנהלת מיזמי רווחה בביטוח הלאומי, וציוריו של אדם בנם הצעיר.
אחרי "כמיהה" מצפות לביצוע יצירות נוספות של ליף, מי שזכה לפני שש שנים בפרס אקו"ם על מפעל חיים במוזיקה הקונצרטנטית. "אני לא דוחף להפצת יצירותי, ובעיסוקי באקדמיה אין לי זמן לעשות זאת", הוא מבהיר. "אם יש לי זמן פנוי, אני מעדיף להלחין".