"כל כיוון", "חור בלבנה", "קטיפה שחורה", "מכונת הזמן (המאה ה-21)" ו"האיש שראה הכל" הם רק חלק מקלאסיקות הרוק הישראלי המרכיבות את "האיש שראה הכל", אלבום המופת שהוציאה להקת "רוקפור" ב-1994. סולן "רוקפור" אלי לולאי והגיטריסט ברוך בן יצחק התארחו בסדרת "אלבומי המופת" של "רדיו ללא הפסקה 103FM" ונזכרו כיצד יצרו אותו. "הכתיבה של האלבום הזה התחילה מיד אחרי האלבום הראשון שלנו 'רשת פרפרים', שהיום אנחנו הרב יותר מפויסים אתו, אבל כשהוא יצא אז לא היינו כל כך שלמים אתו", נזכר בן יצחק. "היו בו שירים טובים, אבל הייתה בו אווירת סיקסטיז, אלבום קיצי וכיפי שאי אפשר להתייחס אליו ממש ברצינות, מה גם שהוא יצא במקביל ללהקות כמו נושאי המגבעת'. לכן אחריו אלי ואני אמרנו שאנחנו הולכים לעשות משהו אחר לגמרי. פשוט הפוך".
"היו באלבום הראשון להיטים שנשארו כמו 'הכעס' ו'שוב לא שקט', אבל פחות התחברנו להגשה שם", הדגיש לולאי. "אני פחות התחברתי לצורה שבה שרתי ואיך שהתלבשנו זה היה תמונות קשות. היום ביו טיוב אני מעדיף להשמיע רק את האודיו ולא להראות את הקליפ. עם השנים כמובן אתה מקבל את זה שאתה עובר דרך ואבולוציה ומשתנה תוך כדי תנועה. בזכות הדברים האלה וגם בגללם החלטנו לעשות משהו יותר משמעותי בשבילנו, יותר מורכב, עמוק, טקסטים שלוקחים אותנו למסע. הרבה פעמים לא היה ברור לנו עצמנו על מה אנחנו רוצים לדבר, זה היה כמו פאזלים". "היו לנו הרבה שיחות", הוסיף בן יצחק, "עם אלי ומרק (לזר) ועם המנהל האמנותי באלבום דני רכט, היינו מנהלים שיחות וויכוחים והטקסטים היו משתנים תוך כדי".
רשימת ההשפעות על "רוקפור" באלבום הזה כוללת לדברי לולאי את "פינק פלויד, 'קריאיישן', 'אלקטריק דרימס', הזומביס, 'Odessey and Oracle' אלבום מופת בעינינו. הרבה דברים מאוד אזוטריים מהסיקטיז כמו 'אלקטריק פולס' ו'גונג', ה'סמול פייסז'. למשל 'קריאיישן' שנשמע מאוד מבולגן, מבחינתנו זה היה יופי, ככה צריך להישמע סאונד תופים, ככה צריכים להיות המיקסים. דברים שנשמעים באמת הארד-קור מבחינתנו הם היו רפרנס. או למשל 'כל כיוון' זה מבחינתנו מושפע מ'ג'נסיס'. מקורט קוביין למדנו שאפשר שיראו את הקרביים שלך ולהוציא את הנשמה שלך, איך להתרסק מול הקהל, דברים שאי אפשר לזייף. השיר 'קטיפה שחורה' הושפע מסרט של דיוויד לינץ', שהביא לנו אסוציאציה, או אולי זו הייתה הסדרה 'טווין פיקס'. הכל אז היה על ייאוש, שיגעון, טירוף והארד-קור. היינו רואים סרטים כאלה, דברים מוזרים היו חזקים בחיינו ומשם לקחנו".
על השיר "חור בלבנה" סיפר בן יצחק: "אין סיפור ספציפי, זה ערטילאי ומרחף. גם שורה כמו 'בא מלאך, תראו מה יש לו ביד, מה שמפריד בין טוב לרע'. אני זוכר שבא חייל מלבנון ואמר שהשיר הזה מחזיק אותו כל התקופה הזאת. הוא הביא לי איזה פירוש שאמרתי עליו, זה מצוין".
בן יצחק נזכר באירועים בולטים מאותה השנה, שהשפיעו גם הם על היצירה. ביניהם, הפיגוע בקו אוטובוס מספר 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. "גרתי אז ברחוב ריינס והייתי בדרך לבית של אלי", סיפר, "שמעתי את הפיצוץ ובכלל לא העליתי בדעתי שקרה כזה דבר, ופתאום ראיתי אנשים רצים אלי עם דם. הגעתי לשם קצת לפני המשטרה וראיתי דברים לא נעימים. אמרו לי להתרחק כדי שלא אראה עוד דברים לא נעימים. כל התקופה הזו השפיעה עלינו, חוסר הבנה וחוסר ידיעה לאן הולכים. פיצוץ כזה מיד מטלטל אותך. או למשל חוסר ההצלחה לשחרר את נחשון וקסמן. פתאום דברים לא מצליחים ואתה שואל מה קורה, לאן הולכים". "היה אז מתח באוויר", נזכר לולאי. "כשהודיעו שרבין נורה היינו בהופעה במועדון בתל אביב שהיה מלא. לפנינו הופיעה להקת חימום. וכשהופענו המקום התחיל להתרוקן ושאלתי את עצמי אם אנחנו כאלה גרועים. ואז
הסאונדמן אמר לי שיש שמועה על רבין והודענו שאנחנו מפסיקים את ההופעה".
זה יישמע שחצני, אבל מבחינתנו ידענו עוד לפני שהקלטנו את 'האיש שראה הכל' שיש לנו משהו טוב ביד", אמר בן יצחק, "אבל לא האמנו שישמיעו את זה ברדיו. שלטו אז ברדיו להקות כמו 'איפה הילד?' ו'אתניקס' והדבר שלנו היה מוזר. מבחינתנו עשינו אלבום בידיעה שאין שום סיכוי שישמיעו אותו. עד היום זה מוזר לי לשמוע את 'חור בלבנה' ברדיו". "כי זה היה קיצוני, מוקלט מוזר, מוקלט אחר, לא משהו שאוזן ישראלית רגילה לשמוע", הוסיף לולאי. "מקססנו אותו בעמידה ליד הקונסולה, כשכל אחד אחראי על 4-3 ערוצים, מקססנו ידנית, לא באוטו מיישן כמו שעושים היום. ואז היינו מורידים בבת אחת את כל הפיידרים ומדווחים תנועה או אומרים כל מיני סיפורים כי חשבנו שככה יתייחסו לזה ברדיו. אם אי פעם ישמיעו אז יפיידו את זה כי הסוף כל כך עצבני ומתפרץ".
"הפתיע אותנו שהאלבום תפס ברדיו, זה היה משמח", ציין לולאי. "בהתחלה, מול הקהל, זה לא תפס, היו מעט אנשים בהופעות, הופענו ב'לוגוס' מול 20-15 איש, ממש לא הבינו את זה וחיכו שנשיר את 'הכעס' כדי שיהיה משהו שכן מכירים. אבל עבדנו מאוד קשה, הופענו הרבה ולאט לאט ראינו את הקהל. קלטנו שזה הופך להיות משהו שיש לו גרעין קשה של אנשים שעוקבים אחרינו והולכים איתנו. הביקורות של המבקרים היו ממש טובות, אבל אם אתה מאמין וחושב שזה טוב לא משנה מה יכתבו. באלבום הראשון לא היינו מחובקים. הכי חשוב לחבק את עצמך ולדעת שאתה עושה משהו חשוב ונכון לעצמך ואז אתה רגוע". עם זאת הדגיש: "מבחינתנו אנחנו כל הזמן בסוף הקריירה, או שנעשה משהו מעניין, שיעניין אותנו או שזהו. כל יום מגיעה המחשבה שזה סוף הקריירה". "אני עד היום חושב על זה, שזה לא זה, שאולי זה לא המקצוע הנכון לבחור בו", הוסיף בן יצחק.