הוא אחד במינו, דודו טסה. מורכב. רוקנרול, מזרחי, עיראקי, פופ ים־תיכוני, אתנו־מודרני. הוא כותב מחונן, מלחין בחסד, פרפורמר ענק. שירים שמעיפים אותך גבוה וגם כאלה שיגרמו לך לגרד את התחתית מלמטה. זו הסיבה שהופעה של יוצר כזה היא רכבת שדים, סערה של רגשות, אוקיינוס של תחושות.
כשהוא מבצע את "מגיע לי יותר" ומבקש "תסתכלי לי בעיניים, אני צריך מבט ורוך, מגיע לי יותר", הלב נמרח, פשוט כך. הכאב והצער אמיתיים גם כשהוא מתאר את קורותיו באותם לילות בודדים שהיו מנת חלקו במשך שנים. "נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף כל לילה", הוא מודה. משורר הרווקות התל אביבית, אביר היגון והצער.
במוצאי השבת האחרונים הגיע טסה להאנגר 11 בתל אביב, להופעת השקה של אלבומו האחרון "הגולה", שכל הכרטיסים אליה נמכרו שבועיים לפני. הקהל פשוט חיכה לשיר הנושא מהאלבום. "הגולה", הם צעקו לו פעם אחר פעם, ושרו כל מילה כשהוא ביצע אותו. אין ספק שמדובר באחת מפסגות היצירה שלו.
את "לאן תיקחי אותי היום", שיר נוסף מהאלבום המופתי של טסה, הוא ביצע כמו באלבום, עם ברי סחרוף. החיבור בין השניים, כמו החיבור בין הים תיכוניות לרוק המערבי, עובד בצורה מושלמת. לרגע אחד, על הבמה, הביטוי "מזרח תיכון חדש" קיבל משנה תוקף. זה קרה כשאביתר בנאי (פרסי במוצאו) הצטרף לסחרוף (טורקי במוצאו) ולטסה (עיראקי־תימני במוצאו) לביצוע של "שביר" של אריק איינשטיין עליו השלום. מחווה מרגשת ליוצר שהוא סמל הישראליות הצברית, שהלך לעולמו בדיוק לפני שלוש שנים.
סיום נפלא
רביעיית המיתרים שנכחה על הבמה במשך כל ההופעה השתלבה נפלא עם האוריינטליות של טסה. חפשו את הביצוע שלו ל"פוג אל נחל", החידוש לשיר של סבו דאוד אל כוויתי, ותבינו. ואולי גם לכם ידמה שרק אצלו השילוב הזה יכול לעבוד בצורה כל כך הרמונית.
השיר שחתם את ההופעה היה "אני גיטרה", הביצוע של טסה לשיר של בני אמדורסקי. סיום מתבקש עבור מי שלהטט עם הגיטרה שלו במשך כל הערב. איזה סיום נפלא זה היה.