"עמונה, ממונה. שוכחים מעיירות הפיתוח": שלמה בר בראיון נוקב

"האשכנזים חנקו את הנשמה שלנו, עשו אותנו תרבות קופים כדי להשתלט עלינו, אבל זה לא יעזור לאף אחד, כי בסוף האמת תנצח. בינתיים תסתכלו מה הולך מעבר לקו הירוק. אני לא מדבר על ימין או שמאל אלא נגד חלוקת משאבים מעוותת. עמונה, ממונה. מיליארדים נשפכים מעבר לקו הירוק ומה עם עיירות הפיתוח? ומי התחיל? השמאל, שחילק בנדיבות לקיבוצים את האדמות הכי טובות במדינה. אם הם גנבו את האדמות האלה, שיחזירו אותן". אכן, 40 שנה לאחר “קריזה", הצגת המחאה של יהושע סובול, שחשפה אותו לקהל מעל במת תיאטרון חיפה, אש המחאה לא כבתה אצל שלמה בר, וגם בגיל 73 הוא יורה לכל הכיוונים. “אם אמנות היא בידור, היא זנותית", הוא קובע אגב בחישת קפה מהביל. “לא כך עליה לבטא את רחשי העם".

אני פוגש הפעם את מנהיג ומייסד להקת הברירה הטבעית בתחנתו הנוכחית, בין בתי מלאכה בדרום תל אביב ותפאורה מקושקשת של גרפיטי. על פניו הכחושות זקן מאפיר, שצמח מאז מות אחותו לפני שבעה חודשים. שלמה בר, מענקי התרבות הישראלית, חי בדירה צנועה מאוד, שבה הוא מסתופף בינות לקומץ ספרי קודש. לשם שינוי אינני בא לשמוע ממנו על אלבום חדש, או על מופע חדש, אלא תוהה כיצד אמן בעל שיעור קומה כמוהו לא מצליח להוסיף אלבום לגלריית אלבומיו המכובדת.

ב–17 השנים שחלפו מאז שיצא ב–79' “אלי שורשים", תקליט הביכורים פורץ הדרך של בר ולהקתו, עד אלבום “יחף", שיצא ב–96', רשם בר במאזנו לא פחות מתשעה אלבומים. לעומת זאת, עשר השנים הבאות הניבו אצלו שני אלבומים בלבד. האחרון שבהם, “בסוד תפילת ערער", הופיע לפני למעלה משש שנים.

“הייתי במשבר אישי מאוד חריף וזאת התוצאה, מה אני יכול לעשות", הוא מנמק. “זה משבר של פרידה מהאישה ואם שלושת ילדי הקטנים, שהייתי איתה 16 שנה והיא ניהלה את הברירה הטבעית עד לפני שנה".

מדובר רק במשבר אישי?
“אולי גם במשבר אמנותי. 90 אחוז מהחומרים של הברירה הטבעית הם שירה ולא פזמונאות. קשה למכור את זה ולהתקיים מזה. כנראה אני לא יכול אחרת. זה מה שאני אוהב ולכך הקדשתי את עצמי. אף פעם לא שרתי ‘אני אוהב אותך, טה–טה–טה'. במה שאני שר, אני רואה את עצמי כמי שמשרת את השפה העברית".

חברך, ארז ביטון, שמשיריו הלחנת ואותם אתה מבצע, התכבד בפרס ישראל ואילו אתה מתקשה להוציא אלבום חדש.
“מה אתה רוצה שאעשה, שאצעק? זה יעזור לי? גם תארי ד"ר לשם כבוד שקיבלתי מאוניברסיטת בן־גוריון וממכון ויצמן לא עוזרים לי כאן".

אולי האשמה היא בך. במקום להתחבר לפזמונים ברוח של היום, נגיד בסגנון גיספן, אתה דבק בשירי משוררים.
“הפזמונאות המערבית היא לא ברמה טובה יותר. בידור זה בידור. אני לא מבדיל בין בידור מזרחי לבין בידור מערבי. עם בידור, שבסך הכל יש בו רדידות, לא יוצרים תרבות, זה בזבוז זמן. תרבות נוצרת מהמקורות ומהתפילות בבתי הכנסת. הביטלס הם לא המקורות שלנו, גם לא שירי יוון".

רימון ביד

בר, שבא לעולם במרוקו כז'וז'ו (גם ג'ון) בן–גוזי (לדבריו, אימץ בצעירותו את השם שלמה בהשפעת שלמה המלך ולבר שינה בעת הופעתו ב"קריזה"), הוא מהפכן עקבי מאין כמוהו. דבריו הנוכחיים על הבידור מזכירים לי דברים ששמעתי ממנו על הברירה הטבעית בראיון ב–80': “אנחנו לא בדרנים ולא מנסים לעשות שואו, אלא מעבירים מה שיש בנו לקהל. אנחנו לא עובדים על תדר של כוכבנות. לא אצבע את שערותי כדי למשוך יותר קהל. אני לא צמוד לשום גל. אני רוצה לינוק מהאדמה שלי, לא ממשהו מיובא מאמריקה".

אם לא די בדבקותך בשירי משוררים, שיש הרואים בה הליכה עם הראש בקיר, אתה משליך כעת את מלוא יהבך על יוסף צבי רימון, משורר לא מוכר לקהל הרחב, שהלך לעולמו לפני כמעט 60 שנה. אינך מגזים הפעם?
“איזו הגזמה יש כאן אם האדם הזה נתן את דמו ואת נפשו על מזבח השפה העברית? בעיני הוא משורר ענק, שלא נופל מביאליק וממיטב המשוררים. מישהו צריך בסופו של דבר להביא אותו לקהל של היום". “אין דברים מקריים", טוען בר, כשהוא נשאל כיצד התוודע למשורר העלום. “איש הספרות, ד"ר דרור אידר, המכיר את המוזיקה שלי, שלח אלי משיריו ואורו עיני".

בקול קורא שפרסמת לקראת הוצאת האלבום משירי רימון אמרת בין השאר: “בייסורי הוא נתן לי תקווה חדשה". אילו ייסורים? איזו תקווה?
“הגעתי למסקנה שבלי ייסורים אדם לא מתפתח. כלומר, אדם לא מתעלה על עצמו אם הוא לא עובר ייסורים מבחינה רוחנית. אני לא אוחז בייסורים בתור היהודי המתענה, אלא בונה את עצמי מחדש באמצעותם. היהדות, שבלעדיה אין טעם לחיי, מגשימה את המאוויים הכי אמיתיים שלי. לכן, בשבילי השבת היא גן עדן. צר לי מאוד שרוב אחי היהודים לא מבינים את מהות השבת".

אתה שומר שבת כהלכתה?
“בהחלט, מה גם שמזמן הפסקתי להופיע בשבתות".

ואם ברצונך לצפות בשבת בטלוויזיה?
“אין לי במה לצפות. לפני כשנה זרקתי את הטלוויזיה. היא, עם כל הכביסה המלוכלכת שבה, לא מעניינת אותי. מה יש לראות שם, 'כוכב נולד' כזה? הרי הכל שם תעתיק של התרבות המערבית האמריקאית. אין שם שום דבר מקורי אף על פי שיש לנו תרבות בת אלפי שנים. אם החזקנו מעמד זמן כה רב, הרי זה בזכות האיכויות התרבותיות שלנו. כמי שלא רוצה להיות זיקית, אני לא מאמין בחומרנות שמטמטמת את הבן אדם ועושה אותו טיפש".

טלוויזיה בחוץ

לקח לו זמן להיפטר מהטלוויזיה, לאחר שכבר בראיון לפני 20 שנה יצא חוצץ נגדה לאמור: “הטלוויזיה היא בסך הכל קופסה משחיתה. חוץ מערוץ 8 שאני אוהב ותוכניות שאני מעריך, כמו ‘עובדה' של אילנה דיין, כולה אייטמים, צלצולים של כסף וסגידה לרייטינג. בעיני, הכל הבל הבלים, אשליה אחת גדולה, אבל אני חייב להופיע על המסך כדי לא למצוא את עצמי מחוץ למשחק".

“מי זאת יעל בר זוהר?", התרעם אז. “סדרה כמו 'רמת אביב ג'' משקפת את הסביאה של התרבות הישראלית עם רצון השווא להידמות בכל מחיר לטקסס ולהביא ‘דאלאס' לעניים. ולא רק כאן. אם מייקל ג'קסון תפס את המקום של בטהובן, זה אומר דרשני. אוי לה לתרבות שבה הליצן לבש בגדים של מלך".

כשהזכרת קודם ייסורים, למה התכוונת?
“אדם מתייסר על טעויות שעשה".

עשית טעויות?
“המון".

מה למשל?
“מי לא עושה טעויות. אתה חושב שלא שיקרתי? שיקרתי. ומי לא? היום אני נמנע מלעשות את הדברים האלה. במקום זה אני לומד יהדות ומכל שיעור כזה אני יוצא מאושר, כפי שעושים אותי השירים של יוסף צבי רימון, שהיה לדעתי מגדולי התרבות היהודית במאה ה–20".

למה אנחנו לא מכירים אותו?
“משום שהוא היה משורר שלא הלך בתלם בקרב הציבור הדתי שממנו בא. הסתירו אותו. ואז הוא פרסם את שיריו ב'על המשמר' וחתם ‘יוסף הנודד'".

היכן אתה תקוע עם האלבום משיריו?
“גמרתי להלחין את השירים שלו ולקראת ההקלטה שלהם התחלתי חזרות עם ירון בכר, שבו בחרתי כמפיק המוזיקלי של האלבום הזה. דרכו רציתי להמציא את עצמי מחדש".

מה הביא אמן עתיר זכויות כמוך להדסטארט, אתר מימון המונים?
“אין מאחורי חברת תקליטים, כפי שהיה בעבר, ואין לי הכסף להוציא בעצמי אלבום כזה".

שמת לב שבדרך כלל פונים לשם זמרים אלמונים בראשית דרכם?
“רובם אכן כאלה, אבל אפילו אחינועם ניני הוציאה אלבום בעזרת הכסף שגייסה בהדסטארט".

היא ביקשה לגייס 250 אלף שקל והציבור נענה לה ביותר מכך. ואילו אתה מבקש לגייס 130 אלף שקל. האם תגיע לסכום?
“בעזרת השם. יש לי עוד זמן כדי להגיע לסכום שביקשתי".

אתה מנסה לשדר אופטימיות, אבל עד כה נענו לך 22 תומכים בלבד, שמהם גייסת רק כ־4% מהסכום המבוקש. בידיעה שמי שלא מגיע בפרויקט הזה לסכום שנקבע איננו מקבל אפילו אגורה, האם אתה מאמין שתשיג את מטרתך ב–42 הימים שנותרו עד השלמתו?
“אם לא הייתי מאמין, לא הייתי מנסה את הדרך הזאת. ברור שאם היה לי כסף, לא הייתי פונה לשום הדסטארט. אם לא אצליח, אז לא אצליח. הכל כרצון בורא עולם".

בפנייתך לקהל דרך האתר הזה אתה נראה מצולם ליד הגרפיטי “מי שנרדם בחייו לא יקום". זה במקרה?
“אין מקריות בעולם הזה. ובאשר לגרפיטי, אנחנו עולם של אנשים רדומים. אדם רדום הוא רודף בצע ומשועבד לחומר. הוא צריך לקבל סטירה ולהבין שיש אלוהים, לא לחפש כבוד, שזה האמא והאבא של הטמטום".

חיפוש כבוד יש יותר בתרבות המזרחית מאשר בתרבות המערבית.
“מזרחית, מערבית, זה לא חשוב מול כל המיליונרים. ומי שהוא מיליארדר, הוא לא גנב מהעניים? באיזו חברה רקובה אנחנו חיים אם יש בה עניים שאין להם אוכל? אם לא יהיה צדק חברתי אמיתי, פשוט לא נחזיק מעמד".

לפחות השרה מירי רגב מנסה להשליט צדק מסוים בתרבות.
“השרה רגב באה לעשות מהפכות בתחום. לנער תמיד טוב. כשנשוחח, יהיה לי מה להציע לה".

מאז שפגשתי אותך לראשונה בבאר יעקב ב–77' החלפת לא מעט כתובות. מה הביא אותך לדרום תל אביב?
“אני והאישה שחייתי איתה חיפשנו לקנות נכס בתל אביב וזה מה שמצאנו. אם תשאל אותי, הייתי רוצה לזכות לגור בירושלים, שם למדתי בנעורי בחוות הנוער הציוני. אני מאוד אוהב את ירושלים, עיר שאני רואה בה חזון".

אין תלונות

“ילדים זה שמחה", כך בר שר בזמנו בשיר המיתולוגי. במציאות הוא חי בגפו, לא עם ילדיו. אני זוכר את בר גר בבאר יעקב עם רנה, רעייתו הראשונה, בת למשפחה יוצאת איראן. כ–25 שנה היה נשוי לה, עובדת סוציאלית במקצועה, שהייתה למנהלת הברירה הטבעית. דניאל, הילדון שפגשתי אז בביקורי אצלם, כבר בן 43 ולדברי אביו עובד ברכבת באלקטרוניקה. ממנו יש לבר שלושה נכדים, בני 6 עד 10.

ב–92' נכנסה יעל אופנבך לחייו של בר, כשהצטרפה לברירה הטבעית כנגנית טאבלה. “היא גם עבדה במשרד", אומר עליה בר. למעשה, היא ירשה את רנה בניהול הלהקה מאז הופעת האוסף הכפול “מים נאמנים" ב–2003. אופנבך כתבה את המילים לכמה מהשירים שהלחין בר, לצד הנגינה והניהול. לדבריו, לפני שפירקו את החבילה הם הפיקו אלבום אלקטרוני, שמחכה לגאולה כמו אלבום שירי המשורר רימון.

האלבום, שבו הימר בר על מפיק מוזיקלי צעיר לא מוכר, כולל בין השאר חידוש שלו לשירו של מאיר אריאל “מודה אני". “מאיר אריאל היה אחד היוצרים הכי חשובים כאן", הוא סבור. “אהבתי את האיש. מותו בטרם עת היה אבידה גדולה".

בר ואופנבך הביאו לעולם שלושה בנים - אלישע, אמיתי וזהר - בלי שנישאו כדת וכדין. “אחד החטאים שלי מהתקופה שבה עדיין לא הייתי אדם דתי", הוא אומר.

בר לא שש לדבר על פרידתו מזוגתו, הצעירה ממנו ב–25 שנה, מה גם שפרידתם הביאה אותם לערכאות. “אני שמח שיש לנו את הילדים, אבל התברר שאנחנו לא מתאימים", הוא הבין מאוחר מדי. “אני מקווה שליעל יהיה טוב בחיים. אין לי שנאה כלפיה".

הקשר שחבר הלהקה, אילן בן עמי, ניסה לפתח איתה, השפיע על הפרידה שלכם?
“הייתי רוצה לענות לך, אבל ההתדיינות המשפטית בינינו אוסרת עלי להיכנס לפרטים. 25 שנה הוא היה נגן של הברירה הטבעית ולמעשה לא הכרתי אותו", אומר בר על בן עמי. “האיש היה אצלנו שיא העדינות ולפתע התגלה כרוצח (של זוגתו, הזמרת והמסעדנית דפנה בר ציון - יב"א). בעיני הוא אדם מת. מי שנוטל את חיי הזולת הוא מחוק".

לקראת סיום אנחנו חוזרים למוזיקה. בר מתלהט כשהוא שומע דיבורים על זמר מזרחי. “במונח זמר מזרחי יש סוג של גזענות", הוא משוכנע. “מי ששר מזרחית לא ישראלי, רק מי ששר מערבית? מה הסיפור הזה? זאת שטות ממדרגה ראשונה. עניין האיכות חוצה הגדרות. הרי יש לא מעט זמרים כביכול מערביים ששרים שירים גרועים, אבל נחשבים לאמנים מובילים".

בניגוד לעבר, לוח ההופעות של בר רחוק מלהיות עמוס. הופעתו הקרובה צפויה להיערך רק ב–15 בינואר, בתיאטרון תמונע בתל אביב. “הקהל שלי מאוד מצומצם", הוא כבר השלים עם תכתיב המציאות. “אני לא אמן של ההמונים, אני גזרתי את זה על עצמי".

הרמת ידיים?
“לא הרמתי ידיים והייתי שמח להופיע בפני יותר קהל, אבל בשום פנים ואופן לא אוותר על התכנים שלי ועל האיכויות שאני מאמין בהן".

חוללת בשנות ה–70 מהפכה והיא חלפה מעליך.
“מה יש לי להתלונן? בלי לנסות לערוך השוואות, הרי ואך גוך לא מכר אפילו ציור אחד בחייו".

בדרך הזאת אינך עושה לעצמך חיים קלים.
“בסדר, מי אמר שהחיים הם קלים. לפחות החיים שלי הם מלאי תוכן. אבל כמה אנשים אוהבים את מה שהם עושים? תראה לי כמה".