יפה כלבנה: חמש שנים למותה של הזמרת יפה ירקוני

הייתי בן 3 או 4 כששרתי את השיר הראשון שלימדה אותי אסתר דודתי, אחותה הצעירה של אמא שלי. "אם רינה לי, לה מאמא דואה", הייתי מצייץ לקול צחוקם של כל הדודים והדודות והחברים של הורי. הצחוקים איבדו שליטה כשהגעתי לפזמון וצייצתי בהתלהבות "כבר חורף קרקרולה בפלוגה". אולי כי לא הבנתי את המילים ושיבשתי אותן. ואולי, מי יודע, כבר שם נולד בי היצר ליצירת מילים לפזמונים. מה שבטוח - את יפה ירקוני זיהיתי כבר אז. בכל פעם שהיה נשמע קולה, הייתי רץ לרדיו הגדול שתפס מקום של כבוד בסלון וקורא לה: "קרקרולה, קרקרולה!".

תמונה ראשונה

שיר לי על שמחה
שיר לי על פריחה
שיר על עצמך
ושיר על שנינו.




"התקשרה מישהי. אמרה שהיא יפה ירקוני והיא מבקשת שתצלצל אליה מחר בבוקר".
"אלי? יפה ירקוני? מה פתאום? את בטוחה?".
"לא יודעת. אולי זאת מתיחה. אבל היא נשמעה בדיוק כמו יפה ירקוני".
אמא שלי חוזרת לישון, ואני, שחזרתי עייף מהופעה של להקת הנח"ל, נשארתי ער עד הבוקר.
זאת אכן הייתה יפה ירקוני. אמרה ששמעה שיר שלי ושהיא רוצה לפגוש אותי. לא שאלתי איזה שיר, כי היה רק שיר אחד שכתבתי וגם הוא נכתב במקרה. היה לחן. היה מבצע. היה תאריך להקלטה אבל לא היו מילים. אז התיישבתי וכתבתי מילים. "חביבי", היא קראה לי. די מהר גיליתי שככה היא תמיד קוראת למי שהיא לא זוכרת את שמו.

היא רצתה לראות אותי עוד באותו היום. גם את זה גיליתי די מהר. אין אצלה מחר ולא מאוחר. תמיד זה היום ומוקדם בבוקר. לזה לא התרגלתי אף פעם.
היא פתחה לי את הדלת. יפה ירקוני בכבודה ובעצמה. לבושה בחלוק ירוק. מכניסה אותי אליה הביתה. מושיבה אותי בסלון והולכת להכין לי קפה. היא שולפת תקליטון. כזה של 45 סיבובים לדקה, שבכל צד שלו יש שיר אחד בלבד. מתיישבת מולי ומתחילה לדבר. ולי אין מושג מה היא אומרת. אני לא מצליח לאסוף את עצמי. מהחלוק הירוק מבצבצת רגל. לא סתם רגל. הרגל של יפה ירקוני. היא רוצה שאני, החייל שכתב רק שיר אחד בחייו, וגם זה במקרה, אכתוב לה שיר. יפה ירקוני מזמינה אצלי שיר!

היא נותנת לי את התקליטון. כשהיא מלווה אותי לדלת היא שואלת מתי לדעתי השיר יהיה מוכן. אין לי מושג. אני גם לא זוכר על איזה שיר מהשניים שבתקליטון היא דיברה. מסנן משהו על שבועיים־שלושה. היא מתעקשת על השבוע. מקסימום תחילת השבוע הבא. אני נכנע. לא ממש יודע איך אצא מזה.
בבית אני מאזין שוב ושוב לשני השירים. לא מצליח לזכור על איזה שיר היא דיברה. כל מה שאני מצליח לזכור זה את החלוק הירוק.
כעבור שבוע היה שיר מוכן.

די מהר הפכו השיחות והפגישות לעניין שבשגרה ולי כבר היה שם. אני כבר לא הייתי "חביבי".

תמונה שנייה

היא.
היא שרה לי כבר שש מאות שנה
עוד מלפני שקמה המדינה
היא.
היא שרה לי כאן טנגו שנמס
שאת הלב טוחן וממסמס
לראות אותה היום זה ממש נס.
(חיים חפר)



 

אני עומד לראיין ברדיו בפעם הראשונה בחיי. המרואיינת הראשונה שלי היא יפה ירקוני שחזרה מסיבוב הופעות מוצלח בדרום אמריקה. באולפן, לפני שמתחיל הראיון, היא מציעה לי שאשאל אותה כמה שאלות שלא שאלו אותה מעולם, כדי שהראיון יהיה מיוחד ושונה. וכך, בעצתה אני מסיים את הראיון בשאלה חוצפנית.

"יפה", אני אומר לה, "אפשר לדעת בת כמה את?".
"אוהו", היא עונה ומשחקת את המופתעת ומיד ממשיכה: "אם הייתה לך החוצפה לשאול, אז אני אענה". והיא עונה.
"41 זה כבר לא ילדה. עד מתי את מתכוונת להמשיך להופיע?", אני מתחצף אליה כמתוכנן.

למחרת השידור הפך הראיון לשיחת היום ולוויכוחים במסדרונות ובמזנון. הדעות נחלקו כמובן לאלה שכעסו על עזות המצח של הצעיר הזה, שרק קיבל הזדמנות ראשונה לראיין מול המיקרופון וכבר הוא מפר את כל כללי הנימוס. היו שהציעו לי להתקשר אליה ולהתנצל. והיו גם כאלה שפירגנו ובירכו ואמרו לי "שמע. בטח מצאת חן בעיניה, אם היא הסכימה לענות לך ולא עזבה את האולפן".

וזמרת אחת, מלכת הזמר, אמרה לי שהיא לא אוהבת את זה ששאלתי בשידור את יפה ירקוני בת כמה היא. "למה", שאלתי. "כי עכשיו יידעו כולם גם בת כמה אני", ענתה.


תמונה שלישית



הן אפשר כי פתאום ניפגש
במשלט או בדרך עפר
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכל כבר נגמר
(חיים חפר)

ערב יום העצמאות ה־54. מבצע חומת מגן. ימים מאוד לא קלים. בגלי צה"ל מראיינים את כלת פרס ישראל, הזמרת יפה ירקוני, לכבוד החג. היא מזועזעת מכך שחיילים ישראלים מקבלים הוראה לסמן מספרים על זרועותיהם של פלסטינים ומתקוממת, "אנחנו עם שעבר את השואה. איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?".

תוך זמן קצר נשכח פרס ישראל. נמחקו הופעותיה בפני חיילים בכל המלחמות ובכל החזיתות. גם העובדה שהתאלמנה בצעירותה מבעלה הראשון שהיה חייל בבריגדה ושהמונח נכה צה"ל מוכר לה מקרוב מאוד. כל זה התאייד במחי אמירה אחת שפורשה בידי המתלהמים כבגידה, איך לא? המפגינים נושאי השלטים התייצבו במשמרות מול ביתה. אירועים שהייתה אמורה להשתתף בהם בוטלו. וכשגברו האיומים הוצבה סביב ביתה אבטחה כבדה.

ובתוך כל המהומה נערכת עצרת של מחנה השלום בכיכר רבין. אנחנו יורדים מביתה. מלווים באנשי ביטחון חמושים ומוסעים במכוניות מאובטחות. את פוחדת? אני שואל. "פוחדת? מה פתאום? אני עצובה שככה אני צריכה להגיע להופעה למען השלום". תודי שלא חלמת להגיע להופעה מוקפת בכל כך הרבה שומרים כמו מדונה, אני מנסה להתלוצץ. "אני רק מקווה שיהיה כל כך הרבה קהל כמו אצל מדונה", היא עונה.

היו שם הרבה יותר. והיא הייתה נורא נרגשת. כשעלתה לבמה, הונפו מהקהל שלטים שעליהם הכתובת "יפה, האמיני יום יבוא". כששרה "הן אפשר, הן אפשר", השיבו לה ההמונים "שאגו בחורים כי נגמר", ואז קולה נשבר והיא פרצה בבכי.

"לזה קוראים קאמבק", אמרה שולמית אלוני שעמדה בצד הבמה וניגבה גם היא את עיניה.

תמונה רביעית

את פגישתי איתך זכרתי
ושמלתך הירוקה
הלילה טוב לי. כך אמרתי
כי את קרובה לי רחוקה
(ר. קלצ'קין)

מהצהריים אני יושב שם בסלון. כמו בפעם הראשונה. וכמו אז, יפה יושבת מולי. אלא שהפעם אני מדבר והיא שותקת. הפעם זו היא שלא ממש קולטת. "את מופיעה הערב בהאנגר בגני התערוכה", אני שב ואומר. והיא שואלת פעם ועוד פעם ושוב: "אני? מופיעה? מה פתאום?".

"כי את יפה ירקוני וביקשו שתבואי לשיר". משהו מתנצנץ בעיניה. אני משכנע את עצמי שהיא כנראה נזכרת.

זו הופעה שסוכם עליה לפני חודשים רבים. אז לא ידענו שכל זה יקרה במהירות שכזו. כשהתברר שמצבה הולך ומתדרדר, הוחלט כי חבורת צעירים תשיר מחרוזת משיריה. ברגע השיא היא מובלת לבמה כשהיא עומדת בתוך ג'יפ שחוצה את הבמה לאורכה. ואז מתרחש הבלתי ייאמן. אורות הבמה, הקהל שקם על רגליו ומריע לה. הצלמים שנדחפים לקדמת הבמה. כל אלה מחזירים אותה לפתע לרגעים הגדולים שלה והיא שוב יפה ירקוני שפורשת ידיה. שולחת נשיקות, מחזיקה במיקרופון ושרה לקהל שנוהר אל מרגלות הבמה ושר איתה כמו מקהלה גדולה.


אפילוג

איך מסיימים סיפור כזה. איך נפרדים מהאישה הזו, שהייתה לי אם ואחות. זו שביום הראשון לשנה החדשה ימלאו חמש שנים למותה.
לא מסיימים ולא נפרדים. הרי היא בעצמה שרה פעם: אל נא תאמר לי שלום. אמור רק להתראות.

ולבי נושא קולו
אנא כן, אמור שלום
רק תאמר שלום
לא מלחמה.