בעוד כחצי שנה ישתתף אבי קרן, היום חקלאי מרחובות ובעבר מ"פ בחטיבת הראל, בטקסים לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים. ידברו שם בוודאי על כיבוש העיר רמאללה ועל הקרבות בצומת בידו ובגבעת הרדאר, אבל קרן זוכר דווקא את תחנת הרדיו הירדנית, רדיו רמאללה, שעל כיבושה הוא פיקד. "בצעירותי נהגתי להאזין למוזיקה ברדיו רמאללה, כמו שעשו אלפי צעירים אחרים, היה מעניין לראות את התחנה מבפנים. מבחינתי זאת הייתה חוויה גדולה".
קרן זוכר בבהירות את הרגע שבו נכנס לתחנת רדיו רמאללה. אז, כמ"פ צעיר בגדוד 104 של חטיבת הראל, השתתף בכיבוש העיר רמאללה. המשימה שהוטלה עליו הייתה להיכנס לתחנת הרדיו הירדני. הוא התבקש על ידי מח"ט הראל, אורי בן ארי, להשתלט על תחנת השידור אבל לא להשמידה ולא לגרום נזק.
"המטרה הייתה שהתחנה תמשיך לפעול", הוא משחזר. "וככה היה לי הכבוד לכבוש את תחנת השידור ברמאללה. ארגנתי צוות של שמונה קצינים וחבלן למקרה שהתחנה תהיה ממולכדת. מחוץ לבניין המתינו לנו שאר חיילי היחידה. לא התנהל שם קרב, ראינו אנשים בורחים מהדלת האחורית, אני אפילו לא יודע אם אלה היו עובדי התחנה או חיילים ירדנים שהגנו על המקום".
המתחם נראה, לדברי קרן, כמו "בית ערבי מפואר". בחצר האחורית מצא הצוות הצבאי הקטן מגדלי אנטנות. "בתוך הבית היו משרדים, האולפנים היו במקום אחר. הייתי כל כך נרגש מזה שאני נמצא בתוך תחנת הרדיו המהוללת שאפילו שכחתי להצטלם, למרות שהייתה לי ברכב מצלמה. היינו גם עייפים וכואבים. יום לפני כן נהרגו בקרבות שבעה חיילים מהפלוגה שלי".
נאמן להוראות שקיבל, נזהר קרן שלא לגרום נזק. "לקחתי רק כמה מפות של הגזרה שמצאתי שם על השולחן, את כולן העברתי לצבא, השארתי אצלי מפה אחת למזכרת. רציתי לשדר למשפחה שלי דרישת שלום מתוך התחנה, אבל זמן קצר אחר כך הגיעו למקום אנשי קול ישראל שלא התירו לי לעשות את זה. הם קיבלו לידיהם את התחנה והתחילו להפעיל אותה".
לא לקלקל את הנוער
רדיו רמאללה, כפי שנקרא בישראל, היה רדיו ירדני שבשמו הרשמי נקרא "תחנת השידור של ירושלים הערבית". הוא הוקם במחצית שנות ה-30 על ידי הבריטים, עבר ב-48' לידי הירדנים והיה לרדיו הרשמי של בית המלוכה ההאשמי, או כפי שהעיתונים הישראליים באותן שנים נהגו לכנות אותו, השופר של המלך עבדאללה. לבד מתוכניות האקטואליה והפרשנויות הפוליטיות שידר הרדיו תוכניות מוזיקה, ובעיקר מוזיקה מערבית - קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי, פול אנקה והחיפושיות, מוזיקה שכמעט לא הושמעה בקול ישראל. עשרות אלפי צעירים שגדלו בישראל בשנות ה-50 וה-60 האזינו לרדיו רמאללה באדיקות, שואבים מתחנת רדיו ירדנית את מה שלא יכלו לשמוע בישראל, מניעים דו־קיום שמעטים כמותו היו אז.
"רדיו רמאללה היה העולם שמעבר לים", אומר חנן יובל, "את המוזיקה העדכנית שמענו ברדיו רמאללה ובתחנת הבי־בי־סי ששידרה מקפריסין. שם הכרנו את המוזיקה שכל העולם שמע. בישראל אפשר היה להאזין באותן שנים למוזיקה ישראלית ולמוזיקה חסידית. כולם שמעו פה את רשת ב', וזה מה שהרשת הזו שידרה. רדיו רמאללה פתח לי את העולם ונתן לי עוד כלי חשיבה. היום, כשאני מדבר עם בני נוער, אני אומר להם שלמרות שנראה שהם נהנים משפע מוזיקלי בלתי רגיל, בכל זאת צר עולמם כעולם נמלה. לנו הייתה כמות פחותה של היצע אבל הרבה מאוד ז'אנרים, עם רשת ב', רדיו רמאללה ורדיו בי-בי-סי מקפריסין. אני יכול בהחלט לומר שרדיו רמאללה עזר לי להתעצב כמוזיקאי".
"לא היו לנו הרבה אפשרויות אחרות, ורדיו רמאללה נתן לנו אפשרות לשמוע מוזיקה מערבית", נזכר אושיק לוי. "זה היה חלק מהעניין, זה מה שהיה אז. קשה לי לתאר את עצמי כמוזיקאי בלי רדיו רמאללה. רדיו רמאללה היה חלק מההתפתחות המוזיקלית שלי. זה העשיר את עולמי, זה היה משהו מיוחד. כולם האזינו לרדיו רמאללה, זה הגיע מירדן אבל היה אירופי, אחר. בזכות תחנת רדיו ירדנית היה לי מגוון של מוזיקה. ברשת ב' האזנתי לפרדי דורה הישראלי, בבית שרנו שירי לדינו וברדיו רמאללה האזנו למוזיקה מערבית".
קובי אשרת זוכר את מצעד הפזמונים האנגלי ששודר ברדיו רמאללה. "רדיו רמאללה העניק לנו את ההזדמנות לשמוע מוזיקת רוק'נרול, לצמוח ביחד איתם ולפתוח את הראש לדברים שקורים בעולם. אין ספק שהתחנה הירדנית השפיעה על המוזיקאים שגדלו בארץ בשנות ה-50 וה-60. המוזיקה המערבית נכנסה לי לראש ויצאה בצורת מוזיקה שלנו".
חיים באר שהזכיר בספרו "עת הזמיר" את רדיו רמאללה ("נחום פרס לחם וקילף מלפפונים, ורחלי פרסה עגבניות וברקע מתנגנים פזמונים מן הרדיו המכוון לתחנת רמאללה"), אומר שכנער חובש כיפה הוא לא האזין לתוכנית הדגל של הרדיו ששידרה בשבתות אחר הצהריים את מיטב שירי הזמרים המערביים, "אבל משיחות עם חברים חילונים שלא החמיצו את התוכנית אני זוכר את ההאזנה לרדיו רמאללה כמעשה נועז וסטייליסטי. לשמוע את רדיו רמאללה, לשמוע את השידורים שם, זה היה דבר מיוחד, במיוחד כשבקול ישראל לא שידרו מוזיקה מערבית מפני שלא רצו לקלקל את הנוער, ואפילו בשירים ישראליים הייתה סלקציה. לא שידרו את 'הסלע האדום' כדי לא לעודד צעירים ללכת לפטרה, לא שידרו את השיר על הנביא יחזקאל שהיה בומבה של נביא מפני שחס ושלום זה עושה צחוק מנביאי ישראל. באווירה הזאת לא מפתיע שכולם שמעו את רדיו רמאללה".
הו איידה
כדי להבין את חשיבותה של תחנת הרדיו הירדנית לדור שלם שגדל כאן רק על קול ישראל, צריך לחזור אחורה אל שנת 65'. באוגוסט אותה שנה הביטלס אמורים היו להופיע באצטדיון רמת גן בפני 40 אלף בני אדם. האמרגן, יעקב אורי, היה זקוק למטבע חוץ כדי לשלם לביטלס את שכרם. הוא ביקש אישור ממשרד האוצר. ועדה מיוחדת לאישור הבאת אמנים מחו"ל התכנסה כדי לדון בבקשתו של אורי, כמו גם בבקשותיהם של אמרגנים נוספים.
ב-16 במרץ 1964 החליטה הוועדה לדחות את בקשתו של אורי. על פי סעיף 709 בפרוטוקול הדיונים של הוועדה שעסק בביטלס, "ללהקה זאת אין כל ערך אמנותי. הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני נוער". אורי אבנרי, אז חבר כנסת, זוכר איך העלה הצעה בכנסת נגד מניעת כניסתה של הלהקה הבריטית לישראל, "גולדה מאיר התנפלה עלי, אלה היו הימים של שלטון מפא"י הפוריטנית".
זאת הייתה הרוח שנשבה גם בשידורי קול ישראל והגל הקל - רשת ב' בתחילת דרכה - שהוקם ב-1960 כערוץ רדיו מסחרי, בידורי וקליל יותר מרשת א'. הרשת שידרה מוזיקה ישראלית אבל התעלמה, לפחות בשנים הראשונות, מהמוזיקה המערבית. אחת לשבוע, בימי שלישי בעשר בלילה, בתוכנית של שירים לבקשות המאזינים, שידר אלימלך רם בקשות של מאזינים להשמעת מוזיקה מערבית. לבד מהתוכנית הפופולרית של רם, מוזיקה מערבית הייתה טאבו.
"בארץ לא שידרו להיטים", אומר חנוך חסון, מבכירי קול ישראל בעבר, "וברדיו רמאללה שידרו להיטים". איתן אלמוג, אף הוא מבכירי קול ישראל, אומר ש"רדיו רמאללה הייתה אחת הסיבות לכך שהוקם הגל הקל ואחר כך רשת ג'. מאחורי ההקמה עמד הרעיון של לעבור מרדיו דיקטטורי לרדיו של צעירים".
עד כמה היה הרדיו דיקטטורי מעיד מושיק טימור, שהיה שדרן בגל הקל: "ראו במוזיקה המערבית משהו זר, לא תרבותי, שאין לו מקום בתרבות הישראלית", הוא אומר, "מקסימום אפשר היה לשדר שירים ברוסית, אבל איי לאב יו, יו לאב מי, זה לא מתאים לנו. אנחנו, השדרים, לא התקוממנו נגד ההוראות שהגיעו אלינו מהמנהלים. ההחלטות היו שלהם. לא הייתה לי בעיה עם זה וזה לא העסיק אותי, היינו חיילים ממושמעים. ידענו שרדיו רמאללה פופולרי בזכות השירים הזרים, מדי פעם האזנתי לרדיו רמאללה, בעיקר כדי לשמוע את השדרנית המלחששת".
איידה חאדר, שנודעה בישראל בכינוי "המלחששת" בשל קולה העמוק, הגישה אחת לשבוע תוכנית שירים פופולרית במיוחד. חאדר היא גיבורת שירו של יעקב גלעד, "רדיו רמאללה", לחן וביצוע יהודה פוליקר:
"זה קולה המלחשש, מקשקש וכובש 1965
מטשטש אותי
רדיו רמאללה לילה ולילה
יום יבוא ניפגש, ניזכר, נתרגש".
שידורי האקטואליה, לעומת זאת, לא ריגשו את הצעירים. רובם לא התעניינו בפרשנויות הפוליטיות של תחנת הרדיו הירדנית. "כנער לא התעניינתי בתוכניות הפוליטיקה", אומר חנן יובל, "מבחינתי רדיו רמאללה היה רק השירים. את רדיו מוסקבה אני דווקא זוכר בגלל התעמולה הארסית שהוא שידר נגד ישראל ואפילו ביקרתי במוסקבה ופגשתי את בנה של השדרנית שהייתה אחראית על שידורי התעמולה, אבל מרדיו רמאללה אני זוכר רק את המוזיקה".
כלי תעמולה
אבל רדיו רמאללה היה פוליטי לא פחות, ואולי אף יותר מאשר מוזיקלי. השדרן נסיב בולוס, או בשמו המערבי וולטר גרין, היה פרשן פוליטי בתחנה לפני שעבר לכתוב במגזין "טיים". היו לו דעות נחרצות. באוגוסט 48' הוא קרא ליהודים לצאת מהעיר ירושלים אחרי ש-400 מהם נהרגו בקרבות בעיר, מה שהחיש, לדבריו, עזיבת יהודים מן העיר. חודש לאחר מכן בולוס אמר שירושלים היא המפתח לבעיות האזור כולו. הוא לא היה היחיד. ידיעות ופרשנויות בעלות גוון דומה שודרו ברדיו רמאללה כמעט מדי יום.
ביולי 48' יצא הרדיו בקריאה לאו"ם להציל את הפליטים הערבים שגורשו מבתיהם: "האיכר מלוד אינו רוצה לחיות באושר במצרים. הוא רוצה לחיות בלוד. הוא רוצה לחזור. הוא צריך לחזור. הוא מוכרח לחזור והוא יחזור בעזרת אללה". באוגוסט 48' כינה פרשן רדיו רמאללה את אנשי הלח"י והאצ"ל "גנגסטרים ופאשיסטים" והביע חשש שהממשלה הישראלית לא תצליח להשתלט עליהם. בנובמבר 48' הודיע הרדיו שישראל יישבה 25 אלף יהודים בשכונות הערביות של יפו וכי בקרוב יתיישבו יהודים בלוד וברמלה. התוכנית כולה תקיף 100 אלף יהודים, 40 אלף מתוכם עדיין שוהים במחנות עקורים באירופה, כך על פי רדיו רמאללה.
בינואר 49' יצאה התחנה בקריאה להחזיר את יפו למדינה הערבית. באותו חודש ניבא פרשן הרדיו שבבחירות בישראל תזכה מפלגת חרות, שאותה כינה "פאשיסטית למחצה", ב-20% מקולות הבוחרים. חרות, אגב, קיבלה בבחירות 11.5%. בפברואר 49' הקדיש פרשן הרדיו את מרבית שידורי הבוקר להטפת מוסר לעיתונות העברית, שלעגה לשיחות השלום ברודוס בין ישראל, ירדן ומצרים. "אם היהודים לא יהיו נבונים יותר, המלחמה תתחדש", הוא אמר, "לא יכול להיות שיושג שלום בין יהודים לערבים בשעה שהעיתונות העברית כותבת שהמצרים שוכחים שהם הוכו בשדה הקרב". באפריל 49' פרסמה תחנת הרדיו קריאה לתושבי הכפרים הערביים בגליל להישאר בבתיהם. אם תפנו את הכפרים, היהודים ידרשו בעלות מלאה עליהם, הזהיר רדיו רמאללה.
בישראל עקבו בעניין אחרי שידורי הרדיו. באוגוסט 48' הפסיקה תחנת הרדיו את שידוריה למשך ימים ספורים. העיתונות הישראלית תהתה מדוע. עיתון "המשקיף", ביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית, סבר שההשבתה אירעה בשל שביתת הפקידים הערבים שלא קיבלו שכר מאז תום המנדט הבריטי שלושה חודשים לפני כן. כמה ימים אחר כך טען העיתון שהמשדרים התקלקלו או לחלופין פורקו כדי להעביר את התחנה למקום אחר. ב"מעריב", לעומת זאת, נכתב ששליחי המופתי חיבלו בתחנה כדי לנקום במלך עבדאללה אחרי שהתחנה שידרה נגד הוועד הערבי העליון.
התקשורת הישראלית אף הרבתה לצטט ידיעות ופרשנויות, החל מידיעות על שני מקרים של אבעבועות רוח שהתגלו ביריחו, רישום יהודי עיראק המבקשים לצאת מהמדינה, תלייה פומבית בירושלים המזרחית של אדם שנאשם בריגול למען ישראל, מותו של הכהן השומרוני הגדול, אבישע בן פנחס, בשכם, ירי ישראלי על כפריים ערבים באזור חברון, תקריות אלימות באזור לטרון ועוד.
בנובמבר 56' פרסם הרדיו ידיעה על אנרכיה בכל תחומי החיים בישראל: "הדלק אזל בתחנות החלוקה וגברו קניות חומרי מזון והוצאת פיקדונות מהבנקים". ביוני 61' הודיע הרדיו על פתיחת משפט אייכמן בבית העם בירושלים: "ישו והשליחים שלו היו הראשונים שנפלו קורבן לבוגדנות היהודית. היהודים התייחסו מאז ומתמיד בבוגדנות אל העמים שהם ישבו בתוכם. בירושלים אומנם אייכמן עומד לדין, אבל כוונת המשפט היא להעמיד לדין את כל העולם הנוצרי".
בשישי לשישי
ביום השני של מלחמת ששת הימים התחנה נכבשה על ידי צה"ל. עשרות אלפי המאזינים הישראלים תהו כיצד הצליח הצבא הישראלי לגרום לכניעת התחנה האהובה. שמועות על חיילים ישראלים שאילצו באיומי רובים את הקריין הירדני להמשיך לשדר כאילו לא אירע דבר ומנגד שמועות על סילוקו של קריין חדשות במהלך השידור בעודו משדר ידיעה על ניצחונות הצבאות הערביים והחלפתו בקריין ישראלי ששידר ידיעות הפוכות עברו מפה לאוזן. אבל מהנדס הרדיו יעקב איצקוביץ, שהגיע לתחנה בעקבות החיילים, הפריך, בשיחה עם "מעריב" בספטמבר 67', את השמועות, אמר כי התחנה הייתה ריקה מאדם וכי על פי יומן התחנה ביום ג', 6 ביוני, בשמונה וחצי בערב, נסגר משדר התחנה.
איצקוביץ הכיר את התחנה היטב. הוא עבד ברדיו קול ירושלים המנדטורי ששידר ממשדרי התחנה ברמאללה. בדצמבר 47' הגיע במשוריין בריטי בפעם האחרונה לעבודתו בתחנה. "לבו של איצקוביץ פעם בהתרגשות", נכתב ב"מעריב", "כשנכנס לתחנה אחרי היעדרות של 19 שנים. הוא עבר בין החדרים, חיפש שרידי עבר. על דלת אחד החדרים הוא מצא שלט בעברית האוסר על כניסה "חוץ מפקידים בתפקידם". בארונות נמצאו יומני עבודה מנדטוריים ישנים ובהם שמותיהם של היהודים שעבדו בתחנה לפני 48'. על אחד מהמשדרים נתגלתה חותמת של בית מלאכה תל אביבי שייצר רכיב מסוים של המשדר.
יומיים שהה איצקוביץ בתחנה הנטושה בטרם נפלה ההכרעה בדרג המדיני להעביר מהמשדרים ברמאללה את שידורי הרדיו הערבי הישראלי. במקום איידה חאדר שהייתה אהודה על מאזיניה הירדנים ממש כפי שהייתה אהודה בישראל, ונמלטה מרמאללה לרבת עמון, הכריז שדרן ישראלי בערבית על שידורי קול ישראל מירושלים ומרמאללה. המאזינים הישראלים חיפשו מקורות האזנה אחרים. "אחרי מלחמת ששת הימים האזנו לתקליטים ולא הרגשנו בחסרונה של התחנה", אומר אושיק לוי.
בתחילת שנות ה-90 עברה התחנה לידי הפלסטינים שניסו להפעילה כמה פעמים. הפעם האחרונה הייתה לפני כשמונה שנים, בעזרת מיליונר יהודי דרום אפריקאי שסגר את התחנה אחרי שנה. "כפי הנראה רדיו רמאללה היה סוג של דו-קיום, אבל לנו כנערים שום דבר לא היה חשוב מלבד השם של השיר הבא", אומר קובי אשרת, ואילו אורי אבנרי אומר שמלבד תחושת הדו-קיום בשידורי תחנה מעין זו, הוא רואה בה גם מסר אופטימי לעתיד: "אם אי פעם לא נוכל לשדר כאן בחופשיות, תמיד נוכל לשדר מרמאללה".