יש אנשים שעבורם איחוד להקתם מתקופת התיכון או הוצאה לאוויר העולם של ההקלטות שלהם מהעת ההיא הם משהו שעבורו שווה לחכות לפחות תקופת חיים. זה פחות או יותר מה שקרה למוזיקאי שי להב מלהקת מופע הארנבות של ד”ר קספר, שמצא במקרה לפני כשנה בביתו הקלטות של להקת הנעורים שלו מטבריה, Fields of Gold (על שם הצמחייה היבשה והצהובה סביב הכנרת). הוא קרא לשני חבריו ללהקה, השחקן ניסו כאביה והצלם רן גולני, והחבורה, הנושקת לגיל 49, החליטה להגשים את חלום הילדות שלה ולבשל מחדש את הפרויקט ההוא אשר פעל בשנים 1985־1988 מהמקלט בבניין שבו התגוררה משפחתו של גולני.
המקלט, שקירותיו כוסו בתבניות קרטון לאחסון ביצים, כדי ליצור סוג של בידוד אקוסטי, שימש גם כאולפן הקלטות מאולתר, ובו הוקלטו שירי ההרכב על גבי קסטות פשוטות, אשר היום יכולות להיחשב כמוצג מוזיאוני. להב היה הקלידן האוונגרדי, גולני המתופף הנמרץ וכאביה הסולן המחוספס. “בדיעבד גיליתי שהעובדה שהייתי בן 14-15 ב־1983 חרצה את גורלי והפכה אותי למוזיקאי”, מספר להב.
“למעשה חטפתי את השנה החזקה והמטורפת ביותר שהייתה בפופ והרוק העולמי - לתוך הפרצוף. יצא שבמהלך השנים 1982־1984 כל עשר שניות בערך יצא מאסטרפיס אחר בקנה מידה עולמי של להקה או של זמר כזה או אחר: דיויד בואי ומייקל ג’קסון שהתמודדו ראש בראש על תואר זמר השנה, הסמיתס, דוראן דוראן, דפש מוד ומי לא? הקלידים שלטו אז בקליפים ששודרו, והפכו את אותן שנים לתקופת ‘תמצא חבר עם סינטי ותקים צמד’”.
מה עשית בנידון?
“החלטתי שאני רוצה להיות כמו אלה עם התסרוקות המוזרות מהטלוויזיה, כשגיטרה בכלל לא הייתה אופציה מבחינתי. קניתי קלידים, חוברת תווים עם שירים של מדנס ולהקת 'הדורס', ולימדתי את עצמי לנגן. בשלב מסוים היה ברור לי שאני חייב למצוא מתופף שינגן איתי, והתחילו לבוא לי בלילה חלומות על מערכת תופים. במקרה גיליתי שלומד איתי בתיכון בחור בשם רן גולני, שהיה הבעלים הגאה של מערכת כזאת. שנה וחצי לאחר מכן התחיל הסיפור עם המקלט. צירפנו כסולן את ניסו, שהיה החתיך שכל הבנות רדפו אחריו, והכל התחבר”.
גולני: “אני ושי היינו יכולים לחפש סאונד מסוים במשך שעות. יותר מאוחר, בזמן השירות הצבאי שלי, הייתי די מבואס בגלל שהרגשתי מיותר בצבא, וחיכיתי רק להגיע הביתה כדי לתפור יחד עם שי שעות של נגינה. זה כאילו שיחקנו שח אחד עם השני, בתוך עולם של מוזיקה. כשניסו נכנס, הוא הביא את האנרכיה והבלגן יחד איתו, וזה פתח אותנו מבחינת התקשורת עם הקהל. ברחנו מבית הספר למקלט, כדי לנגן, או לבית של ניסו, כדי לשמוע תקליטים”.
איך ניסו מצא את עצמו כסולן שלכם?
להב: “ניסו קיים לי מול הפרצוף מאז שאני זוכר את עצמי. כל תקופת בית הספר היסודי הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער. צ’ארמר וחתיך שכל הבנות רדפו אחריו, ובהפסקות, כשהכיתות היו משחקות אחת עם השנייה כדורגל- הוא הבקיע שבעה גולים בכל משחק. התאים לנו אחד כזה כסולן”.
כאביה: “אני ושי היינו שייכים לשתי אסכולות שונות לגמרי. הוא בכלל היה גאון כזה, ששייך למשפחת אצולה טבריינית כזאת. למשל, אחיו היה הגאווה של העיר רק בזכות העובדה שהתעניין באסטרונומיה והלך עם זה רחוק. הכל השתנה, כשבתיכון השתתפנו שנינו בחוג לדרמה, מה שהכניס אותנו ממש אחד לעולם של השני”.
לנגן דיוויד בואי במעצר
בטבריה של אז בלטו ההבדלים בין העליות השונות שקלטה העיר. אבל זה בדיוק הדבר שחיבר בין חברי הלהקה הצעירה. “כולנו גרנו אחד ליד האחר, וממש שרצנו אחד בבית של רעהו”, מספר כאביה. “מטבע הדברים, הבתים שלנו היו שונים. למשל, אני הגעתי מבית של אבא לבנוני ואמא מרוקאית, ככה שתמיד היה אצלי אקשן, ושי היה נפעם מזה בכל פעם מחדש. כשאני הייתי מגיע לבקר אותו - הרוגע אצלו בבית היה מפעים אותי. הדבר הכי מיוחד בקשר הזה היה שהשלמנו אחד את השני”.
גולני: “איכשהו בגלל שכל אחד מאיתנו היה אינדיבידואל בדרכו שלו, נוצר החיבור הזה והטקסטים היו בהתאם”.
איך הוריכם התייחסו לתחביב הזה שלכם?
כאביה: “אבי רק חיכה שאקח את עצמי בידיים - שאפתח חנות בטבריה או אלמד משהו רציני. פעם הופענו בחוף של טבריה. אבי במקרה ישב שם, שמע את המוזיקה הזאת ולא הבין מאיפה זה בא לו”.
להב: “עבורנו זה היה הדבר הכי חשוב בחיים. אמי, רבקה להב, שהייתה ניצולת שואה וכילדה חלמה להיות שחקנית, דחפה אותי מאוד לנגינה. היא עבדה שנים במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי בטבריה, והמשרד שלה היה ממוקם במבנה טורקי עתיק בן כמה מאות שנים, כמו חאן. קיבלנו אישור לנגן שם בשבתות והרגשנו שם קצת כמו פינק פלויד בהופעה בחורבות פומפיי. מצד שני, המשרד הזה היה סמוך לאזור מיושב עם מסעדה, ופעם אחת בגלל תלונות על רעש שוטרים עצרו אותנו על הסגת גבול. קראו להורים שלנו ולמנהל המשרד, שכמובן, אמרו שהכל בסדר ובאישור. זה לא מנע מאיתנו את התחושה שאנחנו עושים רוקנרול אמיתי. במעצר אגב, ניסו ניגן לשוטרים כמה שירים של בואי ולו ריד על גיטרה אקוסטית”.
מתי ולמה הדברים התחילו להתפרק?
“ב־1988, כבר היינו בני 20 לקראת סיום השירות הצבאי וכל אחד פנה לדרכו. היו לנו מלא סקיצות, אבל רגע לפני הסוף אני ורן הקלטנו על קסטה רק את מה שלמדנו בהמשך, שנקרא ‘רית’ם סקשן’ של הבס־תופים. עשינו את זה כקלוז’ר לתקופה ההיא. לאחר מכן רן הלך ללמוד צילום ב’הדסה’ בירושלים. ניסו ואני שירתנו יחד באותו גרעין נח”ל ולאחר מכן עברנו לגור יחד בתל אביב. בשלב מסוים גם אנחנו נפרדנו: הוא הלך ללמוד משחק אצל יורם לווינשטיין ואני הלכתי ללמוד קולנוע ב’בית צבי’ ואז הקמתי את קספר. אגב, אז קראתי לרן לצלם אותנו, והוא המשיך ללוות אותי- רק מזווית אחרת”.
כאביה: “הייתי עד להתפתחות הראשונית הזאת של הקספרים כבר בשנה א’ של הלימודים שלי בסטודיו ולגמרי פרגנתי להם”.
שי, האם בעצם מופע הארנבות של ד”ר קספר הייתה סוג של ריבאונד בעקבות הלהקה שלכם מטבריה, שלא הצליחה לצאת מגבולות העיר?
להב: “מדויק. אחד לאחד. זה לגמרי היה ככה. אחרי ארבע שנים של עשייה, שכאילו לא יצא ממנה כלום, היה לי קל פתאום לפגוש את אורן ותוך שבועיים לכתוב אלבום שלם באופן כמעט מיידי. לא הרגשתי שאני מפצה על חוסר, אלא שהיה אצלי משהו לא פתור בעשייה. לכן גם החלטתי ללכת לכיוון של כתיבת שירי רוק קליטים שנותנים בראש ולעזוב את האוונגרד. לא סתם האלבום הראשון של קספר הצליח. בהמשך, בתקופה בה התאכזבתי מהרוק הישראלי הקמתי את היי פייב והחלטתי שאיתם אני הולך לקיצון ויוצר שירי פופ מצליחים - וכך היה”.
שלושה מרחבי זמן
וכך, 30 שנה אחרי, יצא בשבוע שעבר האלבום של Fields of Gold להורדה ולהשמעה בעמוד הבאנדקאמפ שנפתח להרכב (fieldsofgold.bandcamp.com). על עטיפת האלבום, שאורכו כ־20 דקות בלבד, מתנוססת תמונתו של גולני הצעיר, שצילם להב, תחת הכיתוב המוזהב של שם האלבום. השירים מבוססים על אותו ליין אבוד שהקליטו להב וגולני ב־1988, ועליהם נוספו קולותיהם של להב וכאביה מהיום. כבר משמיעה ראשונה קשה להישאר אדיש לנועזות השירים ולכישרון שניתז מהם.
“מהרגע שמצאנו את הקסטה הזאת, הרגשנו כאילו גילינו את המגילות הגנוזות”, משחזר גולני. “תמיד הרגשתי שיש לי חוב גדול מאוד לשירים האלה. כולנו הבנו שיש פה משהו בעל ערך אמנותי, שחובה לשמר. היו לזה הסאונד של המקלט והתמימות והחוצפה- שיש רק לנערים. במקביל הקפדנו לשמור על הערכים האלה עכשיו בעת השלמת האלבום, כשכמובן, ניגשנו לזה גם עם הפרספקטיבה של אנשים שעשו כבר דבר או שנים בחייהם. מה ששי עשה בהפיכה של הקסטה ההיא לאלבום זה דבר חסר תקדים: אלבום שמכיל שלושה מרחבי זמן - 1988, 2017 ומה שקרה ביניהם”.
כאביה: “לוקחים שלושה אנשים שפעם תפקדו בצורה מסוימת, מנתקים אותם ועושים קופי פייסט 30 שנים קדימה - ורואים שהדינמיקה ביניהם נותרה כשהייתה. לכל אחד יש תפקיד משלו: רן נשאר שחקן הנשמה וזה שמחליט איזה שירים יהיו, שי הוא המהרישי, שמסתכל בראייה רחבה על הכל, ואני זה שאחראי מול הקהל. בבית הספר למשחק יורם לווינשטיין תמיד אמר לי שלא אשכח את הטברייניות שלי, כי זה סוד כוחי. באותו הזמן לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מאחר שנכנסתי כבר לסחרור של להיות שחקן תל אביבי. ב־94’ אבי נפטר והשאיר אצלי דברים לא פתורים בקשר שלנו. ב־2010, מתוך רצון להתפייס עמו, העליתי את הצגת היחיד שלי ‘חם בטבריה’, המספרת על אותה תקופה בה היינו נערים וגדלנו בטבריה, כאשר הרגשתי שההתעסקות בי ובעיר נעשית דרך הזהות שלי. הגילוי של הקסטה הזאת פגש אותי מוכן בחיפוש המתמשך שלי בעקבות מעיינות היצירה ההם וגם בסגירת מעגל בכל מה שקשור לאהבתי למוזיקה”.
להב: “זה לגמרי מסע במנהרת הזמן. פתאום אני קולט את עצמי בגיל 48 שר על הקלטה שלי מנגן בגיל 20. זה כמו לפגוש את עצמך 30 שנים אחרי. תמיד בכל הראיונות הגדולים הקפדתי לספר על הלהקה שלי מטבריה - שלא קרה איתה כלום. אחרי השלמת האלבום וההשמעה שלו לאנשים, בטח כאחד שיש לו חיבה גדולה להיסטוריה, מבחינתי כל סיפור חיי השתנה בין רגע”.
רן, איך היה לחזור פתאום לנגן על תופים?
גולני: “זה לא שחזרתי היום לתופים. זה היה תהליך. הייתה תקופה שבמהלכה נסעתי לניו יורק על מנת לבדוק מה קורה בסצינה שם, אבל אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נודד מהופעה להופעה. כשחזרתי לארץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את סט התופים הישן מהבוידעם ולשים אותו במרכז הסטודיו, כדי לחזור לנגן. מוזיקלית, רק חיכיתי כל השנים לחזור ולנגן עם שי וניסו. אני גם מרגיש שזה הפך אותי ליותר חד בכל מה שקשור לעבודות האמנות שלי”.
קצת מוזר שמי שצילם את התמונה שלך על גבי עטיפת האלבום הוא שי ולא אתה.
גולני: “זה דווקא מאוד משמח אותי, שבמקרה הזה התהפכנו בתפקידים. התמונה לקוחה מהסרטים ששי צילם במצלמת ה־8 מ”מ שלו, שמצאנו ביחד עם הקסטה עם ההקלטות”.
שי, מה החזון שלכם? לצאת לחו”ל?
להב: “כן, מעניין אותי לשלוח את זה מעבר לים ולו רק כדי לקבל תגובות. זה כרגע בתהליך”.
יצא לכם להופיע עם שלושה שירים במסגרת “שי להב והפרויקטים”, באוזןבר בתל אביב. מה היו התגובות?
להב: “הגיעו המון חבר’ה שליוו אותנו בתקופה ההיא, מהתיכון בטבריה או מגרעין הנח”ל. אנשים הכירו את השירים וזכרו את הלהקה, ולנו היה ממש מדהים על הבמה. עכשיו, עם צאת האלבום, אנחנו רוצים שהוא יצבור עוד ועוד השמעות,כדי שיהיה לנו יותר קל להרים הופעות בהמשך”.