ישיר לנו סולו: יהלי סובול משיק את אלבום אישי חדש

יהלי סובול, 44, הוא זמר, מלחין וסופר, סולן להקת מוניקה סקס. הוא נולד בחיפה, בנם של המחזאי יהושע סובול ומעצבת הבמה עדנה סובול. ב־1995 יצא אלבומה הראשון של להקת מוניקה סקס, "פצעים ונשיקות", שבו סובול כתב והלחין את רוב השירים. מאז, לאחר שהתפרקה והתאחדה, הוציאה הלהקה את האלבומים "יחסים פתוחים" (2002), "חיות מחמד" (2003), "מנגינה" (2011) ו"מקצועות חופשיים" (2014).

ב־1999 יצא אלבום הסולו הראשון של סובול, "סוס". ב־2008 יצא האלבום המשותף של סובול עם רע מוכיח ששמו "אלדוראדו". לאחרונה יצא אלבום הסולו השלישי של סובול, "ריצות ארוכות", בעזרת קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט. סובול כתב גם את הספרים "בין דירות" (2004), "דמי מפתח" (2006) ו"אצבעות של פסנתרן" (2012). הוא נשוי לשחקנית עדי גילת, ולהם שני ילדים.

האם היום, לאור ניסיונך, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה?
"פעם כתבתי שיר שהתחיל כך: 'אני משאיר חללים בתוך הסוגריים ולפני סימני הקריאה/ כדי שבעוד עשרים שנה אוכל לומר בהם דברים אחרים לגמרי'. אבל במציאות ההסתכלות אחורה היא תיבת פנדורה שאני מעדיף לא לפתוח כי אם הייתי מתחיל לעסוק בזה, לא היה לזה סוף. אני מסתפק בזה שבשעה שאני מוציא משהו לאור אני מרגיש שלם איתו, ואז גם אם בדיעבד יש שורה או הקלטה שמביכה אותי, אני יודע שעשיתי את מה שהאמנתי בו בזמן אמת, ולכן אין בי שום רצון לשנות אחורה".

אתה זוכר את הסיטואציות שבהן נכתבו שיריך?
"בדרך כלל לא, אבל יש שירים שאני זוכר בכל זאת כמו השיר 'כל החבר'ה' שנכתב מיד אחרי שקראתי ידיעה על אונס בעיתון הבוקר; 'לא יכול בלי זה' שכתבתי כשהתעוררתי באמצע הלילה בבית של ההורים שלי כשבאתי לסופשבוע; או 'הפוך בשמש' שכתבתי על החוף בדהב בסיני. אין לזה חוקים כמובן, ואין לי מושג מתי ואיפה ייכתב שיר. הדבר היחיד שוודאי בכתיבה זה שאם אני ממש אוהב שיר של מישהו אחר, אנסה לגנוב ממנו משהו באיזה שהוא שלב".

באילו יצירות שלך, למשל, הושפעת מיוצרים אחרים?
"אני אוהב לדלות פרטים קטנים משירים אהובים ולהשתמש בהם אחרת. למשל ללויד קול, זמר שגדלתי עליו, יש שיר בשם 'נחשי אפעה' שמספר על הסופרת ג'ואן דידיון, ובין השאר מזכיר שם נסיעה שלה לסן חוזה. בחיים לא הייתי בסן חוזה, אבל המקום נשמע לי תמיד אקזוטי. שנים אחרי ששמעתי את השיר כתבתי שיר על בחורה שעזבה את תל אביב ואותי ונסעה לארצות הברית. במציאות היא נסעה למיניאפוליס, אבל תנסו לשיר 'היא נסעה למיניאפוליס וחתכה את הוורידים'. לא נשמע כל כך טוב, נכון? אז שלחתי אותה בשיר לסן חוזה. זו הייתה המחווה הקטנה שלי ללויד קול. אגב, אני לא חושב שיש פלמינגואים בסן חוזה. אני מכיר רק שני סוגים של יצירות: יצירות מושפעות ויצירות גנובות. אף אחד לא פועל בחלל ריק וטוב שכך. כל שיר שכתבתי בחיי מושפע מאמנים שאהבתי. למזלי, אני לא גיטריסט וירטואוז וגם לא זמר וירטואוז, כך שגם כשאני מנסה לחקות מישהו זה נשמע בסוף מקורי".

משאב הזמן

לשאלה מה הוא היה קודם - כותב או מוזיקאי - עונה סובול: "אני כותב שירים מגיל תשע ומנגן מגיל עשר אז כנראה שכותב זו התשובה. הפעם הראשונה שכתבתי שיר הייתה בטיול משפחתי לצרפת כשהייתי בן תשע. אולי התחושה שהכל חדש ושונה מסביבי הייתה הטריגר. זה דרך אגב עובד לי עד היום. אם אני נתקע בכתיבה, הטריק הזה של להיות במקום חדש וזר עובד לא רע. אני חושב שבאופן טבעי, אפילו חייתי, במקומות זרים החושים שלנו מתחדדים ואנחנו שמים לב לפרטים, ריחות, טעמים, מראות - זה בטח לא מזיק לכתיבה. לא חייבים להגיע עד פרוורי פריז, גם בית קפה חדש בפרישמן יכול להספיק. בנגינה הטריגר היה חבר טוב שלי שהתחיל לנגן גיטרה. ראיתי אותו ורציתי גם".

מה בעיניך הבשורה שאתה מביא כיוצר?
"זאת שאלה מאוד גדולה. אני מנסה לעשות את מה שאני מחפש תמיד אצל אמנים אחרים. כשאני קורא ספר או מאזין לתקליט, אני מחפש שיהיה שם משהו שיגיד לי משהו על החיים שלי, רצוי משהו תמציתי, מעניין, חכם ויפה, שירגיש לי אמין בכוונות שלו ושינסח ויגלה לי משהו שלא יכולתי או שלא עלה על דעתי אפילו לנסח לעצמי. זה מה שאני מחפש באמנות, וזה מה שאני מנסה לעשות בה".

איך אתה מחלק את הזמן בין הכתיבה למוזיקה?
"הדבר שהכי משתנה בעבודה כשמתבגרים זה המשאב שנקרא זמן. כשיש שני ילדים לגדל ולפרנס הוא פשוט מתמעט. אני לא באמת יכול לכתוב ספר ואלבום באותו זמן או לפחות עד היום לא הצלחתי לעשות את זה. החוויה של האלבום האחרון הותירה אותי עם חשק לעוד אלבום, בתקווה בלי לחכות תשע שנים הפעם, אבל בסופו של דבר זה תלוי ברעיון. אם יהיה לי רעיון מספיק חזק לספר, אולי בכל זאת זה יהיה הדבר הבא".

איך נולדת אצלך יצירה חדשה?
"זה לא באמת מתוכנן. יש איזו מחזוריות של הוצאה של משהו החוצה, מיאוס קל מכל מה שזה גורר אחריו, וזחילה איטית בחזרה לחדר העבודה, שבסוף מסתכמת בהוצאה של משהו החוצה וחוזר חלילה".

מחצב נדיר

את אלבומו החדש, "ריצות ארוכות", הוציא סובול כאמור בעזרת קמפיין למימון המונים. "עשיתי הדסטארט שהצליח יותר ממה שציפיתי", הוא מספר. "הרבה אנשים קנו את האלבום מראש וכיסו את רוב ההוצאות. גם הביקורות על האלבום היו הכי טובות שיכולתי לצפות להן. היה מבקר שהשווה שיר באלבום החדש לשיר של הבילויים, וזאת הייתה מחמאה מספיק גדולה בשבילי. כך שכל מה שנשאר עכשיו זה להופיע כמה שיותר עם ההרכב החדש שלי שאני מאוד אוהב, שמורכב מנגנים מאוד מוכשרים שהם גם אנשים נחמדים להפליא".

איך נולד האלבום?
"בתקופה שכתבתי את האלבום נתקלתי בנאום של הסופר האמריקאי ריימונד קארבר בפני סטודנטים בטקס סיום לימודים, שבו הוא מדבר על רוך. הטקסט הזה דיבר אלי וישב לי בראש או אולי אני צריך לומר בנשמה, בזמן הכתיבה וההלחנה של האלבום. זה אגב, הדבר האחרון שהוא כתב בחייו. שלושה חודשים אחר כך הוא מת. הוא מצטט שם את תרזה הקדושה שאמרה: 'מילים מובילות למעשים... הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה ומעוררות בה רוך'. קארבר אומר על זה: 'רוך - זוהי עוד מילה שאיננו מרבים לשמוע בימים האלה, ובטח לא בהזדמנויות ציבוריות ועליזות כמו זו. חשבו על כך: מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתם בה או שמעתם מישהו משתמש בה?' זה נראה לי כמו שאלה טובה מאוד. זה גרם לי לחשוב על רוך כמחצב נדיר בתקופתנו, ועל השאיפה אליו כמעשה לא בנאלי".

האם הופעות בחו"ל נמצאות בתוכנית?
"בקרוב אני נוסע לאוסטרליה לכמה הופעות אקוסטיות קטנות, ומתארגנות עוד כמה הופעות בארצות אחרות. אמרתי שבסוף אעשה חולצה 'ריצות ארוכות - הסיבוב העולמי', שבסופו במצטבר אופיע כנראה בפני מאה יהודים. דווקא הספר האחרון שכתבתי יצא בגרמנית והתקבל שם לא רע, אז הייתה לי הזדמנות לנסוע איתו".

גל של מוזיקאים נחשבים מהעולם יגיע אלינו בקרוב. מה עמדתך בעניין?
"זו בעיקר עדות להתפוררות הקפיטליזם במערב. הכרישים הגדולים רעבים, אז הם נהיו פחות בררנים והם מרחיקים יותר במסעות הציד שלהם. בגדול אני חושב שניתן לסכם זאת כעוד הישג נפלא של בנימין נתניהו".

אתה ואביך בקשרי יצירה או התייעצויות הדדיות? האם תצטרף לקולות המחאה הפוליטית־חברתית שהוא מזוהה עמה?
"אנחנו בהחלט במעקב הדדי. אני הולך להצגות שלו וקורא את מה שהוא כותב, וגם הוא עושה אותו דבר. לגבי מחאה פוליטית, בתור כותב יש לי מבחן אחד שהיא צריכה לעבור - אם הטקסט טוב בעיני או לא. אם הטקסט לא טוב, גם המחאה לא תהיה אפקטיבית, כי הוא לא יניע אף אחד באמת לחשוב או להרגיש משהו. מדי פעם אני מנסה לכתוב דברים בכיוון הזה, אבל אף פעם לא יצא לי בשיר משהו שנראה לי טוב מספיק. הספר האחרון שכתבתי, שיצא ב־2012 ('אצבעות של פסנתרן' - ר"ז), יכול להתפרש כפוליטי. זה היה ספר עתידני על ישראל אחרי המלחמה הבאה, שבה הדמוקרטיה מבוטלת, ומונהגת בה דיקטטורה ששולטת באמצעות צווי חירום ונשלטת על ידי מטה עליון צבאי. גם חוקרים בה אנשי שמאל בחשד לחתרנות ומשרד התרבות מחרים בה אמנים הנחשדים כשמאלנים. בקיצור, דמיון פרוע".

איפה האבהות הכי משפיעה עליך?
"קשה לי לומר כי אני עמוק בתוך זה. זה נושא לספר, ובאמת קראתי לא מזמן ספר שדי מסכם את התחושות שלי בנושא. 'גבר מאוהב' של סופר נורווגי בשם קרל אובה קנאוסגרד. מומלץ לאבות צעירים יותר ופחות".