השבוע יצאו שני דואטים חדשים מתוך לבה הפועם של המוזיקה הים תיכונית, בהשתתפות כמה מכוכבי הז'אנר. בראש ובראשונה אייל גולן ועומר אדם, אם תרצו המלך והנסיך, ולצדם משה פרץ וחנן בן ארי, שהוא לא בדיוק זמר ים תיכוני, אבל משחק במגרש הסמוך. דת, נשמה ולא מעט סלסולים. בימים הקרובים ייצא דואט נוסף, הפעם של ליאור נרקיס ודודו אהרון, מה שמכסה פחות או יותר את כל בכירי הקבינט.
דואטים הם לא עניין חדש בז'אנר הזה, בייחוד מאז שיצא אלבום הדואטים ההיסטורי של שלומי שבת, “שלומי שבת וחברים" (2001), וליתר דיוק מאז “לכל אחד יש", הדואט של שבת ושל ליאור נרקיס, שיצא שנה קודם לכן ולמעשה היווה את נקודת הפריצה בקריירה של האחרון. מאז זרמו הרבה שיתופי פעולה באולפנים, כמו “מהפכה של שמחה" של ליאור נרקיס ועומר אדם, “מול כל העולם" של נרקיס ומשה פרץ, המופע המשותף של משה פרץ ועומר אדם ועוד ועוד.
ההיגיון מאחורי החיבורים האלה ברור. כל צד נהנה מחשיפה לקהל מעט שונה. עומר אדם מתחבר לקהל היותר מבוגר של אייל גולן, וגולן לקהל הצעיר של אדם. ויש כאן גם ריענון של תדמיות. גולן שואף להיתפס כיותר מגניב ומעודכן, ואדם זוכה בלגיטימציה דרך זמר ותיק ומוערך.
בנוסף, שניהם מרוויחים סוג של גימיק ויציאה מסקרנת ולא שגרתית. אבל מהו הערך האמנותי של החיבורים האלה? בדרך כלל לא גבוה במיוחד. ולראיה, אחרי שני עשורים של דואטים מסולסלים קשה לחשוב על יותר משלושה–ארבעה כאלה שממש הותירו חותם.
זה גם הגיוני, כי כדי שחיבור בין שני אמנים שונים יהיה אותנטי ובעל ערך מוסף, צריכה להיווצר ביניהם סינרגיה אמיתית. כזו שמצריכה זמן ונוצרת בנסיבות טבעיות. אגב, זה נכון באופן כללי, ולא רק לז'אנר המזרחי. ע"ע “איך זה את", הדואט המפוספס של שלום חנוך ושרית חדד. או הדואטים של אביב גפן עם עידן רייכל (“קוצים") ואביתר בנאי (“אתה", מתוך האחרון של אביתר), שלא ממש תורמים אמנותית לשני הצדדים.
אופציה אחרת שיכולה לעבוד היא כשהזמר “החזק" מלהק מראש לשיר שכתב פרטנר שנראה לו מתאים. שלמה ארצי מתמחה בנישה הזו, ואכן יש לו אחוז גבוה יחסית של פגיעות טובות בדואטים, דוגמת “מחמל נפשי" עם דיקלה או “אלוהי" עם אברהם טל, שלא לדבר על “עלש" עם שמעון בוסקילה. גם בחדש של אביב גפן, “אתה בא אלי", הוא ליהק את אורית שחף, והתוצאה לא רעה בכלל (ארצי, אגב, מוציא לקראת פסח אלבום אוסף חדש, עם כל הדואטים שלו לאורך השנים).
ולבסוף, האפשרות האולטימטיבית היא דואט בין שני מוזיקאים שיש ביניהם קשר אישי, רצוי אפילו רומנטי, דוגמת “רבות הדרכים" של דניאל סלומון ודנה עדיני. אבל אלה המקרים הנדירים. בדרך כלל דואט הוא רק אמצעי מסחרי, שבו השלם קטן מסך חלקיו. מה שמחזיר אותנו לשני הדואטים המסולסלים החדשים, שמציגים את הטוב ואת הרע שבעולם הדואטים.
“על משכבי" של משה פרץ וחנן בן ארי (מילים ולחן: משה פרץ ואבי אוחיון) שייך לצד הטוב. פרץ ואוחיון לקחו טקסט משיר השירים והסבו אותו לשיר אהבה וכמיהה עכשווי, עשוי היטב ומעודן. החיבור לחנן בן ארי מחדד כמובן את הצד הדתי, אבל בעיקר מוסיף לשיר נשמה ופשטות שמחזירות את פרץ לימים הטובים והמעניינים שלו, לפני שהפך לכוכב פופ סתמי למדי. גם השילוב הקולי שלהם מוצלח.
ואילו “מזל" של אייל גולן ועומר אדם (מילים ולחן: יעקב למאי, דולב רם, פן חזות) הוא בערך ההפך המוחלט. שיר קצבי עם מילים ולחן על גבול המבוכה, מלווה במקצב טראנס מיד שנייה, ולא מרופא, שאיכשהו נשמע עוד סביר באזורים הצעירים של אדם, אבל נותן תחושה שהוא מודבק לגמרי במקרה של גולן (כמעט כמו “גודה בובה", יציאת המועדונים ההזויה שלו מינואר). יכול להיות שזה יעבוד מסחרית, אבל אמנותית - שני הצדדים לא מרוויחים. אדם, שכבר עלה כיתה, חוזר ליסודי, וגולן מתבזה בשיר שקטן מאוד למידותיו.
על הסכין
שוב פסח מתקרב, ושוב הוא מלווה בממטרים עזים של אלבומים ישראליים חדשים. ספרתי יותר מ־20 כאלה (!), חלקם הגדול של שמות לא מוכרים במיוחד לציבור הרחב, ואני מתקשה להבין - למה? למה אתם עדיין מתעקשים להתאבד כלווייתנים הנשטפים יחד אל החוף? יש 12 חודשים בשנה, אל תצאו כולם באותו אחד. גם ככה פחות ופחות אנשים קונים דיסקים.
חדשה מרעידה כמעט נעלמה השבוע מהכותרות. בפעם הראשונה, ארגון מהציונות הדתית השיק קמפיין למען נישואים אזרחיים. התנועה נאמני תורה ועבודה חתומה על סרטון מצויר, המציג את הרבנות הראשית כגוף ארכאי שרק גורם נזק לדימוי היהדות, כולל משפט המפתח הסרקסטי: “הרי ידוע שכפייה היא הדרך הטובה ביותר ליצירת הזדהות!". ימות משיח.
"SS־GB" היא מיני סדרה חדשה של ה–BBC, המבוססת על ספר באותו שם שהציג מציאות חלופית, שבה גרמניה הנאצית כבשה את בריטניה. בלב הסדרה עומד בלש אנגלי מוערך, שמוצא את עצמו לכוד בין הבוסים החדשים מהאס–אס ובין מחתרת אנגלית אלימה. והכל איכותי, ומושקע ומעורר דמיון בדיוק כמו שזה נשמע. כי בלונדון יש עדיין טלוויזיה מצוינת.