הוי נינה, נינה, כמה אנחנו אוהבים לאהוב את נינה. גם על תקן האמנית המיוסרת. נדמה שלא משנה מה היא תעשה, אנחנו נהיה שם, ונעקוב אחרי מעשיה.
במועדון בארבי בתל אביב, שהתמלא עד אפס מקום, נערכה השקת אלבומה החדש Paper Parachute (מצנח נייר). זהו אלבום שאת כל שיריו באנגלית כתבה והלחינה נינט. אחרי שני שירים, לכדה נינט את ראש המיקרופון ואמרה: "ערב טוב בא־ר־בי. וואי וואי, כמה זמן דמיינתי את עצמי אומרת את זה". והקהל בתגובה שואג כמו אריה.
חלק מהשירים באלבום החדש חוטאים לטעמי לייחודה וליכולותיה של נינט, והם נשמעים כאילו היא מנסה להוכיח את עוצמת כוונותיה ועד כמה היא לגמרי בעניין.
נקודות האור הגיעו דווקא מהשירים שבהם היא שזרה אלמנטים מזרחיים. אלה יצאו טבעיים ונוגעים יותר מחלק משירי הרוק, שבהם נדמה שהיא ניסתה יחד עם יוסי מזרחי, בעלה ומפיק האלבום, לירות צלילים שיחסלו את המיינסטרים, ויהי מה.
כך או כך, נינט ראויה להערכה. לא משנה מה היא רוצה להיות. ומה שהיא רוצה כנראה להיות זה אמן אמיתי שמחפש לפני שהוא מוצא, ועושה את כל הדרך הארוכה והמתפתלת, בלי קיצורי דרך, בכוחות עצמו. אי אפשר שלא להעריץ בחורה צעירה שהחליטה, כשהיא כבר נשואה ואם טרייה, לנסוע לזירה זרה ולא מוכרת לה, כדי להיות בטוחה באמנות שהיא עושה. אין ספק, משהו טוב יצא מזה, וזה באמת מרגש לראות אמן בדרך. ונינט בהחלט בדרך. כל שנותר לנו, הנייטיבז, הוא רק להביט מהצד בנינט ולשאוג בבארבי כשהיא מגיעה לחופשות מולדת.