בשנת 1995 הוציאה להקת מוניקה סקס את אלבום הבכורה המצליח שלה, "פצעים ונשיקות", שהגדיר את פסקול הניינטיז עם שירים כמו "מכה אפורה", "על הרצפה", "כל החבר'ה" ושיר הנושא, "פצעים ונשיקות". פיטר רוט, הגיטריסט, חוזר עכשיו לאחור ומסכם 25 שנים יחד ולחוד.
בימים שבהם עתידו של הרוק הישראלי המקורי לא נראה, הן מבחינת בליל הסגנונות המוזיקליים הנרקחים לתוכו והן מבחינת דעיכת הפופולריות שלו בקרב הקהל והתקשורת, אני חוזר אל תור הזהב האחרון שלו במחצית הראשונה של שנות ה–90 - במקביל לתקופת ילדי אור הירח של אביב גפן ולמהפכת הפופ הים־תיכוני של אייל גולן ושרית חדד.
אחד האלבומים המצליחים בתקופה זו הוא כאמור "פצעים ונשיקות", שהציג לעולם את המשולש פיטר רוט, יהלי סובול ושחר אבן צור. הצעירים העולים ביצעו רוק מיינסטרימי קליל וקליט שהקהל אימץ בחום ובמהירות.
מה הקטע?
בשלהי 1992 הצטרף סובול לחבריו מימי בית הספר, המתופף אבן צור והבסיסט יוסי חממי, במטרה להקים הרכב רוק. תוך זמן קצר צורף רוט ללהקה. "את השם הציע אלון אילת, בן הזוג של אחות של יהלי, על שם הבסיסטית של להקת הפאנק החיפאית 'קילר הלוהטת', מוניקה לוי, ששם הבמה שלה היה 'מוניקה סקס'", משחזר רוט. "מודה שתחילה לא הבנתי מה הקטע פה, חשבתי שהשם די פרובוקטיבי, אבל זרמתי כי הייתי ילד. אחרי שנים פגשנו את מוניקה לוי בהופעה בבאר שבע ועשינו איתה תמונה משותפת. זה היה די מגניב".
הלהקה החלה את דרכה בבית הספר האמיתי לכל רוקר צעיר: ההופעות בשטח. בעידוד מנהלם, להב זוהר, הם חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה בהופעות שהתאפיינו ברוק אנרגטי ובועט שמשך לא מעט מעריצים.
לאחר שהוחתמו בחברת הד ארצי ועברו לחסותו של המפיק המיתולוגי חיים שמש, הם נכנסו לאולפן לעבודה על אלבום הבכורה, שכל מילותיו נכתבו על ידי סובול (למעט "180" של אבן צור) והולחנו על ידי חברי הלהקה. על ההפקה המוזיקלית: ירמי קפלן, אז בשיא תלתליו הג'ינג'יים. על עיבודי כלי הקשת היה אחראי טל שגב.
ב–1 בפברואר 1995 יצא לאור "פצעים ונשיקות" על שלל להיטיו והפך במהירות להצלחה מסחררת. "מכה אפורה" הפך לשיר הנושא של סדרת הקאלט "פלורנטין" ולהמנון שוכרי הדירות בתל אביב. "כל החבר'ה" נכתב בהשראת אונס קבוצתי מתוקשר.
בעוד ששירי הלהקה העדינים הופצצו בתחנות הרדיו, הלהקה התאפיינה בהופעותיה ברוק כאסח ושובר מוסכמות. הדיסוננס הזה תרם לביקוש הגבוה אליה.
האלבום הציג חדשנות אמנותית בדמות השיר "רקוויאם לבלונדינית", שהכיל אקרוסטיכון כפול חסר, מה שלא נראה לפני כן במוזיקה הישראלית.
מאוחר יותר הלהקה הוציאה סינגל נוסף, "הסיפור המתוק", שיצא על גבי תקליט שדרים, אבל בתוך זמן קצר חממי החליט לעזוב. בשיא ההצלחה השלישייה רוט–סובול–אבן צור החליטה לנסות את מזלה ואת המוזיקה שלה בארצות הברית. הם התגוררו בדירה שכורה בניו יורק ועבדו על שירים באנגלית, אבל כבר בשנת 1996 החליטו לפרק את החבילה.
בשנת 2000, לאחר שכל אחד מהם טיפח קריירה מוזיקלית בזכות עצמו, הם החליטו לחזור לפעילות. כעבור שנה הוציאו את האלבום השני, "יחסים פתוחים". ב–2003 הביאו לעולם את האלבום "חיות מחמד" - והתפרקו שוב, עד 2010. מאז הספיקו להוציא שני אלבומים ו–EP והם מוסיפים להופיע ולהקליט יחד, לצד עבודתם העצמאית, אבל שירי אלבום הבכורה ההוא נותרו המבוקשים ביותר גם כיום.
בימים אלה מופיעה הלהקה עם הבסיסט והקלידן ספי אפרתי מ"התעויוט" של אביב גפן. הסינגלים האחרונים שלהם, "איש גדול" ו"האדם המואר", זכו גם הם להצלחה.
השיפוצניק מגיע
"את שחר אבן צור הכרתי דרך אח שלו, אייל", משחזר רוט את תחילת הדרך. "הייתה לנו להקה בתיכון בשם 'הבן של השכן'. ההורים שלנו גם ניגנו יחד בלהקת חתונות - אבא שלי (הגיטריסט פאול רוט) ואבא שלו (המתופף שמעון אבן צור). יום אחד שחר סיפר לי שהוא מקים איזה הרכב עם יהלי סובול ויוסי חממי. הם היו תל אביבים ואני חולוני, והלכתי לראות אותם. זו הייתה למעשה ההופעה היחידה של מוניקה שלא הייתי בה. ראיתי אותם מופיעים במועדון 'בבל' והצטרפתי. היה נחמד לנגן עם חבר'ה שאינם מחולון, זו הייתה דרך להגיע לתל אביב, להכיר אנשים חדשים. את יהלי הכרתי בחזרה של הלהקה בסלון הבית שלו".
ומכאן הדרך לאלבום הראשון.
"נדרשו לנו שנתיים עד ההקלטות. הלהקה הייתה פעילה מסוף 1992, נסענו להופעות בכל הארץ, ובמקביל עבדנו על חומרים מקוריים. זה תפס תאוצה כשלהב זוהר התחיל לנהל אותנו. אנחנו היינו הפרויקט הראשון שלו, לפני זה הוא בכלל היה שיפוצניק. הוא זה שהביא את ירמי קפלן כמפיק מוזיקלי. ירמי החדיר בנו משמעת וגיבש אותנו מוזיקלית".
איך הייתה העבודה בקבוצה?
"ההקלטות התבצעו במשך חודש בערך. בהתחלה, למשל, יהלי לא ממש רצה באלבום את השיר 'על הרצפה'. הוא התנגד, אבל שכנענו אותו. במקרה אחר, באחד הטייקים הקלטנו צ'מבלו אמיתי שבו ניגן גידי מאיר, הנכד של גולדה מאיר. פעם לא יצא לי טוב איזה טייק אז זרקתי את הגיטרה והיא נשברה. זו הייתה חוויה ראשונית, היינו ילדים. הסינגל הראשון היה 'כל החבר'ה', שעד היום זה שיר שמשאיר אותי חסר מילים. כבר בהתחלה הרדיו פרגן לאלבום והקהל גם התלהב ממנו. הגענו די מהר לזהב".
איך התמודדתם עם ההצלחה המיידית?
"זו הייתה תקופה שהתארחנו בהמון תוכניות, 'המעגל של דן שילון' ו'זהו זה'. השתתפנו גם בפסטיבל ערד, הגשמתי המון חלומות. אני זוכר שמעריצים ומעריצות היו משאירים לנו הודעות במשיבון. הייתי ילד בן 20, זה היה ממש כיף".
מדוע נפרדתם בשיא ההצלחה?
"תוך פחות משנה מרגע שהאלבום יצא נסענו לחו"ל. ההתמודדות עם המגורים יחד בארצות הברית כנראה הייתה גדולה עלינו. כנראה לא שרדנו אחד את השני, וחבל, כי אמנותית אף פעם לא נמאס להיות ביחד, אנחנו כמו משפחה. המשולש הזה, שחר, יהלי ואני, הוא מאוד דומיננטי. כל אחד מאיתנו הוא יסוד שגורם לדבר הזה לקרות ולהישאר רלוונטי. אנחנו לא יוצרים חומרים כי צריך אלא רק כשיש לנו אמירה אמנותית".
במבט לאחור, היית משנה משהו ב"פצעים ונשיקות"?
"ממש לא. באופן כללי, לא הייתי משנה כלום. אני מאמין שדברים נעשים כי הם צריכים להיעשות. זה לא כיף לחיות במחשבה שהיית צריך לעשות משהו אחר. אני חושב שיש קסם גדול באלבום הזה".
איך אתה מסביר את ההצלחה של האלבום?
"שילוב בין הטקסטים המעולים של יהלי, האנרגיה של שחר והכישרון של כולנו, וכמובן של יוסי חממי שהיה בעיני פקטור מהותי באלבום הזה. הוא היה הרבה יותר מבסיסט".
מה ההבדל בין יוצרי הרוק בתקופה שאתם התחלתם לבין אלה של היום?
"יש הבדל עצום בעשיית המוזיקה היום, באיך שמוציאים אותה החוצה. אנחנו יצאנו בתקופה שהמוזיקה השלטת בעולם הייתה הגראנג' רוק. כיום קשה להגיד שהרוק שולט בעולם. להגיד רוק כיום זה מאוד אבסטרקטי. כיום לרוקרים קשה יותר לשרוד".
מה לגבי אלבום חדש?
"אנחנו מתכננים את זה. כרגע מופיעים יחד, ובמקביל כל אחד בנפרד עסוק בדברים שלו. לוקח לזה קצת יותר זמן להתבשל, אבל זה יקרה".