כיצד הצליח מועדון צוותא להצמיח את אגדות המוזיקה המקומית

חזן ויערי, כדרכם, ישבו בצד בשקט והכינו את הנקמה. היא הוגשה מיד עם המעבר של המועדון למשכנו הנוכחי באבן גבירול, בראשית 1972. מהלך שנעשה כי המרתף ברחוב מאפו היה צר מהכיל את הביקוש. לטקס הפתיחה החגיגי פיסקה אפילו לא הוזמן. דין התנועה. אבל הוא הגיע והתיישב בשורה הראשונה בלי להחליף מילה עם חבריו הישנים. מאז לא חזר לשם במשך שנים ארוכות. ראשי מפ"ם למודי האכזבות מצוותא החליטו לא לקחת שום סיכון עם המעבר לאולם החדש. ולכן הם הקימו ועדה מיוחדת שהייתה אמונה על התכנון שלו.

אלכס אנסקי, שהיה אז המנהל האמנותי של צוותא, מסביר בסרט כיצד התכנון היה אמור לשרת את האידיאולוגיה. למשל, הקיר הצמוד לבמה נצבע בשחור כדי לבטא משהו “לא בורגני". המושבים הוצבו כך שכל צופה יראה טוב באותה מידה, גם אם הוא יושב מאחור. סוציאליזם נוסח צוותא. וגולת הכותרת - על הבמה הוצבה מעין מחיצה עבה, המתקפלת כתריס ומחולקת לשני חלקים המוצבים משני עבריה. כשהיא נפתחת היא מקטינה למעשה את הבמה בחצי. המטרה הייתה שבערבים ספרותיים ופוליטיים - נשמת אפה של מפ"ם - המקום לא ייראה כמאורת בידור, אלא כסלון אידיאולוגי. “השתמשנו בה רק פעם אחת", אנסקי משחזר, “בערב הפתיחה. שלונסקי עלה לבמה, טפח על המחיצה בסיפוק וקרא לה ‘החומה המבדילה בין עיקר וטפל'". החומה נמצאת שם עד היום, מקופלת היטב. זכר לכישלון המתכננים.

כישלון, כי צוותא אבן גבירול הפך במהירות הבזק למוקד של תרבות אלטרנטיבית שוקקת, שהאפילה בקלות על מטרותיו הפוליטיות. בתיאטרון, יוצרים צעירים ודעתנים כמו חנוך לוין, יהושע סובול והלל מיטלפונקט מעלים בו את יצירותיהם הראשונות, שהתיאטרון הרפרטוארי המאובן לא מוכן לשמוע מהן. ובמוזיקה הרכבים חדשים וניסיוניים כמו קצת אחרת, 14 אוקטבות ומאחורי הצלילים מקבלים במה קבועה. גם כשהקהל לא מגיע בהמוניו. וכאן טמון עיקר הסיפור. ראשי מפ"ם אולי לא היו מרוצים מהעובדה שצוותא הפך למעבדת הניסויים של התרבות הישראלית, במקום להביא להם מצביעים, אבל הקיבוץ הארצי הכפוף לתנועה הוסיף להחזיק את המועדון מבחינה כלכלית, ואפשר לו לקחת סיכונים אמנותיים ולתת צ'אנס לאמנים צעירים, בלי להתחשב במאזני רווח והפסד.

איפה אתה, שלמה?

אחד האמנים האלה היה שלום חנוך, שהגיע לצוותא ב–1973, מיד עם שובו מהשהות באנגליה. הוא היה אומנם מוכר למדי, בגלל שיתוף הפעולה עם אריק איינשטיין, אבל עוד לא היה לו אפילו אלבום סולו אחד, למעט זה שהוציא באנגלית, שלא לדבר על בסיס קבוע של קהל. ההתחלה הייתה קשה במיוחד. בערב הראשון שלו בצוותא, חלק גדול מהצופים פשוט קמו ויצאו באמצע המופע. “זה היה ממש מבהיל", חנוך נזכר. “הרגשתי שהם לא יודעים מה אני רוצה מהם. אין להם באמת מושג מה אני רוצה. תוך כדי שירה כבר חשבתי על העתיד שלי. פתאום קלטתי מה זה נקרא, שזה לא הולך".

אבל חנוך נהנה כאמור ממקום עם סבלנות, שהסכים לתת לו במה גם בניסיון הבא שלו. להלן, ואהלן, להקת תמוז. בחסות אריק איינשטיין, שהרבה להופיע בצוותא באותה תקופה (שלום חנוך מחקה אותו: “חדרי הלבשה מפוארים נפתחו כאן...", משפט ציני של איינשטיין, לאור ההיתקלויות התכופות שלו בתקרת חדר ההלבשה הנמוכה), החל ההרכב החדש להופיע במקום. היום מדובר במיתולוגיה, אבל ב–1976 זו הייתה להקה לא מוכרת, עם חומר לא קל לעיכול.

בצוותא הלכו עד הסוף עם החזון, כולל מערומי הרמקולים חסרי התקדים שדרש המפיק המוזיקלי לואי להב. וזה הצליח כמעט מיד. ההופעות של תמוז היו מלאות, והפכו לתופעה. אבל בצוותא, כמו בצוותא, ההצלחה לא היתרגמה לכסף. “חצי מהקהל היו חברים של אריק ושלום", מספר יואב קוטנר, “וגם השאר היו מוזמנים. ככה שהיינו אולי 18 קוני כרטיסים". אריאל זילבר כועס עד היום: “היה כל הזמן מלא, אבל כסף לא ראינו", הוא אומר. “נשארנו רק עם הפרסטיז'ה". זמן קצר אחר כך, כשיצא לקריירת סולו בליווי להקת ברוש, זילבר החל להרוויח. כולל בהופעות רבות שלהם בצוותא. גם שלום חנוך החל להמריא מאותה נקודה, בייחוד דרך האלבום “אדם בתוך עצמו", שקיבע את חנוך כבן בית במועדון. ובמילותיו - “'אדם בתוך עצמו', זה צוותא. כל הופעה, בום. אולם מלא, אולם מלא. אפילו אני לא האמנתי".

בשלב הזה, חלקן השני של שנות ה־70, מה שנתפס כאוונגרדי וניסיוני הפך למיינסטרים. כולל אמנים כמתי כספי, יוני רכטר וערבי השירה–סאטירה של יהונתן גפן. גם צוותא עצמו השתנה ממעבדת ניסויים לאולם המרכזי של המוזיקה הישראלית. הופעה בו נתפסה כסמל סטטוס, מה שרק התעצם אחרי שהערוץ הראשון החל לצלם במועדון ספיישלים מוזיקליים. כל מי שרצה להשאיר חותם משמעותי חלם להופיע שם. כולל זמר שהיה מצוי אז במשבר גדול, למעשה על סף פרישה.

שלמה ארצי הופיע בצוותא ב–1978 עם שירי האלבום החדש שלו, “גבר הולך לאיבוד". אבל הקהל לא הגיע. “מילאו את שתי השורות הראשונות, לפעמים השלישית", הוא משחזר. “ניחמתי את עצמי שלפחות אלה שבאו לקחו בייביסיטר כדי לראות אותי. אבל זה לא היה כלכלי וגם היה מעליב על בסיס קבוע. אתה מצפה שה–30 שהגיעו יספרו לחברים ובשבוע הבא יהיו יותר. אבל זה לא קרה. כל הזמן חיכיתי שבצוותא יגידו לי ללכת הביתה". אבל הם לא אמרו, הרבה בגלל חיבתה של לולה לארצי הצעיר והאמונה שלה בו. היא אפילו הייתה עולה ללונדון מיניסטור ומציעה שני כרטיסים במחיר אחד להופעה שלו. גם זה לא עזר. רגע לפני הכניעה הסופית, כשארצי החל לעבוד כמוכר בחנות ספרים, הוא החליט להופיע רק עם אצ'י שטרו, שהיה הבסיסט שלו בלהקת חיל הים. הם עשו הכל לבד - פועלי במה, תאורנים, סאונד, וליוו את עצמם בפלייבק שהוקלט על טייפ סלילים. באופן פלאי, דווקא הפורמט הזה תפס בגדול. תוך כמה חודשים ההופעות שלהם בצוותא הפכו לסוג של אירוע פולחן. הרבה בגלל הנטייה החדשה של ארצי לשוחח עם הקהל בין השירים, ואפילו לפגוש אותו בפואייה של צוותא לפני ההופעה. וכמובן, גם הודות להצלחה הרדיופונית של “דרכים", אלבומו החדש. כולל הלהיט “צוותא".

ממרחק השנים וההשמעות האינסופיות קל לשכוח את הדרמה המגולמת במילות השיר הזה, ומתעדת את ימי טרום ההצלחה של ארצי: “זה כבר כמה ימים שבצוותא תלויה מודעה קרועה. על חשבון המזמין תהיה או אולי לא תהיה הופעה". בהיפוך מרהיב של הגורל, דווקא השיר הזה הפך להמנון הלא רשמי של צוותא ולסמלו של הקשר ההדוק בין המועדון והזמר המגדיר אותו בסרט כ"בית שלי. בית הספר שלי לבמה". כשארצי פרש כנפיים ועף, בתחילה לקיסריה ובהמשך למועדון זאפה, מנהלי צוותא ובייחוד לולה ראו בכך לא פחות מאסון. שלא לומר בגידה. וגם על כך מדובר בסרט בהרחבה.

צוותא, יא צוותא

צוותא שמר על המעמד הבכיר שלו גם בשנות ה־80, למרות הקמתם של מועדונים עדכניים ומגניבים יותר, כמו הליקוויד, קולנוע דן וגו'. המהפך הפוליטי, שהדיח מהשלטון את התנועה שהקימה ומימנה את המועדון, רק תרם לו בכך שהוא ייצר תסיסה פוליטית ויצירתית בקרב חוגי השמאל, שצוותא הפך למוקד שלה. כנסים מפלגתיים מרכזיים, לצד מפגשים של ארגונים חדשים כמו שלום עכשיו, נערכו תמיד שם. וגם לא נדרשו לשלם דמי שכירות.

בכלל, בשלב הזה הקיבוץ הארצי עוד היה בשיא כוחו הכלכלי, מה שאפשר לו להוסיף ולתמוך בצוותא. התנועה שנחבלה קשות בשדה הפוליטי ביקשה להשתמש באחד הנכסים הפופולריים היחידים שלה, ויזמה את הקמתם של למעלה מ־20 צוותאות בכל רחבי הארץ. כולל בדימונה ובירוחם. שוב, מתוך תקווה שדרך המועדון יגיעו גם המצביעים. אבל מה שעבד בתל אביב לא ממש תפס בפריפריה, ומרבית הצוותאות נסגרו עד לסוף העשור.

וכך, צוותא אבן גבירול הלך והפך לסוג של בועה. גם במישור הפוליטי וגם במובן של יחסי העבודה. משחר היווסדו, כל עובדי המועדון היו חברי קיבוצים שחיו בקומונה בעיר הגדולה, ועבדו כמו בקיבוץ. בלי שעון נוכחות וללא חוזים. עיקרון שהיו כפופים לו מאחרון הסדרנים ועד למנהל המועדון. המנהל המיתולוגי של צוותא היה ניסים ציון מקיבוץ רשפים, שניהל את המקום קרוב ל–20 שנה, עד פטירתו ב–1994.

ציון היה בולגרי מזוקן, אידיאליסט וחובב אתגרים וסיכונים. אחד הסיכונים הגדולים ביותר שלו היה אופרת הרוק "מאמי", שהופקה בידי צוותא ב–1986. את הטקסט של הלל מיטלפונקט הלחינו יוסי מר־חיים והמוזיקאי האלמוני דאז אהוד בנאי, שאחרי פגישה קצרה עם ציון זכה לצ'ק מקדמה בסך 1,500 שקל. “זה בערך כמו 15 אלף שקל של היום", בנאי מחייך, “בדיוק סגר לי את האובר. עד אז, אף אחד לא השקיע בי כסף. את ‘עיר מקלט' הקלטתי מכספי הפרטי. חזרתי הביתה עם הצ'ק ואמרתי ‘מה עושים עכשיו?'".

התוצאה המרהיבה נתפסת היום כמיתולוגיה, אבל בזמן אמת “מאמי" החלה ככישלון. הקהל לא הגיע, והמקורבים של ציון לחצו עליו להוריד את ההפקה. רגע לפני הסוף, הוחלט על צעד חירום: כניסה חינם לחיילים. אני יכול להעיד על כך מגוף ראשון. ראיתי על מדים את הפלא, ועזרתי להפיץ את השמועה. מאותו רגע, ההופעות של “מאמי" בצוותא היו מלאות במשך שנתיים רצופות. וגם סייעו בהזנקת הקריירה של אהוד בנאי, שהמשיך את המומנטום בצוותא עם להקת הפליטים. בקטע מרגש במיוחד מתוך הסרט הוא נזכר בהופעה מסוימת בצוותא, שעדיין חקוקה בזיכרונו, ומאפשרת לו לשמור על נוכחות כמעט חיה של ז'אן ז'אק גולדברג ויוסי אלפנט המנוחים. ובמילותיו: “בחלומי חזרתי להופעת פורים בצוותא".

הלל מיטלפונקט הציב במוקד “מאמי" דמות של אישה מזרחית מעיירת פיתוח. לא בדיוק הקהל האופייני של צוותא, שכמו שאריאל זילבר אומר בסרט הורכב בעיקר מ"אנשינו", וגידי גוב מחדד ומגדיר כ"אשכנז". בצוותא היו מודעים לניכור הזה ולנתק מקהלים גדולים בחברה הישראלית וערכו במשך השנים ניסיונות לקירוב. למשל, הענקת במה לסדנת שכונת התקווה של בצלאל אלוני בשנות ה–70 (כולל הופעת בכורה של עפרה חזה, בגיל 14 וחצי).



אבל באופן כללי, צוותא היה ועודנו נחלתו של זרם תרבותי ופוליטי מסוים ומוגדר. ובדומה לכל גוש השמאל, הוא הלך ואיבד עם השנים את מעמדו כגורם מרכזי. כמו שאמר פעם בנימין נתניהו: “מה נשאר לשמאל? שינקין, צפון תל אביב וצוותא". נקודת השבר הגדולה ביותר התרחשה באמצע שנות ה־90, עם כינונו של הסדר הקיבוצים, שלמעשה הוריד את תנועת הקיבוץ הארצי מנכסיה. התנועה צמצמה באופן דרסטי את השקעתה בצוותא, כמעט בבת אחת, והמועדון התקשה להתמודד עם ההוצאות הפתאומיות שניחתו עליו. מה עוד שלזירה נכנס ערוץ 2, ששינה לגמרי את הרגלי התרבות והפנאי של הישראלים.
מנהל צוותא דאז, משה טנא, ניסה להתמודד עם המשבר כשהפך את צוותא למוקד של המדיום החם והמתפתח של התקופה - הסטנד־אפ. אמנים כמו נאור ציון, אדיר מילר, גרייניק ואלתרמן ואחרים הצליחו להחיות את המקום ולהזרים אליו קהלים חדשים וצעירים. אבל בשדה הקרב המוזיקלי, צוותא ניגף. לאמנים כבר לא השתלם להופיע במקום מיושן, שגבה מהם כסף גם על האולם וגם על ההגברה, בייחוד כשלשטח נכנס שחקן חדש שדרש מהם הרבה פחות, כי הרוויח ממכירת מזון ומשקאות. להלן, זאפה. המועדון שכמו שטנא אומר “הצליח לקרקש אותנו".

בשנים האחרונות צוותא אומנם רחוק מתפארתו, אבל עדיין מצליח לשרוד. הוא בית להצגות פרינג', מייצר הפקות סאטיריות, ועדיין משמש מוקד לדיונים ולערבי מחווה תרבותיים. דיוויד ברוזה אומר עליו שהוא “חדר ייחודי, והלוואי שיידעו לשמר אותו מבחינה לאומית". משה טנא מגדיר אותו כ"חברת שימורים לתרבות הישראלית". ושלמה ארצי, שחוזר החודש לסדרת מופעים מצומצמת במועדון, מסכם בנימה מנחמת. “מדי שבת אני רוכב בתל אביב", הוא מספר. “אחת לשבועיים, בשמונה בבוקר, אני נכנס לצוותא עם האופניים. בשבוע שעבר הייתי פה, והקופה הייתה פתוחה. אמרתי לעצמי, ‘שמונה בבוקר, למה הקופה פתוחה?'. אמרו לי ‘יש קונצרט ב–11'. אמרתי ‘צוותא קיים'".