בסופו של דבר, זהו אקורד אחד של פסנתר. אקורד רועם שחותם את התקליט הזה, "מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר". לנון ומקרטני, המפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין ומאל אבנס, עוזר הבמה של הביטלס, ניגשו לארבעה פסנתרים שונים שהוצבו באולפן וניגנו יחד את אקורד הסיום - אקורד מי - שיצר צליל עצום ומהדהד, וההד נותר ונשאר הרבה אחרי שתם לו השיר (הנהדר) "יום בחיים". כלי הקשת והמיתר הדרמטיים והמתגברים, שמדמים תאונת דרכים, נחרתים בזיכרון, אבל הפסנתר הוא שנוכח, כמו עשן העולה מן המכונית המרוסקת. תחושה של סוף, חידלון, אחרי ככלות הכל.
בספרו "המחר לעולם אינו יודע - רוק במאה ה־20" (הוצאת בית ספר רימון, 2010) כותב ד"ר ארי קטורזה שהיה זה ביטוי ל"תחושה של התעוררות מן החלום והשינה ומעבר מפירוד אל עבר תחושת השלמה - הרגשה המזכירה את סוף העולם, או את חזון אחרית הימים שלאחריו". בעודו מתעלם מעימות עם העולם האמיתי שמחוץ לאולפן, השיר (שניחן בסרקזם נדיר לתקופתו) כמו המחיש את כל האפשרויות הטמונות בתרבות של הסיקסטיז.
"יום בחיים" ברא מחדש את המוזיקה המודרנית. המציא את הרוק'נרול בתצורתו המודרנית, המפותחת, רחוק מאוד מאלביס פרסלי וריצ'רד הקטן, באדי הולי וצ'אק ברי מצד אחד, וכנקודת פתיחה למאות להקות ואמנים שיצעדו בנתיב החדש שיצרו ארבעת החברים מליברפול מצד שני.
קווי 67'
בקיץ 1966 הופיעו הביטלס בפעם האחרונה בפני קוני כרטיסים. זה קרה בסן פרנסיסקו, ומיד אחרי ההופעה ההיא החליטו הארבעה מליברפול לפרוש לחלוטין מהופעות חיות ולהתרכז בהקלטות. הם היו בלחץ תמידי בשל תופעות היסטריית הנשים בהופעותיהם. "אני לא שומע את עצמי שר", התלונן לנון. האריסון הוסיף: "זה גורם לי להרגיש טיפשי, כשאני מנגן והן בוכות וקורעות את הבגדים שלהן". בראיון למורין קליב לנון הוסיף ש"הביטלס יותר פופולריים עכשיו מישו" ויצר שערורייה עולמית ובנוסף, התפתחותם כמוזיקאים גרמה לכך שהם לא יכלו יותר לבצע את השירים החדשים שלהם בהופעות בשל מגבלות טכנולוגיות.
ד"ר עודד היילברונר כותב בספרו "אנגליה חולמת - הביטלס, אנגליה ושנות השישים" (הוצאת כרמל, 2008) שעבור גזענים לבנים רבים המוזיקה של הביטלס הייתה מוזיקה "כושית" שהסיטה את הנוער האמריקאי הלבן והטוב מדרכו הישרה. מטיפים רבים הגבירו את רגשות השנאה כלפי הלהקה. הייתה תחושה שאלימות קיצונית נגד ארבעת האנגלים היא עניין של זמן.
הם נכנסו לתקופה של שתיקה מרצון. כמעט עשרה חודשים של פרישה מן הציבור. כששבו לאור הזרקורים, זה היה עם תקליט חדש ושאפתני בשם "מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר". 700 שעות הקלטה, תקציב עתק של 25 אלף ליש"ט (לשם השוואה: את אלבום הבכורה שלהם הם הפיקו ב–1,200 ליש"ט בלבד). שני אמנים גדולים, פיטר בלייק ויאן האוורת, עיצבו עטיפה מרהיבה וצבעונית, וחברת התקליטים שלהם אי־אם־איי נאלצה לאשר את הופעתם של 62 סלבריטיז על העטיפה, כשהביטלס עצמם מתחייבים לשלם 2 מיליון ליש"ט במקרה של תביעה נגד החברה. ג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי, אמר על התקליט שזה היה "היום שבו המוזיקה השתנתה". אחרי "סרג'נט פפר" הקלטת המוזיקה הפופולרית שינתה את דמותה. היא הפכה להיות "פיסול של צלילים".
אבל 1967 הייתה שנה מיוחדת. הפסיכדליה חברה לפילוסופיות מזרחיות, זן ובודהיזם נשקו למדע בדיוני ופנטזיה, תרבות הסמים לחקר החלל, העירום והמיניות המופגנת הפכו להיות אקטים פוליטיים. זו הייתה תקופה של גיטרות עם צלילים חורכים, בגדים צעקניים, עטיפות תקליטים מהממות את העין, פסטיבלי רוק המוניים לצעירים בעלי שיער ארוך, מצעדי מחאה, הפגנות סטודנטים והמון אמנים שהוציאו תקליטי בכורה מעניינים, או להקות שפרצו אל התודעה. בשנה הזו, 1967, יצאו בארצות הברית אלבומי הבכורה של הדלתות, מטוסו של ג'פרסון ומחתרת הקטיפה של לו ריד. באנגליה קיבלו אוהבי המוזיקה את תקליט הבכורה של פינק פלויד.
מילים: "דיילי מייל"
הביטלס בכלל רצו להוציא תקליט אוטוביוגרפי. אלבום שיתאר את ילדותם התמימה בליברפול של שנות ה–40 וה–50, ושני השירים שהוקלטו בראשית אותה שנה, "שדות תות לנצח" ו"סמטת פני" המשיכו את הקו של "אלינור ריגבי" ו"בחיי". שירים ליברפוליים, בשכונה, לאורך נהר המרזי. בית התה, הבנק, השוטר, מכבי האש, האישה החולפת בשדה. ההקלטות האלה היו תשובות אמנותיות למה שעשה בריאן ווילסון עם הביץ' בויז מעבר לים.
אבל בסופו של דבר, "סרג'נט פפר" יצא בלי שני השירים המופלאים הללו. הביטלס נשאבו לתוך פרויקט אחר, עצום ויומרני וגדול, כשכל שיר נשמע אחרת. שיר הנושא, "מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר" החל ברעשי רקע - ספק מחנה צבאי, ספק הופעה חיה של להקה מסתורית. ואז "עם קצת עזרה מידידי", בשירה פשוטה ויפהפייה של רינגו סטאר. "לוסי ברקיע היהלומים" עם פסנתר חשמלי מצד אחד והשפעות חריפות של "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, ועוד שיר קרקסי, בהשראת פוסטר משנת 1843 שמצא לנון בחנות עתיקות וקטע הודי מדהים שהאריסון תרם לאלבום ו"היא עוזבת את הבית" העצוב, שעסק בפער הדורות, וסיפר על נערה שנטשה במפתיע את בית הוריה האוהבים והדואגים, עם תזמור מיתרים שובר לב, וכמובן "יום בחיים" שחתם את יצירת המופת.
"יום בחיים" הורכב משני שירים שונים לגמרי. אחד שכתב ג'ון לנון, ושני (שמגיע באמצע השיר) שכתב פול מקרטני. את ההשראה לכתיבת השיר קיבל לנון מקריאה בעיתונים היומיים. ב–17 בינואר 1967 התפרסמה ב"דיילי מייל" ידיעה על 4,000 מהמורות בכביש בבלקבורן שבמחוז לנקשייר. ג'ון, שאהב לאסוף מילים וחרוזים משיריו ממקורות שונים, השתמש בזה לשיר.
הסרט שעליו מדבר לנון בשיר, שבו נראה הצבא הבריטי מנצח במלחמה, הוא "איך ניצחתי במלחמה" של ריצ'רד לסטר, שלנון עצמו כיכב בו.
האיש שפוצץ את מוחו במכונית, המוזכר בשיר, הוא בחור צעיר בשם טרה בראון, שהיה הנכד של איש תעשיית השיכר הבכיר אדוארד ססיל גינס. משפחתו הייתה שייכת למשפחת אצולה אירית עשירה. בגיל 21 הוא החליט שהוא רוצה להרים מסיבת יום הולדת ראוותנית. הזמין חברים לבית עתיק ומיוחד באירלנד ולפנק אותם בהופעה של להקה חיה. הלהקה שהוא הזמין לאירוע הזה הייתה לאבינג ספונפול, שהיו לה שני להיטי ענק אז. "קיץ בעיר" ו"חלום בהקיץ". בין החברים שנכחו במסיבה היו מיק ג'אגר, קית ריצ'ארדס ובריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. סך הכל היו במסיבה כ–500 איש.
טרה בראון היה עשיר ויפה תואר, מהטיפוסים שחגגו היטב את תקופת לונדון הסוערת של 1966–1967. עם בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס וקית מון מלהקת המי הוא היה צורך כמויות גדולות של אל־אס־די ומפיק מסיבות הוללות. ציפתה לו ירושה ענקית בגיל 25 - מיליון דולר, חלקו במניות חברת גינס.
אבל בליל חורף, 18 בדצמבר 1966, בראון וחברתו הדוגמנית בת ה–19 סוקי פוטייר יצאו מסוממים לחלוטין כדי לחפש משהו לאכול בשעת לילה מאוחרת. הוא נכנס לצומת במהירות מופרזת והתנגש בוואן שחנה בצד. בראון נהרג. חבריו ההמומים, ג'ונס ומון, ימותו גם הם מתאונות שונות כשהם מסוממים.
באותו עיתון שבו קרא על הבורות בכביש בבלקבורן, קרא לנון גם את סיפור התאונה. "הוא סיים את חייו שם, במכונית", שר לנון, "הוא לא שם לב כי האורות ברמזור התחלפו".
הגאונות של לנון ומקרטני ניכרה כאן בהיתוך החם בין שני שירים שונים לגמרי לכדי יחידה דרמטית אחת. צלצול השעון שנשמע בשיר הוקלט משעון מעורר שהביא לנון יום אחד לאולפן ("כדי להעיר את רינגו כשנרצה שיבוא לתופף באיזה שיר"). רינגו סטאר ביצע בשיר הזה את אחד מתפקידיו המבריקים ביותר כמתופף. מקרטני, בקטע השיר השלו, הצליח להעביר תחושת קימה סהרורית בבוקר. והייתה התזמורת הסימפונית שהובאה לאולפן ב–10 בפברואר והוצבה באולפן 1 הגדול. זו הייתה חגיגה: לנון דרש מחברי התזמורת לחבוש אפים של ליצנים על פניהם. חברים כמו דונובן, מריאן פייתפול ומיק ג'אגר מהרולינג סטונס קפצו לבקר. חברי התזמורת קיבלו בהבנה את האירוע, אך הופתעו מהתפקיד המוזיקלי שהוטל עליהם לנגן. פול סיפר מאוחר יותר כי קיבל את ההשראה לרעיון הזה מהמלחין שטוקהאוזן.
צייר לך שפם
"מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ראה אור ב–1 ביוני 1967. היה זה האלבום השמיני של הלהקה, והוא היה שונה באופן מהותי מכל האלבומים שיצאו עד אז. הוא השפיע על כל אלבומי הרוק שראו אור ב–15 השנים הבאות ודורג במקום הראשון ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין "רולינג סטון" בשנת 2003. בעיני, אישית, לא רק שזה לא האלבום הגדול בכל הזמנים, זה אפילו לא האלבום הגדול ביותר של הביטלס עצמם. אבל הוא ללא ספק היווה נקודת שינוי היסטורית.
התקליט הוקלט במשך 192 ימים, מנובמבר 1966 ועד אפריל 1967, ושווק בחנויות ברחבי העולם במהלך קיץ 1967, הקיץ של האהבה. במהלך יצירת האלבום עשו הביטלס ניסויים רבים בסגנונות מוזיקליים, בטכניקות הקלטה ובכלי נגינה שלא היו מקובלים במוזיקת רוק, על מנת ליצור את הצליל הייחודי שלו. מרגע יציאתו היה האלבום חדשני ביותר בסאונד המיוחד, במילותיו ובנושאי השירים. למעשה, היה זה אלבום קונספט שבלעדיו לא ניתן לדמיין את פינק פלויד מקליטים את "הצד האפל של הירח" ב–1973 באותו אולפן ממש.
ב–30 במרץ 1967, במהלך העבודה על השיר "עם מעט עזרה מידידי", נקראו חברי הביטלס להצטלם לעטיפת התקליט שבדרך. הם לבשו את המדים הצבעוניים המפורסמים והונצחו כך, ססגוניים ומעוררי כבוד. הצילומים נערכו בסטודיו צ'לסי מאנור שבלונדון, והעטיפה האייקונית נחשבה באותה שנה ליקרה ביותר שהופקה עד אז.
בתחילת אותה שנה נחלקו מעריצי הביטלס לשניים: אלה שחשבו שהלהקה "איבדה את זה" וכי צליליה הפכו מוזרים (עם התקליטון "שדות תות לנצח / סמטת פני"). האחרים חשבו שהביטלס הם הנביאים החדשים וכי אלבומם הבא אמור להיות הזרקור שיאיר לתעשיית המוזיקה ולעולם כולו את הדרך החדשה.
מקרטני חש בלחץ שהופעל עליו מצדו של החלק השני של המעריצים. כדי לצאת מהפלונטר הוא יזם קונספט שלפיו הביטלס יתחפשו ללהקה אחרת, דבר שיאפשר לרביעייה ליצור בחופשיות רבה יותר, בלי להידרש כל הזמן למשמעות המושג "ביטלס". את הרעיון לשם "סרג'נט פפר" הגה פול ב–19 בנובמבר 1966, בעת שטס חזרה לאנגליה מחופשה. יחד עמו במטוס היה מאל אוונס, שהביט בכלי המלח והפלפל שהיו מולם בעת סעודתם והציע לפול להשתמש ב"SGT. PEPPER" כמשחק מילים משעשע על SALT AND PEPPER (לפי גרסה אחרת, צמד המילים נהגה בהשראת שם המשקה המוגז DR. PEPPER).
בשלב מוקדם של חופשתו שהה פול בצרפת והצליח להסתובב בה ללא הפרעה רק אחרי שעטה על פניו שפם מלאכותי. הרעיון של מסיכה הלהיב אותו. לנון אמר: "'סרג'נט פפר' הוא בעיני רבים תקליט הקונספט הראשון, אך זה ממש לא נכון. כל השירים שתרמתי לתקליט לא קשורים בכלל לרעיון של 'סרג'נט פפר', אך הם עבדו היטב בתקליט, כי אנחנו החלטנו שהם יעבדו וכך הם יצאו בתקליט. חוץ מההתחלה עם סרג'נט פפר שמציג את בילי שירס והשיר הקצר בצד ב' - אין פה קונספט. כל שיר בו יכול היה להשתלב בקלות באלבום סולו שלי".
הביטלס היו מודעים למעמדם גם כמובילי אופנה. מקרטני אמר ששם כמו "SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND" יכול להיות מודפס על חולצות טי ועל פוסטרים ולשמור גם על אווירה בריטית. "להקת סרג'נט פפר היא להקה של כלי נשיפה שיש בה גם מוטיב הרוק של סן פרנסיסקו", אמר מקרטני.
בתחילת מרס 1967 נכנסה לאולפן רביעיית נגני קרן יער שניגנה את עיבודו של מרטין לשיר הפתיחה. פול מקרטני הוא שהקליט את הגיטרה החשמלית המובילה לשיר, בסגנון הסולו שביצע בשירים
"TAXMAN" ו"GOOD MORNING GOOD MORNING". את הסולו הזה של פול אפשר לשמוע לקראת סוף השיר הזה, לפני שהוא מתחבר לשיר "WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS".
"כמו בכל דת, גם דת חילונית דורשת, יוצרת ומקריבה קורבנות", כותב היילברונר בספרו, "הדבר נכון גם במוזיקה הפופולרית ובייחוד בשילוש הקדוש סקס, סמים ורוק'נרול שיצר קורבנות שסביבם נוצרו פולחני רוק המזכירים פולחנים דתיים".
בסוף שנות ה־60 כוכבי רוק נהרגו, נכלאו, שינו זהותם, נעלמו, הפכו לסמל, לקורבן ולעתים לקדושים. בריאן ג'ונס, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון, כולם הפכו לכוכבי–על בשנת 1967, אבל אף אחד מהם לא חצה את גיל 27. חוקר התרבות האמריקאי ברנרד גנדרון כתב ש"סרג'נט פפר" נחת על העולם ממש בזמן שבו רבים החלו להשתעמם מהאמנות המודרנית וגם המוזיקה של יוצרים חדשניים כמו פיליפ גלאס או ג'ון קייג' נתפסה כיומרנית ובלתי קומוניקטיבית. "הם מנותקים מהקהל", זעם גנדרון. הביטלס, לעומת זאת, הביאו לקהל רוק בעל כוח משיכה, בעל יסודות אמנותיים שאיתם יכלו מבקרי התרבות להזדהות, והצעירים, מצד שני, הצליחו לראות ברוק של הביטלס את התרבות הגבוהה. "האסתטיקה של 'סרג'נט פפר' הסיטה את מוזיקת הרוק לכיוון אמנותי–ניסיוני", אמר פעם הסופר האנגלי ניק הורנבי, "ולכן התקליט הזה גם חיבל במחאה של הרוק'נרול, אבל גם פתח אפשרויות חדשות לגמרי לצעירים שחיפשו משהו שהוא יותר מ'אני רוצה לאחוז בידך'".
הקסם המסתורי
הביטלס החלו ב"סרג'נט פפר" להפגין מרדנות אנטי–ממסדית. הם כתבו שירים בעלי ממד חתרני, צרכו סמים קשים, לא הקפידו על מונוגמיה, חברו לתרבות המחתרת הלונדונית והיו מעורבים בתרבות ההיפית של החוף המערבי בארצות הברית, הם אחזו בדעות פוליטיות לא מקובלות, ומצד שני היה להם המנהל היהודי, בריאן אפשטיין, שהבין היטב שההצלחה של הלהקה תלויה לחלוטין בתדמית המהוגנת והמשפחתית הנקייה שלהם. אפשטיין עבד קשה כדי להסתיר כל יסוד חתרני ומעורר מחלוקת בהתנהגותם של ארבעת הבחורים שלו.
אבל בסופו של דבר, הביטלס אכן היו מחוברים זה לזה בעבותות. למעט דוגמאות נדירות, הם לא שיתפו אנשים אחרים ביצירתם. עד בואה של יוקו אונו, איש לא נכנס לאולפן. הם היו ארבעה מוסקטרים מוזיקליים שלובים זה בזה. "הביטלס אכן היו משפחה", אמר רינגו סטאר בסדרה "האנתולוגיה". והוסיף מקרטני: "אנחנו היינו להקה יוצאת דופן, כי היינו דמוקרטיה, היינו להקה שבה כל ארבעת החברים כותבים, מלחינים, מעבדים, מנגנים ושרים. ארבעה פרצופים שונים ששייכים למהות אחת". רינגו סטאר צוטט אז, כששאלו אותו על טיב היחסים בתוך הלהקה: "לפעמים אני הולך לג'ון לשחק בצעצועים שלו, ולפעמים הוא בא לשחק בשלי".
השערוריות היו סביב האבנים המתגלגלות. הם היו מרדנים אמיתיים, בעלי התנהגות דקדנטית ויחס קריר וקשוח כלפי המעריצים. מעין תוצר של המצ'ואיזם הלונדוני. גם המשטרה רדפה אותם.
לעומת זאת, הביטלס הצטיינו והתאפיינו ביחס נעים וחייכני כלפי התקשורת והמעריצות, משהו שקשור מן הסתם להיותם בני מעמד הפועלים מליברפול. אנשי פריפריה. הרבה משירי הביטלס המאוחרים עוסקים באושר, באפשרות להיות ביחד, חלקם מבכים את התפרקות התא המשפחתי וקריסת הזוגיות.
רולינג סטונס, כמו המי והקינקס, היו ארוגנטיים, נרקיסיסטיים, קידשו את הפרט המורד. "הביטלס היו יותר נשיים, ילדותיים וחולמניים", כותב היילברונר. "האבנים המתגלגלות מבקרים את אורח החיים והנוחות המהירה והקלה להשגה שהביטלס קידשו".
אבל 1967 של הביטלס לא הסתיימה בסמל פפר ובמהפכה שיצר האלבום הזה בעולם. בסוף אותה שנה הם הוציאו תקליט נוסף, "מסע הקסם המסתורי", שמעבר להיותו פסקול של סרט יוצא דופן, הוא כולל כמה מהלהיטים הגדולים של הלהקה. באופן פרדוקסלי, "מסע הקסם המסתורי" הוא אפילו אלבום יותר נגיש ולהיטי מ"סרג'נט פפר". אחד השירים שבו, "כל מה שאתה צריך הוא אהבה", נבחר להיות השיר בשידור הלוויין הראשון בהיסטוריה, ביוני 1967.
השיר נכתב על ידי לנון, אבל הקרדיט כרגיל ניתן ללנון ומקרטני (שהשחיל בסוף במפתיע ציטוט משיר שלו, "היא אוהבת אותך, יה יה יה"). השיר הולחן במיוחד עבור שידור הלוויין הראשון ב–25 ביוני 1967 (שודר ב–25 מדינות לכ–400 מיליון צופים). הוא שודר במסגרת התוכנית "Our World" של ה–BBC. לאחר מכן, מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו במקום ה–362 מבין 500 השירים הטובים ביותר של כל הזמנים. כשלנון נשאל אם השירים "Give Peace a Chance" ו"Power to the People" הם פרופגנדה, הוא השיב: "כמובן. גם 'All You Need is Love'. אני אמן מהפכני, אני מקדיש את האמנות שלי לשינוי".
השיר נפתח בפתיח של "לה מארסֵיֶיז", המנון צרפת, וממשיך בליווי תזמורתי לאורך השיר כולו. בפייד אאוט מצטרפים אמנים רבים לשיר "אהבה היא כל מה שאתם צריכים", אמנים בולטים במוזיקה הבריטית, כגון מיק ג'אגר, אריק קלפטון, קית ריצ'רדס, מריאן פייתפול, ג'יין אשר ועוד.
ד"ר מוטי רגב בספרו "רוק - מוסיקה ותרבות" (דביר, 1995) כותב ששנות ה־60 המאוחרות, ובעיקר 1967, הביאו "תחושה של התעלות תרבותית" בזכות שני התקליטים של הביטלס שיצאו בשנה זו. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו הצופן הגנטי של התקופה. בהמשך לראשוניות ולחדשנות שלהם החלו מאז ניסיונות לפתח את הרוק לכיוונים מורכבים, עמוקים, פילוסופיים, אישיים. רגב רואה באלבום הזה את תחילת הדור החדש של המוזיקה המודרנית. היצירה "סרג'נט פפר" הובילה להפקות מורכבות ובומבסטיות של להקות רוק מתקדם ורוק כבד, עם מפגני תאורה באצטדיונים גדולים, בפני קהל של אלפים ורבבות. המוזיקאים הבולטים התעשרו ונטו לראוותנות. הרוק הפך למפלצת קפיטליסטית אדירה, רחוק מאוד מכוונתם המקורית של ארבעת המופלאים מליברפול, שבעצמם פרשו מהופעות בפני קהל.
בין ירושלים ללונדון
אחת המדינות היחידות בעולם שהצליחה לפספס את כל מהפכת "סרג'נט פפר" היא כמובן ישראל. שבועיים לפני שיצא האלבום לאור החלה תקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים, וביום שבו התקליט יצא התפטר ראש הממשלה אשכול מתפקיד שר הביטחון, מינה את משה דיין למחליפו והקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת חרות של מנחם בגין. ב–5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, ובמדינת ישראל עסקו יותר בהישגיה הצבאיים.
חלפו 50 שנה. יובל תמים. אנחנו עדיין אוחזים בחלק מחבלי הארץ שנכבשו באותה מלחמה ועדיין מתמודדים עם תוצאות הניצחון ההוא. המלחמה הזו שלובה בחיינו ממש כפי ששני האלבומים הנפלאים של הביטלס מאותה שנה הם חלק מהמארג התרבותי–מוזיקלי העולמי.
למעשה, התקליט גרם למהפכה תודעתית. הוא הכה בהלם דור שלם. הוא היה אלבום חלום על אחווה אנושית ופנטזיה על קיום טוב יותר. חלפו 50 שנה, והחלום על עולם יפה יותר עדיין קיים, אולי יותר מאי־פעם. במובן הזה, "סרג'נט פפר" במהותו העמוקה ביותר הוא תקליט שריר ותקף ב–2017 ממש כשהיה בסוף שנות ה־60. ב"ניו יורקר" נכתב ביוני 1967: "כל מה שנראה יציב בעבר, נמס עכשיו באוויר". מוזר שאנחנו יכולים לומר בדיוק את אותן מילים גם היום.