במשך 50 שנה זוהה השיר "ירושלים של זהב" בעיקר עם המבצעת, שולי נתן. הזמרת, שלאחרונה חגגה 70, קיבלה מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי בזכות השיר שהפך להמנון הלא רשמי של מלחמת ששת הימים (ויש שיטענו - המנונה השני של מדינת ישראל). פרנק סינטרה אמר פעם כי "מספיק שיהיה לך להיט אחד כדי שיכירו אותך לדורי דורות", ונראה שבמקרה של נתן הוא צדק. אף על פי שיש לה לא מעט שירים מוכרים, היא תמיד תיצרב בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כמבצעת של "ירושלים של זהב".
גם נתן מודעת לזה, ולכן נעלבה עד עמקי נשמתה כשנדרשה לחלוק את ביצוע השיר בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות האחרון עם הזמרת ריטה.
"כשעל החוזה כתבו בעט: 'תשירי בית אחד ופזמון', חשבתי בהתחלה שזה עניין של קוצר זמן", מספרת נתן, "אבל אז אמרתי להם שהשיר הוא בסך הכל שלוש דקות בערך ומה האג'נדה, אז אמרו לי שאני אשיר את הבית והפזמון הראשונים וריטה תשיר את שאר השיר. אז אמרתי להם: ‘תודה רבה, שריטה תשיר את כל השיר'. הייתי קצת המומה מהאופן שבו זה נעשה, מההתעללות בי. הזמינו אותי כשלושה חודשים לפני הטקס וביקשו שאשמור ארבעה תאריכים: ערב יום העצמאות ושלושה ימי חזרות, ושאשמור על כך בסוד. אפילו לילדים שלי לא סיפרתי. תראה, אני רגילה שזמרים אחרים שרים את השיר שלי, זה נפלא שכולם רוצים לבצע את השיר שהבאתי לעולם, אבל אני לא אתן בשום אופן שיתעללו בי".
צפית בביצוע של ריטה? איך הרגשת?
"לא הרגשתי כלום כי לא צפיתי בזה. הייתי עסוקה במקום אחר. הופעתי בבית ספר בכפר עציון וגם לפני ההופעה שלי טיילתי וכל כך נהניתי להיות שם שבכלל לא חשבתי על הנושא, נהניתי מהקהל שלי מאותו הערב ומהטבע".
למחרת ביצעת את השיר במשכן נשיא המדינה, הרגשת שזו הייתה חוויה מתקנת?
"הרגשתי פשוט נפלא, זה לא חדש בשבילי, אני מגיל 20 מופיעה בפני כל בכירי המדינה. הייתי שבוע קודם כבר בבית הנשיא כשהתנדבתי לשיר בפני משפחות שכולות. הרגשתי שדברים נעשים בידי האל, זו אכן הייתה חוויה מתקנת עבורי".
הסוד הוא בתזמון
"ירושלים של זהב" נכתב על ידי נעמי שמר לבקשתו של ראש העירייה המיתולוגי של עיר הבירה, טדי קולק, לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי שנערך ביום העצמאות של 1967 בבנייני האומה בירושלים. קולק ביקש שיר הלל מיוחד לירושלים, ופנה לאחד מעורכי הפסטיבל, גיל אלדמע, כדי שהלה יעביר לשמר בקשתו.
בראיון שקיימתי עם אלדמע כשנתיים לפני פטירתו הוא סיפר כי שמר נלחצה מאוד מהבקשה של קולק, אולם לאחר שאלדמע הרגיע אותה ובישר לה שיש לה כל הזמן שבעולם, אף על פי שלא באמת היה, היא שבה אליו כעבור שבועיים עם התווים לשיר. שם השיר מבוסס על תכשיט שעליו מצוירת ירושלים של זהב, שהתנא רבי עקיבא נתן לאשתו רחל על שעודדה אותו ללמוד תורה.
כעת החלה שמר לתור אחר זמרת שתבצע את השיר בפסטיבל. למזלה של שולי נתן, מורה חיילת בת 20 ששרה וניגנה פולק א–לה ג'ואן באזז וג'ודי קולינס, היא זכתה כחצי שנה קודם לכן להופעה פומבית מקצועית ראשונה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ("כוכב נולד" של שנות ה–60). לרדיו הסכיתה באותה העת הללי שמר, בתה של נעמי. הבת קראה לאם והמליצה על הזמרת מהרדיו. שמר שמעה את נתן שרה שיר עם אמריקאי ואמרה לבת: "תרשמי את שמה של הזמרת על פתק ושימי במגירה סודית. יום אחד נצטרך אותה".
השיר בוצע לראשונה ביום העצמאות תשכ"ז, בדיוק בעת שבה נכנסו כוחות הצבא המצרי לשטח המפורז של מדבר סיני, במהלך שדרדר את כדור השלג שהוביל למלחמת ששת הימים. במלחמה, כידוע, שוחררה העיר העתיקה, וירושלים המערבית והמזרחית אוחדו לכדי עיר אחת. עוד במהלך הקרבות החליטה שמר להוסיף בית חדש לשיר: "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה".
עם שוך הקרבות הפך השיר להמנון הבלתי רשמי של מדינת ישראל באותם הימים, וחבר הכנסת אורי אבנרי אף הציע להפוך אותו להמנון הרשמי. שמר שודרגה למעמד "המשוררת והמלחינה הלאומית" וזוהתה עם ארץ ישראל היפה, הזכה והשלמה. השיר, כמובן, עורר גם מחלוקות פוליטיות. מדוע כתבה שמר כי "כיכר השוק ריקה", בזמן שהיא המתה ערבים שגרו בה? והאם באמת היה צורך בפטריוטיזם שבשיר? מאיר אריאל, שהשתתף בשחרור העיר כצנחן, הקליט באותה שנה את הלהיט "ירושלים של ברזל" - על הלחן של שמר הוא הלביש מילים אחרות, מורבידיות יותר: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, הלא לחומותייך קראנו דרור".
ב–1998, בחגיגות היובל למדינת ישראל, נבחר "ירושלים של זהב" לשיר היובל וב–2005 שב לכותרות באור לא מחמיא: זמן קצר לפני מותה השאירה שמר מכתב לאלדמע שבו הודתה כי כשהלחינה את השיר הושפעה מלחן באסקי לשיר ששמו "Pello Joxepe", על אף שההשפעות ניכרו רק מפתיחת השיר הבאסקי ולא מכולו.
לאורך השנים זכה השיר ללא מעט ביצועים בשפות שונות ומבצעים שונים, בהם של אריק איינשטיין, עדנה גורן, ג'ימי לויד ואפילו קליף ריצ'ארד (אליל הפופ הבריטי של הסיקסטיז). אולם העדפתה של שמר לבחור בזמרת אלמונית וצעירה, מפוחדת קמעה ונטולת ניסיון מקצועי לבצע שיר על במת הממסד - פסטיבל הזמר, יחד עם הניצחון במלחמה ושחרור ירושלים המזרחית, היא שהפכה אותו לקאלט.
השיר מרגש אותי
מרים שולמית בורנפרוינד נולדה ב–1947 ברמת גן לזוג הורים ציירים. בנעוריה למדה בתיכון "בליך" והחלה לשיר וללוות עצמה בגיטרה. ב–1965 התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת, שם התוודעה ונמשכה לסגנון הפולק ולשירי העמים השונים. היא אימצה שם במה קליט יותר: שולי נתן (נתן היה שם משפחתה של אמה בנעוריה).
הצלחתו המסחררת של שירה הראשון הפכה את נתן לכוכבת בן לילה והביאה אותה להקליט לאורך סוף שנות ה–60 ועד אמצע שנות ה–70 אלבומים בעלי גוון וצבע מוזיקליים שונים ומיוחדים, בהם: "שרה שירים עבריים" (1967), "שירי נעמי שמר" (1968), "שולי נתן" (1968), "מתי היום" (1969), "טיול" (1969), "אנעים זמירות" (1973). היא הופיעה ברחבי הארץ ובחו"ל, וקיבעה מעמדה כזמרת עם ישראלית, כשהיא מביאה עמה משהו רענן, ייחודי ושונה מגל הפופ–רוק שהחל להתבלט בארץ אותה תקופה.
בין השירים הבולטים שהקליטה באותן שנים: "כאלה היו הימים" (1969), גרסה עברית ללהיטה של הזמרת הבריטית מרי הופקין, "מי האיש", "על אחת כמה וכמה" (עם נחמה הנדל ז"ל, חברתה הטובה לאורך השנים), "אנא, אלי" ועוד. באמצע שנות ה–70 לקחה פסק זמן ארוך מהמוזיקה והתמסרה לגידול ילדיה. ב–1990 הוציאה את הקלטת "ים של אור" בשיתוף אביבה רוזנפלד ומאז הקליטה מספר אלבומי מסורת ושירי ארץ ישראל.
זוכרת את הפעם הראשונה שבה שרת?
"בילדותי עסקתי בהמון דברים אחרים חוץ משירה, הייתי מתעמלת מגיל מאוד צעיר והייתי שייכת לנבחרת בנות תיכון שהיו העתודה של המתעמלות בארץ. אני זוכרת שיצאתי למחנה של הצופים בכרמל והיה איזה מדריך שישב וניגן על גיטרה וליווה את עצמו וזה נראה לי קסום. יום אחד נפלתי מהקורה ולא יכולתי להתאמן כמה חודשים, ואז אמי שלחה אותי למורה למוזיקה יוסי ואלד, שהגיע לשכונה. קניתי גיטרה והיא שבתה אותי בחבלי קסם, ואז למדתי גיטרה קלאסית אצל רינה בן יהודה".
מדוע לא הלכת ללהקה צבאית? באותה תקופה זה היה מושא חלומה של כל זמרת.
"זה לא התאים לי. הורי אמרו שזה לא מקצוע, הם תמכו בי ואמרו שזה מאוד יפה, אבל זה לא מקצוע וחשוב שאני אלמד. הבעיה הייתה שלא יכולתי להפסיק לשיר ולנגן, הייתי אובססיבית לנגינה, ואז בדיוק הגיע טרנד מארצות הברית של שירי פולק, ודודתי שלחה לי מארצות הברית תקליטים של בוב דילן, ג'ואן באזז, ג'ודי קולינס וכו', וככה נטוו החוטים. אהבתי מאוד שירה עממית ואהבתי מאוד את נחמה הנדל".
מתי התחלת להופיע?
"בזמן הצבא. שמע אותי הרצל סיגלוב והתחיל לתת לי הופעות במתנ"סים בירושלים, ואלו למעשה היו ההופעות הראשונות. לאחר מכן, המורה לגיטרה, רינה בן יהודה, הזמינה תלמידים להופיע והמליצה עלי לאמיתי נאמן ז"ל, והוא הציע אותי ל'תשואות ראשונות' שגילתה אז כישרונות צעירים. אבי טולדנו ואני דורגנו במקומות הראשונים".
במה שונה שולי נתן של לפני "ירושלים של זהב" משולי נתן של אחרי?
"מבחינת אישיות כלום לא השתנה, כי אף פעם לא חיפשתי פרסום או להיות כוכבת, להפך, הפרסום קצת הפחיד והימם אותי. העובדה שלא הייתה טלוויזיה הייתה לטובתי, כי יכולתי להסתובב ברחוב ואף אחד לא הכיר אותי. הייתי בחורה נורא ביישנית וכל הפרסום היה הלם גדול מדי, אז למדתי לחיות עם זה, אבל בתוכי נשארתי אותו דבר. גם אמא תמיד אמרה לי לשמור על צניעות: 'תסתכלי על סנדלר כמו על מלך', וזה נשאר לי עד היום".
כשקיבלת לידייך את השיר, חשבת שהוא יהפוך לסוג של המנון לאומי?
"בחזרה הגנרלית, כששרתי את זה עם גיטרה וכל התזמורת ישבה, שמעון ישראלי צעק: 'מי היא זו שקיבלה שיר כל כך יפה?', וכבר אז הייתה תחושה ואווירה שמדובר בשיר שהולך לעשות היסטוריה".
מתי הופעת לראשונה בחו"ל?
"אחרי מלחמת ששת הימים, בהולנד. עשו לי שם סיבוב הופעות גדול בהילברסון (עיר הרדיו דאז) עם השיר 'ירושלים של זהב'. היה איש רדיו ידוע בהולנד שהזמין אותי לסיבוב של שבוע ברחבי המדינה. המסע הבא היה לדנמרק, דרך התחברות של הקהילה היהודית עם רשתות השידור, ואחר כך בבלגיה. בסוף 1968 קיבלתי את פרס 'מידאם' לתקליטים ב'קאן' על רב המכר של אותה שנה. אני זוכרת שבני אמדורסקי נסע איתי".
לאורך הקריירה הענפה שלך הלחנת מספר שירים. זוכרת מה היה הראשון?
"'אנא אלי', אני זוכרת שהלחנתי אותו בין המחבתות והסירים".
תמיד נמשכת ליצירה?
"לא בהכרח, יותר משך אותי לבצע ולהיות באינטראקציה עם הקהל. אני אוהבת להיות בקשר עם הקהל ולספר סיפורים בין השירים".
יש מצב שתופיעי בלי לשיר את "ירושלים של זהב"?
"זה כמעט לא קורה. אנשים מתעקשים על זה".
זה לא מרגיז אותך?
"להפך, זה מרגש אותי, שאנשים רוצים לשמוע את זה אחרי כל כך הרבה שנים, אני מתרגשת עם האנשים".
אף שהקלטת לא מעט, עדיין בתודעה הציבורית נצרבת כ"זמרת של להיט אחד". לפעמים את מתחרטת שהקלטת אותו ולו בשל העובדה שהוא דוחק הצדה את שאר פועלך בזמר העברי?
"חס וחלילה! אני מרגישה שזה היה אחד החסדים הגדולים בחיים שלי, כי השיר עזר לי להביא את עצמי, עם שירי האחרים, לתודעה. זה פתח לי את כל הדלתות, ועובדה שכל כמה שנים נזכרים בזכות השיר הזה. הוא משאיר אותי בתודעה הציבורית וזה רק טוב בשבילי".
איזו מוזיקה את אוהבת לשמוע היום?
"מוזיקה קלאסית".
איך לדעתך מתייחסים היום לאמנים ותיקים?
"אין לי שום תלונות, מתייחסים אלי תמיד באהבה ובכבוד. לכל דור יש את השירים שלו והקהל שלו".
מה את עושה בימים אלה?
"אני מאוד פעילה: ממשיכה להופיע בקצב משמח מאוד, והסטארט־אפ האחרון הוא שבעקבות מורת דרך בשם לאה פופר, פתחתי בסלון ביתי ערב מפגשים ואירוח של עד 50 איש שבאים לחגוג ימי הולדת או מפגשים חברתיים, ואחר כך אני נותנת להם תוכנית של שעה ורבע שבה אני מספרת סיפורים שאין לי הזדמנות לספר בהופעות, על המשפחה שלי ונושאים נוספים. ואני גם שרה להם דברים מיוחדים ושירים שכולם אוהבים לשיר ביחד, ואחר כך הם כולם מתכבדים ועושים את כל האירוע אצלי, ואני מאוד נהנית מזה, כי אני אוהבת את האינטימיות עם האנשים".
איך את מתכוננת לטקס המרכזי לשחרור ירושלים?
"משרד ההסברה ביקש שאני אופיע שם, אני מתרגשת ומתכבדת לבצע שם את 'ירושלים של זהב'".
צפית בחיקוי שלך ב"ארץ נהדרת"?
"לא, לא יצא לי כל כך".
עדיין יש לך אותו ריגוש כמו בהתחלה?
"בדרך כלל כן, אני אוהבת את הריגוש הזה".