שלמה בר, 74, נולד בראבאט שבמרוקו ועלה לארץ בהיותו בן שש. בתחילת דרכו המקצועית הופיע בהרכבים מוזיקליים כזמר ומתופף ופרץ לתודעה הציבורית כשהשתתף במחזה המחאה "קריזה" של יהושוע סובול, שעסק בנושאים חברתיים ובעיקר בקיפוח המזרחים. בשנת 1977 הקים בר את הברירה הטבעית, להקה שהניפה דגל חברתי ושאפה לשילוב מוזיקלי בין מזרח למערב.
תקליט השדרים הראשון של הלהקה, "אלי שורשים", יצא בתחילת 1979 עם שני השירים מתוך "קריזה": "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". בהמשך הקליטה הלהקה אלבומים נוספים והפכה ללהקה מבוקשת להופעות בישראל ובחו"ל. אלבומה האחרון של הברירה הטבעית, "בסוד תפילת הערער", יצא בהד ארצי ב־2010.
לבר שני תוארי דוקטור לכבוד מאוניברסיטת בן־גוריון וממכון ויצמן, הוא בעל פרס אמ"י למפעל חיים 2016 ופרס חיים מטעם אקו"ם 2017. ביוני 2017 הוענק לו תואר עמית כבוד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. בימים אלה הוא עובד על אלבום חדש משיריו של יוסף צבי רימון.
האם היום ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית משנה?
"לא הייתי משנה דבר, כי תמיד היצירה משקפת את התודעה של הזמן שבה נכתבה. אתה לא יכול לפסול את ציר הזמן שלך. אני דווקא נהנה לשמוע יצירות מהעבר, כי זה משקף זיכרונות ונותן פרספקטיבה להווה".
לו היית עכשיו יכול לשרטט את מהלך הקריירה שלך מההתחלה, איך היית עושה זאת? האם היית מקדים מהלכים מסוימים או מאחר כמה מהם?
"תמיד פעלתי לפי אינטואיציות, אני לא מתוכנן. אני משתדל לשרת מטרה גדולה ממני, אני אוסף חוויות לכדי יצירה. 'ושקרה לי אכתוב בראש, אעשהו סיפור לבני אנוש' – זה המשפט שמשקף את המוטו שלי, מתוך קינה מרוקאית".
יש שיר שאתה מצר שלא אתה כתבת אותו?
"לא, אני רק מצר שלא כתבתי את 'שיר השירים'".
עם השנים שלחת זרועות למוזיקת עולם. האם זה היה אקט טבעי של התפתחות או שמא היה בו גם ניסיון להתנער קצת מתדמית הזמר המזרחי ולהרחיב אופקים?
"אני לא פועל כתמנון. כל מה שעשיתי, עשיתי מתוך אהבה ואמת. אם הייתי מתכחש למקורותיי, לא הייתי מה שאני היום, ואני שמח על כך".
כמו ילד
בר היה אולי הראשון שהצליח לעשות את המהפך בגישה למוזיקה המזרחית לפני שהמונח הזה בכלל היה קיים. כבר אז, לפני למעלה משלושה עשורים, הוא ידע היטב מה הוא עושה. "המטרה שלי בתחילה הייתה לגשר בין מזרח למערב", הוא אומר, "מוזיקה היא שפה של מקום, ואנחנו הרי יושבים בין מזרח ומערב. לכן אני מגדיר את יצירתי כמוזיקה ישראלית”.
האם המוזיקה המזרחית שנעשית היום היא מה שהתכוונת שהיא תהיה כאשר עמדת ונופפת בנס המרד?
"אני חושב שהמוזיקה המזרחית כיום היא תוצאה ישירה של המוזיקה המערבית שהייתה ברדיו שנים רבות. בתחילה הייתה מוזיקה רוסית, לאחר מכן צרפתית, ולאחר מכן אמריקאית ואנגלית. המוזיקה הישראלית עדיין מתהווה ומחפשת את דרכה. אני חושב שמוזיקה צריכה לנגוע בצבע של המקום, ושבמרכז הווייתה צריכה להיות השפה העברית. ולשאלתך, יש להבדיל בין תרבות בידורית לבין תרבות שירה".
יש מצב שבשנים הקרובות אתה ממציא את עצמך מוזיקלית?
"אני חושב שאדם צריך לשמור על תמימותו ולהיות כמו ילד. ההמצאה מחדש היא לראות בכל יום פלא. אני אישית ממציא את עצמי מחדש כשאני הולך לבית כנסת מדי יום ביומו. אני מקבל כל כך הרבה אנרגיה שמחדשת אותי".
אפשר לדעתך להגיע להישגים באמנות באמצעות הפעלת כוח פוליטי או תקשורתי או שזה אמור לקרות באמצעות המוזיקה עצמה?
"אין ספק. כל דבר למעשה הוא הכרזה פוליטית. מעל הכל אני חושב שמוזיקה צריכה לשרת את העם, את שפתו ואת הוויותיו. זה תפקידו של אמן, להקל על בני עמו את מסע החיים ולשמח אותו".
שרת התרבות מירי רגב מקפידה למצב עצמה כשליחת התרבות המזרחית. איך אתה רואה את גישתה ואת דרכיה?
"אני חושב שצריך לנער כל ממסד, ועל זה אני גאה בה. היא גם יוצרת דיון על תרבות בדרכה שלה. אף פעם לא דיברו כל כך הרבה על תרבות כמו בכהונתה. מירי רגב גם מנסה לכונן סדר אחר ואני מסכים עם זה. אותי מטריד יותר החינוך והפערים שיש שם. בעיני זו אוזלת היד של המדינה. יש איפה ואיפה בחינוך, וזה אומר שיש ניסיון לשלוט באנשים ולגזול מהם מידע".
לשרת את העם
כזכור, בינואר האחרון הורשע אילן בן עמי, מי שהיה גיטריסט להקת הברירה הטבעית, ברצח פרודתו, המסעדנית דפנה בר ציון. על בן עמי נגזר עונש של מאסר עולם. בר, שבראיון עמו ל"מעריב המגזין" בדצמבר האחרון אמר כי "בעיני הוא אדם מת. מי שנוטל את חיי הזולת הוא מחוק", סירב הפעם לדבר על בן עמי.
אתם מצליחים מאוד לאורך הרבה מאוד שנים אף שאינכם נחשבים ללהקה נוצצת ובעלת גלאם רוקיסטי. מה הסוד שלכם?
"אנחנו פשוט אומרים את האמת ושרים את האמת, מה שהבידור לא עושה. הבידור מוכר אשליות וזימה".
היו משברים שחשבת שזהו, מגיע סופה של הברירה הטבעית?
"אמת ואמונה מחזיקים דברים למרות משברי הזמן. אדם צריך לפעול מתוך אהבה ולהתחייב לאהבה. אני מחויב לאהבתי, וזה מה שצולח את משברי הזמן".
ואם נפשט את שם הלהקה - מהי באמת הברירה הטבעית של חיינו, של כולנו?
“הברירה הטבעית של העם שלנו זה לקבל את שלל הצבעים, לכבד אחד את השני וליצור תרבות שמבוססת על השפה שלנו. זה מה שמחזיק ויחזיק אותנו כעם".
אתה שב ומציין את ההפרדה בין התרבות הבידורית לתרבות השירה. למה בעצם אתה קורא תרבות בידורית?
"קודם כל, הטקסט מנחה את עבודתי, וניתן להבחין בין שירה לפזמונאות. טקסט שבא לשרת צורך בידורי הוא טקסט עני, ובהתאם לכך גם המוזיקה. מה שחדש בזמן, מת עם הזמן, וכך גם לגבי בידור. זה אופנה וזה חולף".
ישנם פרחי שירה שאתה רואה ומפתח או שהיית רוצה לכוון?
"אני נוכח לגלות כי קם דור של מוזיקאים שזנח את כל המוזיקה הפופולרית ופנה למקורות, וזה משמח אותי מאוד. זה מוכיח שאדם הוא בסך הכל תבנית נוף מולדתו. הדור הצעיר אף מנגן בכלים אותנטיים כגון: סאז, קמנצ'ה, עוד וכו'. זה חוצה עדות ומגזרים. יש גם הרבה אשכנזים שעוסקים במוזיקה אתנית, כי אלו למעשה המקורות שלנו. המוזיקה האתנית היא מוזיקת עם".
איך שומרים על תדמית נקייה מאמירות פוליטיות וחברתיות במשך כל כך הרבה שנים?
"אני חושב שמוזיקה ואמנות צריכות לשרת את העם. מוזיקה צריכה להגיד את האמת, כל דבר שהוא אמנותי ומכוון לאמת הוא איכותי. אני דווקא ידוע כאחד שלא פחד מאמירות חברתיות, ואני רואה בזה שליחות וצורך. עוד מתחילת דרכי במחזה 'קריזה'".
למה אתה מתגעגע מהימים ההם ולמה לא?
"אני לא מתרפק על העבר, אני לומד ממנו".
חוץ ממוזיקה ובית כנסת, יש לך תחביבים נוספים?
"אני אוהב לטייל, אוהב טבע ואוהב שקט. אך אני לא יודע אם להגדיר זאת כתחביב, זה יותר צורך".
יש איזו אמירה שכמוזיקאי שחרט על דגלו את אמירת האמת - היית יוצא ולוחם עבורה בכל כוחך?
"כיום אני עובד על האלבום משיריו של המשורר יוסף צבי רימון, והוא אומר באחד משיריו: 'הצליל הזה אשר אני מחייב אותו, והוא פארי והדרי, רק אני בניתי אותו ולא אחר, ובימוג הצליל אני על קברו אספדה', וזה בעצם מבטא את מה שאני חושב ומאמין בו. אני מחויב לאמת של עצמי ולדרכי האמנותית. האמת נובעת מהמקורות שלי מהתנ"ך ומהשפה העברית. כל זה ועוד מעצבים את דרכי".