המפיק שהביא לארץ את כל האמנים הגדולים חושף את כל הסודות

יש לו דרישות מיוחדות?
“לא משהו יוצא דופן: חדר במלון עם מרפסת הפונה לים, כדי להשתזף לפני ההופעה, אוכל צנוע עם תפריט צמחוני וכל מיני פינוקים כתוספת. כשמהצוות שלו התבקשנו להכין לו אלכוהול די יקר, הצענו כתחליף אלכוהול ישראלי משובח, וההצעה שלנו התקבלה. טום ג’ונס זה לא רובי וויליאמס, שדרש חדר כושר מאחורי הבמה ומשחקי מחשב”.

אורון התגייס ללהקת פיקוד הדרום ב־68’. שיאו בה היה בתוכנית “מעוז א' א'”: אברהם דוד ביים, רפי בן־משה ניהל מוזיקלית, אבל זו הייתה התוכנית של הכוריאוגרף יענק’לה קלוסקי, שהפך את אורון ושות’ לרקדנים קלי רגליים. “יענק’לה סירב להתחשב בהיותנו חיילים עם רגליים שמאליות ופשוט קרע אותנו בחזרות”, נזכר אורון, שהיה הסולן הנהדר ב”אני אצבוט לך”, שירם של רות חשמן ויאיר קלינגר.

היום שיר כזה עלול להיות עילה לאשמת הטרדה מינית.
“עזוב, זה סתם שיר נחמד, שבמציאות של היום אני לא בטוח שהיה עובר בשלום”.



“הופענו ברחבי סיני כדבר שבשגרה”, מספר אורון. “יום אחד, כשיצאנו מהופעה בבסיס טילים באזור החווה הסינית, בדרך להופעה באחד המעוזים על גדות התעלה, נפלו לידנו טילים, פצצות מרגמה, מה שאתה לא רוצה. על המקום קיבלנו הוראה: אחורה פנה”.

להקתו של אורון הייתה בת הטיפוחים של שני אלופי פיקוד הדרום: “מאוד אהבנו את אלוף שייקה גביש, והנה פשטה השמועה שעומד להגיע במקומו מפקד איום ונורא. אבל אריק שרון היה הפתעה עצומה בשבילנו. אמנם הוא העלה את רף הדרישות עם הרבה יותר משמעת, אבל התייחס אלינו בחום, ואשתו לילי הייתה כמו אמא בשבילנו”.

השוס באותה תוכנית, שבה שרו את “להתראות” והשיר “סיירת שקד” הוסווה כ”סיירת שקט”, היה השיר “אני מת”, עם לחנו של חבר הלהקה, מתי כספי, למילים של יורם טהרלב. הופעתם בשיר של אורון, מתי כספי והפנטומימאי יענק’לה נוי כשלוש בובות מתנפחות הייתה משיאי להקות צה”ל בכל הזמנים ו”לפני שגלגלנו את הקהל מצחוק, בעצמנו צחקנו מזה בלי סוף”.

שלושת הקיבוצניקים דאז עברו לאזרחית כשלישיית “לא אכפת להם”, שבעיקר התבססה על לחניו של כספי. “מתי התגלה כגאון וכולם רצו אותו”, נזכר אורון, “זה גמר לנו את ההרכב לאחר זמן קצר ולאחר תקליט אחד. ניסיון להמשיך עם דני עמיהוד במקומו לא תפס”.

ההרכב התפרק די מהר, אבל אורון, שפיקד שנתיים על להקת פיקוד הדרום, יצא ממנה עם רווח לכל החיים, כשחברתו בה, יונית שוהם, הפכה לרעייתו. “התחלנו מתאקל”, הוא מודה. “מצוות הבוחנים ללהקה, הייתי זה שהצביע נגדה. מזה צמחה אהבה. הייתי בן 24 כשהתחתנו. יונית שרה פה ושם עד היום ועובדת במשרד הביטחון. אנחנו הורים לשניים: רוני היא יד ימיני במשרד, ועודד הוא מדען שעושה דוקטורט בחקר המוח. אל תשאל איך זה מתקשר אלינו (צוחק)”.


חזרתו של הג'וק
במהלך סיור אמנים בארצות הברית החליט אורון לרדת מהבמה. “חשבתי שאני לא מספיק טוב, וכהמשך לפיקוד על הלהקה רציתי לעבור להפקות”, הוא אומר. “פשנל היה זה שהכניס אותי לעניין”.

אבל לא התחלת אצלו כמפיק.
“בתחילה הוא שיתף אותי בשלוש מההרפתקאות שלו - ייצור קוביות קרח, הפצת ארנק שהוא המציא וקרא לו זכריה, וניהול מטעמו של מרפאת המנתח הפלסטי ד”ר עמי גלעדי. מהדברים האלה עברתי להפקות של פשנל, שבהן הוא היה בשבילי בית ספר בתחום והכניס בי את האהבה הגדולה ליצור יש מאין. מהר מאוד הוא קידם אותי למנהל ההפקות של ‘התיאטרון העממי’, ובהמשך הפך אותי לשותף שלו”.

אצל פשנל התרחשה החניכה של אורון כמפיק, המתמחה בהבאת אמנים מחו”ל. הראשונים בשרשרת הארוכה שלהם היו ז’ילבר בקו הצרפתי וג’ו קוקר האנגלי, ש”אהב את ישראל ומאוד התיידדנו”. כשהשתחרר אורון מהמטרייה של אברהם דשא פשנל, המציא את פטנט ההופעות בפארק הירקון, שיצא לדרך עם להקת דייר סטרייטס. בין האמנים שהביא בתקופה ההיא: לאונרד כהן, ריי צ’ארלס, חוליו איגלסיאס ובוב דילן, ש”אף פעם לא ניסה להתחנף לקהל”.

במקביל הריץ אורון שנים את הופעותיו של שלמה ארצי. “פגשתי את שלמה באמצע שנות ה־80”, הוא משחזר. “בתא המטען של מכוניתו היה מונח פס הקול של האלבום שלו ‘לילה לא שקט’, זה שבא בין ‘תרקוד’ לבין ‘חום יולי־אוגוסט’. למרות שהיו בו שירים כמו ‘שדות של אירוסים’ ו’נרקוד נשכח’, חברת התקליטים לא רצתה להוציא את התקליט הזה. אני התלהבתי, ומופע גדול שארגנתי לו הביא ליציאתו”.

המגבת כיכבה כבר אז בהופעות שלו?
“איזו שאלה. שלמה הוא המופיען מס’ 1 בישראל. מהבחינה הזו אין מי שמתקרב אליו כאן. הוא מקצוען אמיתי. רצנו יחד יותר משש שנים עד שב’ירח’, ב־92’, ביקשתי להפריד כוחות מפני שחזר לי הג’וק של הופעות מחוץ לארץ.

“במקביל יצא לי לרוץ עם חוה (אלברשטיין – יב”א). גם איתה היה סיפור כמו עם ‘לילה לא שקט’. באמתחתה היה פסקול האלבום ‘לונדון’, ו־CBS לא רצו להוציא לה אותו. באתי לשם ואמרתי שאם הם לא יוציאו את התקליט הזה, אוציא אותו בעצמי לצד מופע שאפיק לה. האיום עשה את שלו. הרצתי לחוה כמה סיבובי הופעות, וזה היה תענוג גדול”.

באמתחתו של אורון גם הפקת פסטיבלים ("עכו לתיאטרון אחר", ערד ועוד), ואירועים כמו מיסות המוניות של קהל רבבות בניצוחם של שני אפיפיורים שבאו לבקר בארץ.
הזיכרון העגום ביותר שלו הוא מעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, ב־4 בנובמבר 95’. “צ’יץ', ראש העיר תל אביב, ביקש מחברת ‘ארגונית’ למצוא מפיק לעצרת השלום, שלא ידרוש הרבה כסף”, הוא משחזר, “מצאו אותי, ולא רק שלא דרשתי הרבה כסף, אלא הפקתי את העצרת בהתנדבות מלאה. כשזו הסתיימה, הלכתי לבדוק אם האוטובוסים, שחנו באבן גבירול, היו מוכנים לקלוט את הקהל שהגיע איתם. אז קראו לי בדחיפות לבמה. ‘רבין רוצה להודות לכל מי שעבד בהפקה’, אמרו לי”.

הוא הודה לך?
“כמו לאחרים. צ’יץ’ הכיר בינינו. לחצנו ידיים ואשתו, לאה, אמרה שהיה נהדר. את היריות לא שמעתי. פתאום ראיתי את גידי גוב רץ בחזרה למעלה. כששאלתי מה קרה, הוא השיב - ‘היו יריות; פגעו ברבין!’ רצתי למקום ההתרחשות וראיתי איך הכניסו אותו לאוטו והסתלקו במהירות מהמקום. אנחנו, המעורבים בהפקה, התבקשנו לא לעזוב והושארנו במקום עד חמש לפנות בוקר. זה בהחלט היה עסק לא נעים”.

סיינפלד המענטש
בשנות ה־90 חזר אורון במלוא התנופה להביא כוכבים מחו”ל, רובם מהמשמרת הוותיקה. “הזקנים האלה הם אנשי מקצוע מדהימים ואין להם פיפס של דרישה מיותרת”, מתפעל המפיק בן ה־67. “רוד סטיוארט, למשל, ביקש שכל החלונות בסוויטה שלו יהיו שחורים. למה? - כי הוא אוהב לישון עד אחר הצהריים.

“לגבי אקסל רוז מגאנס אנד רוזס, ידענו שהוא מאחר שעות להופעות שלו, ובמו עיניי ראיתי איך הביאו אותו באיחור של שלוש שעות בסירת מרוץ בתמזה להופעה בלונדון. אז הבנתי, שאם הוא יחזור על כך בישראל, לא יישאר לו קהל בפארק הירקון. איכשהו עשיתי לו תרגיל שגרם לו לפתוח את ההופעה בזמן.

“אלטון ג’ון, שהייתה לו טראומה מהופעה קודמת שלו בישראל, דרש שנביא לו תוכנית מדויקת לשהייתו כאן מרגע נחיתתו בארץ במטוס שלו ועד המראתו מישראל, לאחר פחות מיממה, ישר אחרי ההופעה. לשם כך טסנו אליו לבודפשט, שם הופיע. כאספן אמנות ידוע, הוא ביקש שנערוך לו מיצג בזמן הפנוי המועט שהיה לו. אם אני זוכר נכון, הוא אפילו קנה כמה דברים.

“לעומת הוותיקים האלה, עם ג’סטין ביבר היה קשה, בפרט שבא אליו קהל של ילדים, שאין להם משמעת של קהל שבא לאירוע המוני והם התנפלו על הכוכב הנערץ עליהם כדי שיצטלם איתם. לך תדע איך משתלטים על קהל כזה. לפני כן, הוא שהה כאן שבוע בחופשה ולא התנהג מי־יודע־מה”.

לדברי אורון, בין כל ההצלחות הוא חווה לא מעט אכזבות, כמו לגבי ז’ולייט גרקו, כוכבת העבר הצרפתייה, שהגיעה ארצה במסגרת סיבוב פרידה עולמי ו”בניגוד לציפיות שלי, לא הצלחנו להביא קהל”. רק היא? - “היו כישלונות צורמים עם צעירים בהרבה ממנה, כמו בוי ג’ורג’, ששכחו אותו מאז ימי ‘קאלצ’ר קלאב’.

“אין ביטחונות בענף הזה”, קובע אורון. “בכל מופע שאנחנו מביאים הנה יש הימור. אירוע ביטחוני עלול לשבש את מכירת הכרטיסים. הריחוק של ישראל מאירופה מייקר את ההוצאות שלנו ואף את מחירי הכרטיסים. גם איומי החרם של ‘אוהבי ישראל’ גורמים לנו להציע יותר לאמנים כדי להבטיח את בואם הנה”.

רוג’ר ווטרס?
“מי זה? אני בכלל לא נאבק בו. מצחיק אותי איך בארץ עושים ממנו עניין. הוא, דיוויד גילמור וכל החבורה שלהם בכלל לא מרגשים אותי. חבל שהממשלה, בייחוד משרד החוץ, לא עוזרת לנו מולם”.

עם מי מהאמנים התיידדת?
“עם פול סיימון, שהוא לא רק אחד משלנו, אלא איש מאוד נחמד, מענטש, כמו שאומרים. כמענטש לא פחות ממנו התגלה ג’רי סיינפלד, איש מקסים שרצה להביא הנה את המשפחה שלו, אבל אז התחילה אינתיפאדת הסכינים. הבטחתי לו שנמלא את רצונו בהופעתו הבאה כאן”.

יש מישהו שרצית להביא הנה ולא השגת אותו?
“בטח, הרבה. קודם כל, בי.בי קינג, שמת לפני שנתיים שבע ימים, זמן קצר לפני שכמעט הבאתי אותו ארצה. יש אמנים שמחרימים אותנו. אריק קלפטון, למשל, שאפילו לא עונה לפניות שלנו. גם סטינג, שלא ממש אוהב את מה שהממשלה שלנו עושה. כנ”ל אנני לנוקס, לשעבר מהיוריתמיקס, חזק נגדנו, למרות שהייתה נשואה לישראלי”.

לדברי אורון, “סירובניקים” שכמותם אינם בולמים את הסתערות האמנים הזרים על הקהל הישראלי. “זו תופעה מבורכת”, הוא סבור, “אם כי אתיקה היא לא הדבר השגור בתחום שלנו. לצערי, יש ניסיונות לשים רגליים ו’לחטוף’ אמנים, מה שמקפיץ את המחירים”.

כל השפע הזה לא על חשבון האמנים מבית?
“ההפך מכך. נסה לסגור הופעה בקיסריה ונראה אם תצליח לקבל תאריך. כשהאמנים הישראלים מעניינים את הקהל, יש פריחה בענף”.

לאן אתה בורח מהאמור לעיל?
“לבית בכפר יונה. בסוף השבוע, כשהילדים באים לארוחת ערב, אנחנו שותים יין ונהנים מהחיים. לא צריך הרבה יותר”.