"נולדתי באיזמיר, בטורקיה, אבל בגיל צעיר, בערך בגיל שש, כבר עליתי עם ההורים שלי לישראל והשתקענו בשכונת רמת יוסף בבת ים. סיפור די רגיל של ילד זר, חדש בשכונה, עם מבטא, שמנסה להתאקלם בסביבה, עם השם המשונה שלו. סבלתי נורא מהשם שלי. כל הזמן ניסו להחליף לי אותו. ניסו לי לקרוא לי ברוך ואפילו דובי וקיבוצניקים שפגשתי התעקשו לקרוא לי בְּאֵרִי. ממש זוועה".
(מתוך ראיון שערכתי איתו בשנת 1991)
סחרוף בן 60. תאריך יפה, 7.7.17, לחגוג בו יום הולדת. סחרוף, גיטריסט, קלידן, מלחין, מפיק מוזיקלי, חצי מפורטיסחרוף וחצי מסחרופורטיס. הוא סבא, הוא גם אבא לילד קטן, הוא גרוש, הוא נשוי, הוא נסיך, הוא מלך. הוא בת ים הישנה והוא ישראל החדשה. יש יאמרו שהוא האיש שהיה בזמן הנכון במקום הנכון עם המראה הנכון, תחילת שנות ה־90, סצינת הרוק העברי המתעוררת. בין משינה, החברים של נטאשה, איפה הילד ומוניקה סקס, ברי סחרוף היה למוביל. הפנים והשם. גיבור גיטרה של דור הדאנס.
ותמיד נשאר ברי סחרוף שכזה
"המצב הכלכלי של ההורים היה ממוצע, מאוד ממוצע... זו הייתה שכונת עולים וכולם באו ממעמד לא גבוה. לאף אחד סביבנו לא היה כסף. כולם היו פחות או יותר שווים. גדלתי בלי פטיפון בבית, רק עם רדיו. אז אין בדיוק תקליטים שגדלתי עליהם. יותר שירים ומוזיקה ברדיו... בגיל 11 התחלתי לנגן. למדתי קצת בצורה מסודרת ועד היום אני יכול לקרוא תווים אם אני מאוד מתאמץ, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לנגן רוק והתחלתי לעבוד לבד".
סחרוף תיעד את החיים שלו ואת האנשים סביבו בשירים שכתב, במה שעשה בתוך הרוק הישראלי, והרוק שפגש אלקטרוניקה. הוא כתב על מקור ההשפעה וההשראה שלו: המוזיקאי שלמה מזרחי ("לשלמה גיטרה בצבע לבן") ועל אהבות ועל העיר והרצון למגע ועל זה שכולנו עבדים. לפעמים הוא כותב בעצמו, לפעמים הוא נעזר בדן תורן או במיכה שטרית כדי שינסחו את התזה.
"בתור ילד, השפיעו עלי להקות רוק מחו"ל ואריס סאן ושלמה מזרחי, עם הגיטרה הלבנה שלו. היתה לו להקה, 'הבמה החשמלית', והוא בכלל לא נשמע כמו מישהו שגדל כאן. זה היה אחר לגמרי. ההשפעות שלי מעורבבות לגמרי. פופ צרפתי, שירים טורקיים, מוזיקה ערבית, רוקנרול אמריקאי, שירי משוררים ישראלים. כאילו לקחת הכל יחד וזרקת לסיר, וזה מה שיצא. רוק היה החוט שחיבר וקישר את כל ההשפעות האלה. ידעתי שזו השפה שלי במוזיקה".
סחרוף הוא איש יקר, נטול פוזה. כשהוא עולה לשיר עם שלום חנוך בבריכת הסולטן הוא מפגין הערצה ניכרת לחנוך. זה חלק מהקסם. האיש שבא מהשכונה ומוטט את כל החומות שבין הז'אנרים והאנשים בארץ השסועה הזו. סחרוף הוא ליגה משלו.
"תמיד שואלים אותי מה אני אוהב, וקשה לי לענות. זה כמו שישאלו אותי מה אני אוהב יותר – הר או נהר. אני אוהב מוזיקה הודית אותנטית ושירים מצריים של עבדול וואהב לצד רוק אנגלי, סטרווינסקי ושירים עבריים. גדלתי בבית מזרחי אבל בעיקר שמענו שנסונים צרפתיים. מרגע שאני זוכר את עצמי אהבתי גיטרות ורוק. אני חושב שכל הזרמים קיימים בי".
חוץ מהטורקית, הצרפתית, האנגלית והעברית, סחרוף יכול להזמין אוכל בהולנדית והאקלקטיות שלו באה לידי ביטוי גם במוזיקה שהוא אוהב לשמוע ובמוזיקה שהוא עשה ועושה. מערב פוגש את מדבריות ערב, הבלקן ואת מה שכאן. מ"הכל או כלום" מ־1991 ועד "היא הופיעה כמו הרוח" מהשנה (עם אהוד בנאי) הוא אוהב שילובים, מיזוגים, יצירות צבעוניות, פתוחות, לפעמים גם לא מוגדרות. כמוהו.
"הגעתי לתל אביב באמצע-סוף שנות השבעים, הכרתי את רמי פורטיס והחבורה שהיתה סביבו. התחלתי לנגן עם 'מים חמים', שהייתה להקת הליווי של פורטיס. בארץ התקשו לעכל את התאטרליות וההתפרצויות האנרגטיות של רמי על הבמה. זה היה אחר לגמרי מכל מה שקרה במוזיקה פה".
עם סחרוף, עם רע מוכיח, עם חיים לרוז, עם אהוד בנאי לאחרונה – סחרוף הוא אלוף שיתופי הפעולה, ותמיד בשורה התחתונה נוכחותו ניכרת ונשמרת. קשה להאמין שהוא בן 60, אבל הזמן מתקדם והמוזיקה נשארת. תמיד נשארת. סחרוף תמיד משאיר אותך עם ציפייה לדבר הבא שלו.
יום הולדת שמח, ברי.