היום, ב-16 באוגוסט מציינים ברחבי העולם 40 שנה למותו של אחד הכוכבים הגדולים שידע אי־פעם עולם המוזיקה, אלביס פרסלי. הזמר הראשון שקמו לו חקיינים, עוד מתחילת דרכו, באמצע שנות ה–50 של המאה הקודמת. אלביס היה נועז, חצוף, סקסי, פורץ דרך. השמרנים כינו אותו "השטן", הנוער סגד לו. לא רק בחייו היה לדמות מוערצת. סיפור פטירתו הטרגי, הכמעט ידוע מראש, הפך אותו למיתוס שלא היה כדוגמתו, לאגדה שחיה עד היום.
בניגוד לזמרי עבר שתהילתם חלפה והמוזיקה שלהם, אלמותית ככל שתהיה, נותרה כזיכרון רחוק, נדמה שאלביס אהוב ורלוונטי גם בימינו אלה. תחרות חקיינים בינלאומית שנתית, מועדוני מעריצים פעילים ברחבי העולם ואחוזת גרייסלנד שהוסבה למרכז עלייה לרגל ולקופה שרושמת מיליארדי דולרים מדי שנה. כמובן גם הקונספירציות העוסקות בכך שהאליל עדיין חי, מסתובב בינינו, מתחזקות את מפעל חייו ומותו.
אלביס הוא של כולם, אולי גם שייך אלינו, היהודים. על קבר אמו הניח מגן דוד, בהופעותיו ענד שרשרת "חי", והייתה לו איזו סבתא יהודייה ברקע. כמעריץ נלהב, גם היום, יצאתי למסע בעקבות השורשים היהודיים האלה בניסיון לפתור עוד חידה סביב האיש שנותר מסקרן גם ארבעה עשורים אחרי מותו.
אלביס מלווה אותי מגיל 12. קניתי את האלבומים שלו, תליתי פוסטרים שלו על הקירות וגם פקדתי את מועדון המעריצים הישראלי שלו. עם השנים יצרתי קשרים אישיים עם מעריצים ועם דמויות שהיו קרובות למלך הרוק'נרול. עם לארי גלר, הספר האישי של אלביס, שוחחתי לא מעט לאורך השנים. גלר היהודי אף כתב ספר, בשנת 2008, על הקשר האישי שלו עם הזמר ועל יחסו לדת בשם "Leaves of Elvis' Garden: The Song of His Soul", שחשף אולי בפעם הראשונה את הזיקה של המלך ליהדות. "על סט הסרט 'Roustabout' אלביס העניק מתנות לכל השחקנים, תכשיטים שעיצב במו ידיו. אלו היו שרשרות צלב, שאליהן צורף מגן דוד", כותב גלר בספר.
בפרק מיוחד המוקדש ליהדותו של אלביס, יש התייחסות להתעניינות של הזמר בהיסטוריה של העם הנבחר ולרצון שלו ללמוד ולהעמיק בנושא. "יום אחד סידרתי את שערו של אלביס וראיתי שהוא בוכה כשהתנ"ך בידיו", נכתב. "כששאלתי מדוע הוא מתייפח, אלביס אמר: 'אני רוצה להיות יהודי כמוך, ברמה הגבוהה ביותר. יהודים הם העם הנבחר. גם אני רוצה להיות חלק מהעם הנבחר'".
הרובע היהודי
אלביס אהרון פרסלי נולד ב–8 בינואר 1935 בעיירה טופלו, מיסיסיפי. אמו גלדיס הייתה בת 22 כשיצא לאוויר העולם. אביו ורנון היה בן 18 בלבד. האחרון היה נוצרי קתולי. לאם, לטענת דודנו אוסקר טאקט, היו שורשים יהודיים. סבת–סבתו של אלביס, ננסי ברודין, הייתה יהודייה. את הדברים סיפר טאקט לחוקרת אליין דאנדי, שכתבה על כך בספרה "גלדיס ואלביס", שיצא בשנת 1985 ועסק ביחסי הזמר עם אמו.
חלק מהתשובה אפשר אולי למצוא בסיפור הבא: שמו האמצעי של אלביס, אהרון, היה תחילה ארון, על שם ארון קנדי, חברו הטוב של האב. בשנות ה–70, כשפרסלי ג'וניור החל להתעמק בתורת הקבלה, הוא החליט להוסיף את האות ה' לשמו האמצעי כדי להנציח את הקשר לאלוהים.
את הגרסה הזו מסר לי לארי גלר, שאגב סידר את שערו של הזמר בפעם האחרונה, רגע לפני קבורתו, וכנראה היה האדם האחרון שזכה לראותו. בגילוי לב תיאר בפני גלר שיחה שקיים עם אלביס: "פעם דיברנו על המוות. זו הייתה שיחה מעמיקה. הוא ביקש ממני שביום שילך לעולמו, שאדאג שיהיה יפה ומסורק. זה אכן מה שקרה".
גלר מוסיף סיפור שיכול אולי להסביר כיצד נחשף פרסלי ליהדות: "משפחת פרסלי עברה להתגורר בממפיס עם אלביס הקטן. זה היה בשנת 1948. הם חיו בבית עני, ברובע היהודי, בשכנות למשפחת פרוכטר, שהקפידה על אורח חיים דתי. מקרב הפרוכטרים יצא הרבי היהודי הראשון שלימד עברית בממפיס - אלפרט פרוכטר. אשתו הייתה ג'נט וילדיהם ג'ודי, הרולד, דוד ודבי. זו לא הייתה שכנות רגילה עם משפחת פרסלי. הם גרו באותו מבנה, שהיו בו שתי קומות בלבד".
הרולד פרוכטר, חיים לב בשמו העברי, הוא היום נגן בתזמורת חתונות יהודית. לעתים הוא שר גם משירי מלך הרוק'נרול, שמתברר שפעם שימש כשמרטף שלו. "משפחת פרסלי גרה בקומה התחתונה, ואנחנו בעליונה", פרוכטר נזכר. "כשהיה נער הוא שמר עלי. זה די מדהים שכתובת הדואר שלי הייתה אותה כתובת של אלביס".
פרוכטר מוסיף: "אמא שלי ואמא שלו נהגו לשבת מדי אחר צוהריים על כוס קפה ולדבר. אמא שלי סיפרה פעם שלמשפחת פרסלי לא היה כסף לשלם חשבונות חשמל, אז אנחנו עזרנו להם ושילמנו במקומם. אמי תמיד הזילה דמעה כשדיברה על אלביס אחרי שהפך מפורסם. היא אהבה אותו מאוד. כשסיים את לימודיו בתיכון, התייצבה לטקס והביאה לו חפתים שמאוד רצה ולא יכול היה להרשות לעצמו. הוא נישק וחיבק אותה ולא שכח את זה עד יומו האחרון".
האם ידעתם אז שיש לאלביס קשר ליהדות?
"כמשפחה דתית היינו שומרים שבת. כל ערב שישי משפחת פרסלי הייתה מגיעה אלינו לאכול. אבא שלי סיפר שאלביס אהב מאוד את הקניידלך שלנו. כשהיינו צריכים להדליק אור או גז, אבי היה משתמש באלביס כגוי של שבת. אלביס היה מכנה אותו 'סר רבי'. אבא נהג לתת לו תקליטי חזנות של מוישה אוישר. אלביס מאוד אהב מוזיקה יהודית. אני חושב שהוא אפילו שילב אלמנטים ממנה בשיר "It's Now Or Never". בכל מקרה, אילו אבי ידע בוודאות שהוא יהודי, או שיש לו שורשים יהודיים, הוא היה מחזיר אותו בתשובה. אחרי אחת ההופעות, כשאלביס כבר היה כוכב גדול, הוא ניגש לאבי, חיבק אותו ואמר לו שלעולם לא ישכח את מה שמשפחתי עשתה עבור משפחתו".
שיר לאמא
בשנת 1953 פרסלי הצעיר עוד עבד כנהג משאית. הוא הקפיד לצבור שעות נוספות כדי להרוויח מספיק כסף ולהגשים את חלומו: להיכנס לאולפן ולהקליט שיר שיוקדש לאמו. אלביס נכנס לאולפני "סאן" שבבעלות מגלה הכישרונות סאם פיליפס והקליט את "My Happiness" ("האושר שלי").
פרוכטר: "אמא שלי לא שכחה את היום שבו אלביס חזר מהאולפן, קורן מאושר, עם השיר הראשון שהקליט בשביל גלדיס. אגב, אף על פי שהכיר רק שלושה אקורדים בגיטרה. למשפחתו לא היה כסף כדי לרכוש פטיפון, אז הוא ביקש מאמי לשאול את הפטיפון שלנו, כדי שיוכל להשמיע לאמו את השיר הראשון שהקליט. היא מסרה לו אותו למשך כל חופשת הקיץ".
אלביס התפתח ונסק וצבר פופולריות. הוא נחשף לעולם, אישיותו וחייו היו תמיד בכותרות, אבל עדיין לא נחשף מידע מוצק באשר ליהדותו של פרסלי עצמו. לארי גלר: "הוא תמיד סיפר לי שאמו העריכה מאוד את שורשיה היהודיים, אבל אביו, שהיה נוצרי, לא התלהב מכך שיבליט עובדה זו מחשש לגילויי גזענות. גלדיס, כך אלביס סיפר לי, הסכימה עם ורנון. כשהתפרסם, המנהל שלו, קולונל טום פרקר, דאג שלא יבליט את הקשר היהודי שלו. הוא חשש שהעולם עדיין לא בשל לכוכב רוק שאינו נוצרי, שהנושא יפגע בהצלחה הבינלאומית של הטאלנט שלו".
בסוף שנת 1957 התגייס פרסלי לשירות חובה בן שנתיים בצבא ארצות הברית ופעל מוזיקלית על אש קטנה. ב–1958 הוא התבשר על כך שאמו הנערצת עליו מכל חולה מאוד וימיה ספורים. הוא חזר הביתה וליווה אותה בימיה האחרונים. עם פטירתה של גלדיס, והידיעה כי הייתה לה זיקה ליהדות, הניח הזמר על המצבה שלה מגן דוד קטן לצד צלב גדול. אלביס שמר על המגן דוד עד שהלך גם הוא מהעולם. עם פטירתו, דאג אביו שהוא יוסר מקברה.
שנות ה–60 היו התקופה הקשה של אלביס: מצד אחד, הוא כיכב בעשרות סרטי קולנוע שזכו להצלחה. מצד שני, חלק מהם כשלו במבחן הצופה. פרסלי הפסיק להקליט שירים והחל להקליט בעיקר פסקולים לסרטים. הוא הרבה להסתגר באחוזתו ולהקיף עצמו בפמליה שכונתה "המאפיה של ממפיס". חייו הרוחניים קיבלו תפנית חדה בשנת 1964, כשפגש את גלר.
"באותה תקופה סיפרתי דמויות מפורסמות כמו מרלון ברנדו, סטיב מקווין, פול ניומן, פיטר סלרס ופרנק סינטרה", גלר מספר. "אני זוכר שבדיוק כשעיצבתי את השיער של ג'וני ריברס, צלצל הטלפון. על הקו היה אחד מאנשיו של פרסלי. הוא אמר לי: 'אלביס רוצה שתגיע אליו ותעצב את השיער שלו'. מודה שבאותו רגע נלחצתי מאוד, התרגשתי. נסעתי לבל אייר וכשהתקרבתי עם הרכב לשער אחוזתו, מאות נערות התנפלו עלי וצרחו: 'תגיד לאלביס שאנחנו אוהבות אותו'.
"נכנסתי פנימה, הוא ניגש אלי ואמר: 'היי, אני אלביס פרסלי'. הוא לקח אותי לחדר המקלחת וביקש שאדבר איתו בזמן העבודה על השיער. סיפרתי אותו במשך 45 דקות, והוא לא אמר מילה. כשסיימתי, הוא שאל שאלה: 'לארי, במה אתה באמת מתעניין?'. אמרתי לו שאני עוסק בחיפוש אחר הדת, אחר האמת העמוקה של אלוקים. אלביס אמר לי שזה בדיוק מה שמסקרן אותו. הוא רצה שנמשיך לדבר בנושא. כשסיימנו את השיחה, הוא ביקש שאתפטר מהמספרה שבה עבדתי ואבוא לעבוד אצלו במשרה מלאה".
פריסילה מתנגדת
מרגע זה הפך גלר למורה הרוחני–דתי של פרסלי. "אלביס היה צמא ללמוד עוד על דתות, יהדות ובודהיזם", הוא מספר. "הוא רצה להעמיק עוד ועוד ביהדות. נהגתי להביא לו המון ספרי קריאה בנושא. לימדתי אותו במשך תקופה ארוכה את תורת הקבלה, את המסורת היהודית וסמליה ואפילו אותיות עבריות. בהמשך, בשנות ה–70, הוא השתמש בעצתי על משמעות המילה העברית 'חיים' וענד על צווארו תליון עם האותיות העבריות 'חי'".
הגיטריסט צ'ארלי הודג', חברו של פרסלי, כתב בספרו "Me 'n Elvis" כי המלך הסביר לו שהוא עונד צלב לצד תליון "חי" ומגן דוד כדי להיות "מכוסה" מכל הדתות ולוודא שיגיע לגן העדן.
החיבור בין פרסלי לבין גלר לא מצא חן בעיני פריסילה פרסלי, רעייתו של אלביס, ומנהלו פרקר. "הם הסתכלו עלי בצורה מוזרה, כעל מטיף שמנסה לשנות אותו", מספר גלר. אחד השיעורים הללו תועד בסרט משנת 1970, "That's The Way It Is", שעקב אחרי סיבוב ההופעות המוצלח של אלביס המבוסס על אלבומו. הזמר נראה שם קורא אותיות עבריות ושר "הבה נגילה" בעברית.
באותה שנה מצא עצמו אלביס חותם על כתובה בעברית, כששימש שושבין בחתונתם של חברו הטוב וחבר הפמליה שלו, שדר הרדיו ג'ורג' קליין, וברברה אן ליטל.
"אלביס היה החבר הכי טוב שלי", מספר קליין. "הכרנו לראשונה בשנת 1948, בכיתה ח'. הוא תמיד הסתובב עם גיטרה ושר והייתה לו תסרוקת מוזרה. יום אחד הוא השתתף בתחרות כישרונות וזכה במקום הראשון. על אף שרוב התלמידים בבית הספר הציקו לו וצחקו עליו, הייתה לי תחושה שאולי יום אחד הוא יצליח להיות זמר. כשנישאתי בשנת 1970, אלביס היה השושבין שלי. הוא חתם על הכתובה, שהייתה בשפה העברית, על פי המסורת היהודית ובאישור רב שהכיר את שורשיו היהודיים".
זיקתו של פרסלי ליהדות באה לידי ביטוי גם בהיבט הפיננסי. לפחות לפי הסיפור שחושף בפני קליין: "יום אחד נציגים מהנהלת בית הספר היהודי הראשון שקם בממפיס פנו לאלביס בבקשה לתרום 1,000 דולר. הוא ביקש מהם להמתין רגע, הלך לחדר השני וחזר עם צ'ק על סך 150 אלף דולר. הוא לא היה רק טוב לב, הוא באמת מאוד אהב את היהדות. אין לי דרך אחרת להסביר זאת. כשהוא נפטר, אמרתי עליו קדיש בעברית".
נשיקה לאבני הכותל
לזיקה החזקה של אלביס ליהדות צריך להוסיף גם קשר לישראל. מלך הרוק'נרול תרם את שמו לפונדק "אלביס" בנווה אילן שהוקם בשנת 1974 על ידי אורי יואלי. האחרון החליט להקים דיינר אמריקאי בצומת דרכים ולעטרו באלפי תמונות ומוצרים של פרסלי.
הפונדק הפך במשך השנים למוקד עלייה לרגל לא רק עבור מעריצי אלביס בארץ אלא גם לאוהדיו הנאמנים מרחבי העולם. באמצעות המקום הם מבקשים להתוודע לקשר של פרסלי עם היהדות. אחת התמונות הידועות בפונדק היא של הזמר עטוף בטלית לבנה, תפילין למצחו, והוא נושק לכותל המערבי.
40 שנה חלפו מאז נפטר אלביס פרסלי, בגיל 42. שיריו הפכו נצחיים, מורשתו עדיין בוערת, ותמונת היהדות שלו הולכת ומתבהרת. מי יודע, אולי אלביס, שהיה אמור להיות היום בן 82, מתגורר בכלל בירושלים, שותה כוס קפה וקורא את השורות הללו. לא אמרו שהוא חי?
סט מוזיקלי מיוחד של eco99fm: "אלביס וחברים, הלהיטים הגדולים של שנות ה-60"