"מפריע לי שלא משמיעים אותי ברדיו, שלא מפרגנים לי ולא מעריכים אותי בתקשורת. לא סופרים אותנו היום, האומנים הוותיקים. כשפרצתי בתחילת הדרך זלזלו בי, התנהגו בגועל נפש וגרמו לי להרגיש סוג ב', וגם היום היחס לאומנים הוותיקים הוא פשוט שואה". הדוברת: אביבה אבידן, אחת מכוכבות המוזיקה הים תיכונית בישראל.
"שלא תבין אותי לא נכון", היא מבהירה, "אני חלילה לא מתלוננת או מתבכיינת, לא אכפת לי אם משמיעים אותי בגלגל"צ או לא, אבל כן אכפת לי שברשת ג' ובתאגיד לא משמיעים אותי. התאגיד הזה דפק לנו את הצורה. אם לא רדיו 'לב המדינה' שמשמיע אותי וירון אילן שמזמין אותי לתוכניותיו מדי פעם - אף אחד לא היה שומע עלי בשנים האחרונות.
זו בושה וחרפה, היחס של התקשורת כלפינו. התאגיד נשמע כמו גלגל"צ, העורכים הטובים נדחקו הצידה, קיצצו לנו את הכנפיים. אם הייתי חיה היום בארצות הברית עם המוזיקה שעשיתי, הייתי גרה בבוורלי הילס עם לימוזינה ונהג. לא תשמע אותי מקטרת על כך כל יום, אבל כן זה מציק לי בלב".
מעל 50 שנה שאבידן (64) חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה ומשמחת אנשים. למעשה, סקירה קצרה של הקריירה שלה חושפת שני גלגולי קריירה: הראשון הוא של יוצאת להקה צבאית ששרה שירי ארץ ישראל היפה, והשני הוא של אחת מזמרות החפלות הראשונות בפופ הים תיכוני של שנות ה–80, ומי שזכורה לנצח כמבצעת הקלאסיקות "פרי גנך", "כותל המזרח" ו"יהיה בסדר".
"אחרי שהשתחררתי מהצבא עשיתי כמה הפקות קטנות כמו 'מועדון הצועני השורק', 'רומנסרו' ועוד, אבל הבנתי שלא בא לי להיות בעולם הזה ולהילחם ולהיאבק, וכיוון שלא רציתי למלצר - התחלתי להופיע בלהקות חתונות: 'זמרי החוף', 'סימני דרך' ועוד. ושם מה שרים? הכל, מאלה פיצ'ג'רלד ועד 'לינדה לינדה' של חיים משה", היא מסבירה את המעבר בין שני העולמות.
עד שהבנתי מה קורה
אביבה אבידן נולדה כאביבה שמואלי ב–18 במרץ 1953 בירושלים. "גדלתי בבית שבו קיבלתי הרבה אהבה. זה היה בית שמח: אוכל נהדר, ארבעה אחים שובבים, בת יחידה. הייתי תמיד מלכת המשפחה. משפחתי טיפחה אותי ואני טיפחתי אותם. גדלתי עם הורים מדהימים שמהם למדתי כיצד זוגיות יציבה וטובה צריכה להיות. אומנם בעצמי נכשלתי בזוגיות, אבל מהם למדתי המון. בבית תמיד שמעו מוזיקה. משפחתי הייתה מאוד מוזיקלית ותמיד המוזיקה הקיפה אותי וזה מה שהחדיר בי את האהבה הזו למוזיקה", היא נזכרת.כדבריה, מאז ומתמיד ידעה כי נועדה להנעים זמירות: "אמא שלי מספרת שבגיל שנה היא לקחה אותי בעגלה לשוק מחנה יהודה ולימדה אותי בדרך הלוך את 'יונתן הקטן' וכבר בדרך חזרה שרתי את כל השיר לבד. אחר כך, בגיל שנתיים, הייתי עומדת על המרפסת עם תוף מרים ושרה. תמיד הייתי שרה בבית וכל השכנים וכולם אמרו שאני הולכת להיות זמרת. זה היה ברור לי שאני אופיע. בגן, בהצגות בית ספר ואחר כך ב'פינת הילד' של קול ישראל - תמיד הופעתי ושרתי".
עם הגיעה לגיל 17 החליטה, ככל ילדה חולמנית שאוהבת לשיר באותה תקופה, לגשת לאודישנים ללהקה צבאית - משוש חלומם של כל נער ונערה והדלת העיקרית לזכות בסיכוי לקריירה מוזיקלית: "באודישן שרתי את 'ידיד נפש' של עדנה לב ורקדתי ריקוד עם ארצישראלי. אני זוכרת שלפני האודישן הייתי מבוהלת מאוד. באתי עם תוף מרים בלבד ושרתי. כשסיימתי את האודישן כל הלהקות פנו אלי שהן רוצות אותי".
ב–1971 התגייסה לצבא, אך על אף האודישן שצלחה, עתידה כזמרת בלהקה היה די לוט בערפל: "בוועדת האודישן אמרו לי שלפני שאני מתגייסת עלי לשלוח מכתב ללהקות לשיבוץ, ואני לא הבנתי נכון וחשבתי שכשאני מתגייסת אני צריכה לשלוח. אז עשיתי חודשיים טירונות קשה בצנחנים כי לא האמינו לי שהתקבלתי ללהקה צבאית. רק אחרי חודשיים שלחו לי מכתב שאני הולכת ללהקת פיקוד הדרום".
עם הצטרפותה ללהקה, השתתפה אביבה בשתי תוכניותיה: "מדרום תיפתח הטובה" (1972) ו"חול בקפה" (1973). עד מהרה הפכה לסולנית הלהקה וזכתה לפרסומה הראשון עת ביצעה את הקלאסיקה "אלעד ירד אל הירדן" למורת רוחם של חבריה ללהקה: "כשהגעתי ללהקה, המעבד המוזיקלי אורי קריב אמר: 'מי חושבת שהיא יכולה לבצע את 'אלעד ירד אל הירדן' יותר יפה מהסולנית הקבועה?'.
הייתי מאוד נאיבית והייתי היחידה שהרימה את היד. כל השאר פחדו, ושרתי אותו וקיבלתי את הסולו. חצי שנה חברי הלהקה לא דיברו איתי מאז. אבל עם האופי שלי ובדרכי ריככתי אותם וגרמתי להם לאהוב אותי. הייתי כמו אמא שם בלהקה, בישלתי ודאגתי לכולם. התקופה של הלהקה הייתה אחת התקופות היפות והמעצבות בחיי. היה לי שיר במקום השלישי במצעד גלי צה"ל - 'אבשלום', ששלמה ארצי כתב לי והיה להיט, אבל מלחמת יום כיפור פרצה והוא נעלם".
עם פרוץ המלחמה השתנתה המפה המוזיקלית וכוחן של הלהקות הצבאיות כפלטפורמה לייצוא כוכבים דעך, וכך גם כוכבה של אבידן: "כשהשתחררתי, לא ידעתי שכדי להתברג בשוק הישראלי אני צריכה לעשות בעצמי דברים. חשבתי שצריך לבוא אמרגן ולקחת אותי תחת חסותו. מה ש'דפק' אותנו היה מלחמת יום הכיפורים, וחילקו אותנו לצוותים והתחלנו להופיע במעוזים ולכן השתחררנו אנונימיים, אז לא היה לי קל".
לאחר הצבא עברה לתל אביב ("מגיל ארבע ידעתי שאני רוצה לגור בתל אביב"), ולאחר שהבינה שעולם המוזיקה והבידור ה"מיינסטרימי" קשה ואכזרי מדי עבורה, החלה לעבוד ב"חלטורות" בלהקות חתונות עד שהחליטה לקחת פסק זמן מהמוזיקה. היא החלה ללמוד אופנה בירושלים ולחפש נתיב אחר לחיים.
"ב–1978 נסעתי לאנגליה. החלטתי לחפש את עצמי ולא לשיר. גרתי בלונדון כמעט שנתיים וחצי, שם הכרתי את בעלי לשעבר, יקי אבידן, וילדתי את בתי מאיה. אבל המוזיקה בערה בי יותר מדי וחזרתי לארץ כי אנגליה הייתה בודדת מדי עבורי", היא מספרת.
עם שובה לארץ, ב–1981, הצטרפה ללהקת החתונות של דני קמחי - "הסולנים", וגם שם לא הכל הלך בדיוק חלק: "אני זוכרת שבהתחלה הוא לא רצה לקחת אותי כי הייתה לו כבר זמרת, אבל אמרתי לו: '50 דולר ואני גם תופרת לך את כל הבגדים של הלהקה'. לתזמורת של דני הבאתי את 'המענטזת' של ג'קי מקייטן והתחלתי לשיר רפרטואר מזרחי גם. הפכתי לו את כל הלהקה וזו הייתה הצלחה אדירה".
נעלבתי עד עמקי נשמתי
ב–1982 הופיעה כזמרת ליווי של אבי טולדנו באירוויזיון עם השיר "הורה", ובמשך קרוב לשמונה שנים הופיעה ערב ערב בלהקה, ובמקביל טיפחה משפחה לתפארת: בעל ושלושה ילדים, משימה לא קלה: "השקעתי בילדים שלי את כל נשמתי ואהבתי. הייתי אמא שנמצאת איתם בכל הזדמנות, בוועדות כיתה, במסיבות בית ספר, בהצגות וכו', ובמקביל גם הופעתי כל ערב".התפנית הבאה בקריירה שלה אירעה כשבעלה הגיע לראותה בהופעה: "במשך ארבע שנים בעלי לא בא אפילו פעם אחת לראות אותי מופיעה. פעם אחת הוא הגיע להופעה ואמר לי: 'תשמעי, את מהממת. את חייבת להקליט'. באותו הזמן ציפי מור הגיעה מארצות הברית עם סקיצה על קלטת של שיר שאחיה אבי מוסקוביץ' כתב, בשם 'יהיה בסדר', והפצירה בי להקליט אותו. זה למעשה הפך להיות הסינגל והלהיט הראשון שלי. זה היה ב–1990 והשיר נטחן ברדיו נון סטופ ופתח לי את הדלת".
"יהיה בסדר" הפך ללהיט ענק. אבידן הדגישה במיוחד את הח' והע' הגרוניות, "כדי שיחשיבו את זה כשיר ים תיכוני. את הסינגל שמעו יוני רועה ומשה ואביגדור בן מוש, שהחליטו להפיק לי אלבום בכורה".
האלבום "יהיה בסדר' יצא לאור ב–1991, כשאבידן הייתה כבר בת 38, ומלבד שיר הנושא המצליח, כלל את השירים "פרי גנך", "ימות המשיח" ו"איש יקר שלי", שזכו להצלחה רבה.
"אני זוכרת שכשהיינו באולפן וסיימנו את האלבום הראשון, אז אביגדור בן מוש, מפיק האלבום, אמר שחסר לו שיר שקט. ואז בספונטניות יוני רועה ניגן על הקלידים את 'פרי גנך'. בעלי נדלק ורצה שאקליט אותו, אבל יוני התנגד בהתחלה ואמר: 'לא, זה שיר אישי שכתבתי לזכר חבר ילדותי, חלל צה"ל חן ברוד ז"ל שנהרג בתאונה מבצעית, ואני שומר אותו במגירה. לא כל אחד יכול לשיר אותו'".
"ואז בעלי אמר לו: 'תן לה לנסות'. שרתי ויוני התברווז ונתן לי את השיר. הקלטנו את השיר והוצאנו אותו כסינגל, עוד לפני הדואט, אבל הוא נכשל". כמה שנים לאחר מכן הקליטה אותו כדואט עם אלי לוזון והשיר הפך לאחד משירי הזיכרון החשובים והגדולים ביותר בתרבות הישראלית.
לא כולם חשבו כך, אגב. אבידן נזכרת בסערה: "אני זוכרת רגע אחד שבו נעלבתי עד עמקי נשמתי. הגעתי להתארח אצל דן שילון ב'מעגל', ודחפו לי שירים מימי הלהקה הצבאית. הוא התנגד בתוקף שאשיר את 'פרי גנך' כי אמר שזה סתם שיר. הוא בכלל לא רצה שאשיר מזרחית ועשה לי טובה כשנתן לי לשיר את 'יהיה בסדר'. אז לא הייתה לי את החוכמה לקום וללכת. אלי לוזון אהב מאוד את השיר וביקש שנקליט אותו כדואט ואז הוא הפך ללהיט. ביצעתי אותו באירוע הזיכרון של אסון המסוקים. דרך השטח והמועדונים אנשים למדו להעריך, להכיר ולאהוב את השיר הנצחי הזה".
מאז ועד היום אבידן הוסיפה להקליט אלבומים, להופיע על כל במה אפשרית ולזכות בכס של כבוד בז'אנר הים תיכוני, אבל היא עדיין מרגישה פספוס בקריירה שלה: "אני יודעת שיכולתי לפרוץ יותר. הכל בא על חשבון משהו. אם הייתי מזניחה את המשפחה ומקדישה יותר זמן למוזיקה, יכולתי לפרוץ יותר, אבל אני לא מתחרטת לרגע. טוב לי במקום שבו אני נמצאת ובדרך שעשיתי".
הוצאת אלבום בכורה רק בגיל 38. היום לדעתך זה גיל להתחיל בו קריירה?
"היום אין דבר כזה גיל, אפשר לפרוץ בכל גיל. כשאני התחלתי את הדרך, יפה ירקוני הייתה בת 60, וכששמעתי שהיא אוספת שירים לעשות תקליט חדש זה נשמע לי הזוי, ואכן היא עשתה ועכשיו אני שם ואני עושה. דיברתי עם נועם חורב ואני מתחילה לעבוד על אלבום חדש".
היית משנה משהו באלבום הבכורה שלך?
"חד משמעית לא".
מה דעתך על הז'אנר הים תיכוני העכשווי? אומרים שהוא בשיא השפל.
"דווקא אני אוהבת מאוד את המוזיקה העכשווית. יש בז'אנר המזרחי והלא מזרחי יוצרים מצוינים. את אייל גולן אני פשוט מעריצה ומעריכה את מה שהוא עושה, את הדרך שהוא עשה, את הווקאליות שלו, את היציבות ואת בחירת השירים שלו. שלומי שבת ודודו אהרון הם קונצנזוס ואני מצדיעה להם".
אז מה את עושה כיום?
"כאמור אני עובדת על שירים חדשים, מופיעה ברחבי הארץ, בשנה שעברה הופעתי לראשונה במחזמר בתיאטרון - 'הזמיר' שכתב נועם חורב, ואני לא מפסיקה לעבוד ולהשקיע כמובן באור שלי - המשפחה שלי".
לא חולמת לסגור את קיסריה?
"לא, טוב לי מאוד במקום שאני נמצאת. אני אוהבת את הקהל והקהל אוהב אותי. צריך יותר מזה?".
את אדם נוסטלגי?
"אני מאוד אוהבת להתפרק עם נוסטלגיה ורומנטיקה. כולי נוסטלגית. אם לא הייתה נוסטלגיה, מה נשאר לנו?".