שלום, כיתה א': רגע השיא של שנת הלימודים הוא היום הראשון

פרולוג

בפעם הראשונה הלכתי לשם עם אמא,

לדעת איפה בדיוק אני יושב

ולהכיר את המורה שלי (המורה סימה).

והיו שם כל מיני ילדים שתיכף ראיתי אותם:

ילד אהוב, ילד אדום, ילד ביישן וילד סתם.

ויעל אחת שהיו לה שתי צמות וזה נראה לי המון.

אבל לפני שהספקתי למשוך לה, צלצלו בפעמון.

אמא ניגבה לי מהר את כל הפנים בממחטה

ונכנסנו בשקט. וישבנו שם עם אמא ועם תרמיל.

ברגע הראשון זה נראה לי מפחיד,

כמו החושך הזה הקטן

לפני שהסרט מתחיל

(יהונתן גפן)

אני הלכתי לשם בפעם הראשונה עם אבא. לבית ספר לילדי עובדים ב' בפאתי המורד של גן הקופים ברמת גן. משמרת שנייה.

"הנה הסטודנט שלי", אמר אבא למורה מרגלית שקיבלה את בנו בכורו בחיבוק ובחיוך חביב ובמבטא ייקי.

ואני שלא ידעתי מה פירוש המילה סטודנט, חשבתי שזה שמאלי, כלומר איטר יד ימין, זאת אומרת אחד שכותב ביד שמאל והוא לא כמו כל האחרים. כי ביקשתי מאבא אתמול בערב שלא ישכח להגיד מחר למורה שאני שמאלי.

לאט־לאט גיליתי שסטודנט זה משהו אחר לגמרי ושאבא שלי שכח כנראה להגיד למורה שאני איטר יד ימין, ושבית הספר שלי שייך לזרם העובדים ושמשמרת שנייה זו המצאה ישראלית.

בקיצור כבר ביום הראשון בכיתה א', חוץ מקרוא וכתוב, למדתי המון דברים חדשים.

איך עוד שנה פה נפתחת,

כמו כל שנה בסתיו.

איך בן הולך לו לבד

ואב בעקבותיו.

גבר רואה בחשאי

איך בנו נכנס לכיתה.

גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ,

וכבר שרים שם בפנים

שיר של שנה חדשה.

הו, איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה

(עלי מוהר)

תמונה ראשונה

לא זוכר מתי גיליתי שאני שונה מרוב הילדים. מה שאני כן זוכר הוא שהמילה "לינקער", שזה שמאלי ביידיש, הייתה נלחשת בסביבתי בכל פעם שהחזקתי בעיפרון. אני גם זוכר היטב שאמא שלי ואבא שלי, בניגוד לדודות ולדודים, לא עשו מזה עניין. אבל המילה "לינקער" התקבעה אצלי כמשהו מעליב ופוגע. קללה. במשך השנים גיליתי שצדקתי. ביידיש "לינקער" הוא לא רק שמאלי, הוא גם לא יוצלח. גם העברית היא לא פוליטיקלי קורקט בנושא הזה. יש "שתי ידיים שמאליות" ו"קם על צד שמאל" ו"התחיל ברגל שמאל".

עם כל המשא השמאלי הזה, מה הפלא שזה מה שהכי הטריד אותי ביום הראשון בכיתה א'. בהתחלה כשנדמה היה לי שהמורה מרגלית מסתכלת עלי, הייתי מעביר מיד את העיפרון מיד שמאל ליד ימין. רק אחרי ימים רבים כשהיא בדקה את המחברת שלי ואמרה "יפה מאוד", התנערתי והתחלתי לשאת בגאון ובגאווה את העיפרון ביד החזקה שלי. עם השנים גיליתי שיש לי יתרון כשאני כותב בעברית בעט נובע, כי אני לא מורח את הדיו על המילים שנכתבות מימין לשמאל.

ואן גוך ולאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו ובטהובן ציירו ופיסלו והלחינו ביד שמאל, ואלברט איינשטיין כתב ביד שמאל את תורת היחסות. אז נכון שאנחנו מיעוט. רק 10%־13% מהאוכלוסייה, אבל איזה מיעוט מוכשר.

תמונה שנייה

הכיתות של בית הספר לילדי עובדים ב' ברמת גן היו צריפים שהוקמו במדרון ועל הגג של בית ההסתדרות בפאתי גן הקופים. אבל כבר בגשמים הראשונים של אותה השנה קרסו הצריפים כתוצאה ממפולת. וכך חלק מתקופת הלימודים בכיתה א' עבר עלינו בבתים של תלמידים שהוריהם התנדבו להעמיד אותם לרשותנו מ־12:00 בצהריים. היינו תלמידי המשמרת השנייה כאמור. היינו הולכים לבית הספר כשהאחרים חוזרים משם. היינו אלה שלומדים בזמן שהאחרים משחקים כדורגל בשכונה.

ממרחק השנים שחלפו והזמנים שהשתנו אני לומד להעריך את חבורת המורים החלוצים האלה, שהשקיעו בנו את כל מה שידעו ואת כל מה שיכלו לתת לנו בתנאים בלתי אפשריים כמעט.

מחר האחד בספטמבר ובכיתה א', בבית הספר "הבילויים" שברמת גן, תשב בתי שירלי.

העיניים שלה יינעצו בלוח והיא לא יודעת, עדיין, שהמשפט "שלום, כיתה א'" מפלס את דרכו למחסן הזיכרונות שבמוח.

היא לא יודעת שהיא אורזת, במו עיניה, חתיכת חיים שבעוד כמה שנים תגנדר את מדף הנוסטלגיה. היום המשפט הזה נורה מאקדח ההתרגשות. 

(רוני סומק)

אתנחתא

תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים

עפרות ארצנו באשר הם שם;

אל ייפול רוחכם – עליזים, מתרוננים

בואו שכם אחד לעזרת העם!

(ח"נ ביאליק)

בבתי הספר של זרם העובדים דיברו על הצטרפות לתנועות נוער חלוציות, על חינוך ל"הגשמה", על התיישבות בקיבוצים. בי"א באדר היו מעלים את זכרם של יוסף טרומפלדור וגיבורי תל חי בטקס מרשים שנערך באצטדיון המכתש בגבעתיים. 1 במאי היה יום שבתון מלימודים. תלמידי הכיתות הגבוהות צעדו ברחוב ביאליק שברמת גן כשהם לבושים במכנסי חאקי ובחולצות כחולות עם שרוך אדום, אם הייתם בנוער העובד, או שרוך לבן אם הייתם בשומר הצעיר.

קראנו למורים בשמותיהם הפרטיים, ובשיעורי הזמרה שרנו על ים הדגן ועל העמק ועל האיכר ועל הבוצר ועל הקוצר ועל שפת ים כנרת ועל הנגב הצמא למים.

אלא שכל זה נפסק בכיתה ג'. אז נחקק חוק החינוך הממלכתי שקבע כי אין יותר זרמים בחינוך. כולם ילמדו תחת גג אחד. כולם כולל כווולם. טוב, חוץ מהזרם הדתי וחוץ מהחינוך העצמאי של הזרם החרדי. כלומר, חוק החינוך הממלכתי שנחקק ב־12 באוגוסט 1953 ביטל ומחק רק את זרם העובדים. ואם אתם מחפשים איפה התחיל הכל, אז זו התשובה.

תמונה שלישית

הפעם השנייה שלי בכיתה א' הייתה כעבור 25 שנה בניו יורק. בלב חורשה ירוקה על גדות נהר ההדסון שכן בית הספר היהודי. העצים הירוקים והסנאים נשקפו מבעד לקירות הזכוכית, לשם הבאתי את מילי בכורתי. אגב, זה היה שנה לפני שאנחנו בישראל הולכים לכיתה א', כי גן החובה צמוד לבית הספר.

היינו חדשים שזה מקרוב נחתו בארצות הברית. משפחה קטנה שהגיעה לשליחות בת שנתיים. גם אני, שאמור להיות המבוגר האחראי, עדיין חוויתי קשיי קליטה. ניסיתי בכל כוחותיי לשדר את מעט הביטחון שאמור אבא להעביר לבתו ביום שכזה.

המורה קיבלה אותנו בלבביות רבה. כזו שנראית לנו הישראלים טיפה מוגזמת. הילדה נראתה אבודה ולא הסכימה להתנתק ממני. המורה, שהייתה מנוסה בפרידות כאלה, יעצה לי לעזוב אותה ולצאת מיד. "היא תסתדר", הבטיחה לי. ואני, בגרון חנוק מדמעות שעוד מעט יתפרצו החוצה ויגרמו לפדיחה איומה, מיהרתי להסתלק משם.

בחוץ, מבעד לקיר הזכוכית, ראיתי את הילדים רוקדים ושרים. הם הושיטו לה ידיים וצירפו אותה למעגל. היא סובבה איתם במעגל כשהיא מובלת ושותקת. ואני עמדתי שם בחוץ לבדי והתייפחתי.

ואמא כבר ניצבת שם

כמו יוכבד או מרים.

בקני הסוף הרוח שר,

מסע גדול מתחיל היום,

כיתה א', שלום

(נעמי שמר)

המורה צדקה. היא הסתדרה. השתלטה על השפה מהר יותר ממה שחשבנו. היא התערתה בחיי בית הספר עד כדי כך שיום אחד שאלה אותנו אם אנחנו שומרים כשרות.

עניתי לה את האמת, שאנחנו לא שומרים כשרות.

אנחנו יהודים? היא שאלה.

עניתי לה שאנחנו יהודים, אבל לא דתיים.

אז איזה יהודים אנחנו? היא שאלה.

אנחנו ישראלים חילוניים, עניתי לה.

זה כבר היה למעלה מיכולת הקליטה שלה, והיא פרצה בבכי.

מה אני אגיד למורה מחר כשהיא תשאל אם אנחנו שומרים כשרות? היא יללה.

תגידי לה שזה לא עניינה, הצעתי.

אני לא אלך לבית הספר עד שנהיה כשרים, הודיעה הסטודנטית.

או־קיי. נכנעתי. נתקין כיור נוסף. נקפיד על הפרדה בין חלב לבשר ולא נאכל יותר במקדונלד'ס.

למה? שאלה הילדה.

כי מקדונלד'ס לא כשר.

הבכי פסק. המחשבות התרוצצו, והתגובה לא איחרה לבוא.

אז מה אמרת שאנחנו, ישראלים חילוניים?

ישראלים חילוניים גאים, עניתי.

בכיתה ב', אגב, ויתרנו על החורשה ועל הסנאים ועל קירות הזכוכית, והלכנו לבית ספר אחר.

אפילוג

הרבה התחלות היו לי. כאלה מהסוג שרובנו חווים, כמו הטירונות, למשל, וכאלה כמו שאנחנו עוברים עם הילדים והנכדים שלנו.

רוב ההתחלות האלה החזירו אותי אל המראות, אל הריחות ואל דפיקות הלב של אז. אבל בכל שנה ב־1 בספטמבר אני חוזר אל "שלום, כיתה א'" שבפאתי המורד של גן הקופים ברמת גן. ומעניין שהשנים הלא מעטות בכלל שעברו מאז לא הקהו ולא טשטשו ולא השכיחו אף פרט אחד.

גבר באמצע הבוקר.

גבר בלב חייו.

על יד גדר של בית ספר

לבדו ניצב.

והוא זוכר שאביו

פעם הלך אחריו.

הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו.