שנתיים אינטנסיביות עברו על זמרת השנה (שעברה ואולי הנוכחית) עדן בן זקן. שנתיים במהלכן הצליחה לכבוש כל שיא אפשרי של השמעות רדיו, צפיות ביוטיוב, להפוך ל"יורשת" הזמנית של שרית חדד ואף לכבוש את קיסריה. הישג מרשים לבייבי פייס של הז'אנר הים תיכוני, שבאמתחתה להיטי ענק כמו "מלכת השושנים", "שורף לי בעיניים", "מנגינה", "אף אחד", "תזיזו" ועוד שירים שהפכו אותה לדיווה החדשה של הפופ הים תיכוני העכשווי.
לכל אלה, יש להוסיף הספק מרשים לא פחות: שלושה אלבומים, כשהשלישי - "לזאת שניצחה", יוצא בדיוק היום וצפוי להמשיך את מסכת להיטיה המשומנים של הזמרת. הכוונה, צפוי לכאורה.
למען הכנות וכמי ששמע, אהב ואף התלהב משני אלבומיה הקודמים והמעולים של עדן, דעתי על התקליט הנוכחי די חצויה ותחושתי נוטה לכך שמדובר באלבום הגרוע ביותר שלה. כזמרת שאת מרבית להיטיה חבה לשירי החפלות הקצביים, הקליטים והמפולפלים - הצד הקצבי הוא החוליה החלשה ביותר באלבום הנוכחי שכולל לא רק שירי טראש פרימיטיביים, שנשמעים יותר גרוע משכניי הזייפנים, ששרים שירי קריוקי ים תיכוניים מתחת לחלוני ב-2 בלילה.
שירי החפלות האלו לועגים לאינטליגנציה של בן זקן, ובעיקר של מאזיניה ושמים אותה ללעג וקלס, ונשמעים כניסיון פתטי ולא מוצלח במיוחד של בן זקן לקרוץ לפופ ישראלי שאינו תפור למידותיה, שאינו טבעי לה, ואינו נותן ביטוי ליכולותיה הווקאליות המעולות (כפי שהוכיחה בתקופת ה"אקס פקטור"), וזה נשמע כמו צווחות החתולים הצמאים לתשומת לב בלילה קר.
שירים כמו "משטרה", "כולם באילת", "קח לי את הלב" (שמזכיר מעט את "יש בי אהבה" של נועה קירל רק עם טקסט בנאלי וביצוע תפל ודי גרוע) ו"לטוס לשם" נשמעים כבדיחה גרועה, ולא מצחיקה עם טאץ' בכייני בצורה משוועת. הסיגלים האלו נשמעים כמו כביסה המלוכלכת ברמת הסקיצה, שהחליטו להוסיף לאלבום כדי לצאת ידי חובה, וחבל.
השיר החפלתי היחיד שיתפוס חזק במועדונים ואף מציג את בן זקן ה"אמיתית" הוא "מאורסת" ששובה את הלב מהאזנה ראשונה ולו בשל הרכיב האוטוביוגרפי שבו, והקשר לסיפור אירוסיה לשוקי ביטון.
הצד האיכותי והחזק באלבום, שרק בשבילו שווה להאזין לו, הוא דווקא הצד השקט שגם הוא די חצוי: מצד אחד בלדות פופ כ"אל תתקשר אליי" בו נשמעת בן זקן בכיינית יתר על המידה (על אף שהשיר קליט), ו"געגועים" שנוגע בז'אנר הדיכאון, ובו בן זקן בולעת מילים ומגישה את השיר בצורה קלוקלת וחובבנית.
מצד שני, שירים בוגרים ורציניים כמו "ברית עולם", "ילדה קטנה" ו"צועקת", שמזכירים את הלך הרוח של האלבומים הקודמים ואת הקו בו בן זקן שוחה כדג בים, מבלי להתחקות אחר מחוזות מביכים שאינם עושים טוב לקולה ותדמיתה. לכל אלה יש להוסיף את "לזאת שניצחה" ו"רציתי" שהפכו להיטי שטח (ובצדק) עם צאתם כסינגלים מהאלבום.
בשורה התחתונה, אני די מאוכזב מאלבומה החדש של עדן: ציפיתי שעם סינגלים מעולים כאלה שיצאו לרדיו בשנה האחרונה (מלבד "כולם באילת" הטיפשי למדי), האלבום יכלול לא מעט פנינים שילכו איתה לאורך הדרך ויצליחו לרומם לי את הנפש והלב. על אף שהאלבום אינו גרוע, השירים הקצביים הדי אינפנטיליים שבו מקלקלים את ההנאה, והופכים אותו לסוג של מסחרה מוגזמת שמעדיפה סחורה פגומה בזול על איכות החומר.