חיפוש מהיר בארכיון העלה כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב–1 באוקטובר 1963 בעקבות ביקורו הראשון של הזמר קליף ריצ'רד בארץ. זו לשון כותרת המשנה: "מחנך, פסיכיאטר ושופט נוער רואים בחומרה רבה את השתוללותם של בני נוער בעת הופעת ‘אלילם' - מציעים יתר פיקוח על הנערים בשעות הפנאי". בגוף הכתבה מסבירים מומחי התקופה את תופעת ההערצה הנובעת מ"תשלובת של הרסנות וארוטיקה" והכל כמובן "בגלל הבטלה".
מדובר בטענות דומות שהצליחו בסופו של דבר לסכל את בואם של הביטלס ארצה באותם הימים. מעריצי קליף ריצ'רד, מצדם, הפנו אצבע משולשת לחבריהם ממחנה אלביס, אחרי שזכו לראות כאן את אלילם. למי שאינו בקיא ברזי התקופה, נסביר שבארץ התחוללה מלחמה בין תומכי אלביס וקליף קשה יותר מקרב המעריצות המיתולוגי בין עפרה חזה לירדנה ארזי.
54 שנים אחרי הסיבוב ההוא, בקולנוע "תמר" ובקולנוע "תל אביב" והופעות שהתקיימו גם בחיפה ובירושלים, כשמאות מעריצות היסטריות המתינו לו בשדה התעופה לוד וחלקן הקיפו את המטוס ויצרו אנרכיה רבתי, ריצ'רד ינחת כאן שוב, בפעם הרביעית, להופעה אחת ויחידה שתתקיים בהיכל מנורה מבטחים (10 באוקטובר). לאחרונה הוא ביקר אצלנו ב–2013, תוך שהוא מבטיח לקהל מעריציו לחזור.
"לא אשכח לעולם את הביקור הראשון שלי בישראל", הוא מספר בראיון מיוחד. "זו הייתה קבלת פנים מאוד חמה. אני אוהב אתכם, אתם תמיד נותנים לי להרגיש רצוי ואהוב. אני מחכה בקוצר רוח להופעה שלי באוקטובר".
גדלתי בבית שהיה מחולק לשני המחנות הללו והגעתי מוכנה לראיון. מובן שלא הפתעתי את ריצ'רד עם המידע על כך שהארץ הייתה מפולגת באותם ימים, אף שבשיר "ישנן בנות" כתב יורם טהרלב "רק קליף ביום וקליף בליל וקליף הוא מלך ישראל". בראיון שנערך עמו לפני שנים רבות הוא כבר שמע את הסיפור והיה מאוד מוחמא מהקרב מול אלביס. לטענתו, התחרות היא המצאה של התקשורת והתרחשה בין מועדוני המעריצים בלבד, לא בין הזמרים. "אלביס היה האליל שלי, בלי אלביס לא היה קליף, ובלי אלביס גם לא היו הביטלס".
מה עובר בראשו של אומן כשהוא רואה בחורות צועקות לעברו בהיסטריה?
"האמת היא שזה היה חלום שהתגשם. אני לפתע מבין שאותן נערות שצעקו רק לא מזמן לאלביס פרסלי לפתע עומדות מול הבמה כשאני שר וצורחות לכיווני. ואני אוהב את זה, באמת".
אתה חוזר ואומר שהערצת את אלביס וגם את ריקי נלסון. זכית אי־פעם לפגוש אותם?
"לצערי, לא פגשתי אותם וזה בהחלט הפסד גדול מאוד עבורי. לא ידעתי שאלביס ילך לעולמו בגיל צעיר כל כך".
עשית תיקון. בשנה שעברה יצא לך דואט ראשון עם אלביס - השיר "blue suede shoes", שאותו הקלטת כשקולו של פרסלי ברקע.
"אני משמיע לעצמי שוב ושוב את הדואט עם אלביס ועדיין לא מצליח להאמין שאני שומע את קולי מתמזג בקולו. את לא מבינה עד כמה זה חלום שהתגשם עבורי, פשוט חלום שמתגשם".
שיאן גינס
קליף ריצ'רד נולד בהודו בשם הארי רוג'ר ווב ובהמשך עבר עם משפחתו לבריטניה. את הקריירה המוזיקלית החל קצת לפני גיל 20, בלהקת פולק שהפכה לימים ללהקת הרוק'נרול "הצלליות" שליוותה אותו ומשם ההמשך ידוע. "MOVE IT" שכבש את המצעדים הבריטיים בשנת 1958 היה אות הפתיחה. אחר כך הגיעו שני אירוויזיונים מיתולוגיים, עשרות להיטים ותהילת עולם.
בביקור הראשון שלו בארץ הוא היה בסך הכל בן 23. באוקטובר הקרוב הוא יציין את יום הולדתו ה–77. קליף ריצ'רד הוא שם במה שבחר לפני שיצא לסיבוב הופעות עם להקתו, ובהמשך אימץ אותו באופן רשמי.
גם בעשור השמיני לחייו הוא לא מפסיק להופיע ברחבי העולם. קולו וגופו שמורים באופן כמעט בלתי אנושי. והוא כמובן ממשיך להוציא אלבומים בקצב מסחרר. היקף המכירות שבר שיאים ועומד על יותר מ–250 מיליון עותקים. בשנת 2012 הוא דורג אחרי אלביס והביטלס כמי שלהיטיו כבשו את ראשות מצעדי הפזמונים בבריטניה בכל הזמנים. הוא מחזיק בשיאי גינס על כמות בלתי נתפסת של שירים (134) שהכניס למצעדי הממלכה ב–50 השנים האחרונות. בשנת 1995 הוא קיבל את התואר הנחשק סר ממלכת אנגליה ומאז הוא סר קליף ריצ'רד.
הוא היה אליל הבנות בסיקסטיז, וגם הרבה אחרי, אבל מעולם לא נישא. למרות שמועות שהתרוצצו במהלך השנים הנוגעות לחייו האישיים, הוא מסרב בכל תוקף להתייחס לכך. ניכר כי הוא כבר עייף מהשאלות התוהות מדוע מעולם לא התחתן. "אני לא אוהב לדבר על חיי האישיים", הוא אמר לא פעם כשנשאל בנושא. ועל אף שהוא מרבה להתראיין בשמחה ובאדיבות, נדמה שיש לו מערכת יחסים סבוכה עם התקשורת, במיוחד לאחרונה.
בשנת 2014 עלה שמו לכותרות ברחבי העולם כשאדם טען שהזמר הטריד אותו מינית בילדותו. המשטרה הבריטית פשטה על ביתו, בשידור ישיר שהועבר ב–BBC בזמן שהכוכב שהה בחו"ל. עד מהרה התברר שהמתלונן בדה את הסיפור. אומנם התיק נסגר בלא כלום, אך ריצ'רד לקה בעקבות כך בדיכאון קשה ובמשך כמעט שנתיים לא נראה בציבור. כרגע הוא נמצא בעיצומה של תביעה גדולה נגד הרשויות הבריטיות, ויש לו גם בטן מלאה על התקשורת ששיתפה פעולה. בשל הסטטוס המשפטי אין באפשרותו לשוחח על פרטי הפרשה, אבל אני בכל זאת מתעקשת לשאול מה עבר עליו בשנתיים הקשות.
"לפעמים אני פוגש אנשים שאומרים לי שהם לא מאמינים באלוהים. אני אף פעם לא הייתי אחד מהם, אני מבין היום שהאמונה היא שחיזקה אותי", הוא מספר. "שרדתי טראומה רגשית בלתי נתפסת בשנתיים הללו ועברתי סבל רב, אבל לכל אורך הזמן הרגשתי את נוכחותו של אלוהים עמי. אחרי לילות קשים של בכי וסבל הבנתי שאלוהים רוצה שאסלח לאותו מאשים - וזה מה שעשיתי. אותו אדם לא יודע כמובן שסלחתי לו, זה משהו שעשיתי ביני לבין עצמי. ליכולת לסלוח לאדם שפגע בך יש אפקט מרפא".
ירושלים שלו
אמונה היא לא עניין חדש אצל הזמר, שהפך לנוצרי אדוק בשנת 1966 בעקבות המטיף בילי גראהם. בשלב מסוים של ההתחזקות הוא אף שקל פרישה מעולם המוזיקה. החיבור החזק לנצרות מחבר את ריצ'רד גם לישראל. הוא נוהג לציין שהקשר למקומות הקדושים גורם לו להרגיש בעצמו קצת יהודי. אגב, אותו גראהם שהפיק סרט על המקומות הקדושים לנצרות בשם "זו ארצו" הוא זה שבזכותו קיים ביצוע נדיר של ריצ'רד בפסקול הסרט ל"ירושלים של זהב".
הקהל הישראלי יכול לצפות לביצוע השיר בהופעה?
"זה לא עלה בדעתי, ועכשיו כשאת מעלה את זה... בעצם, אני לא בטוח, אבל אולי בפעם הבאה".
אי אפשר כמובן להזכיר את ישראל מבלי לדבר על פוליטיקה וה–BDS. ריצ'רד, נדמה, לא ממש מתרגש מכך. "פוליטיקה? אני רק בדרן", הוא אומר.
לפני כמעט חודשיים ה–BDS ניסה למנוע את הופעת רדיוהד בארץ. רוג'ר ווטרס מפעיל לחצים על אומנים, בעיקר בריטים, לא להגיע לישראל. מישהו ניסה למנוע ממך להופיע אצלנו?
"אני לא פוליטיקאי ולא עוסק בפוליטיקה. שמח להגיע לכל מקום ברחבי העולם שאליו מזמינים אותי ושבו אני רצוי".
בביקורו האחרון נפגש ריצ'רד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, שאף נכחו בהופעה. הזמר רצה להקדיש שיר לשרה, אבל מכיוון שאיש לא ידע שהיא נמצאת באולם המחווה לא מומשה.
יהיה שידור חוזר הפעם?
"כרגע אין לי תוכניות לפגוש את ראש הממשלה, מכיוון שמדובר בביקור קצרצר. יש סיבוב הופעות ארוך לפנַי, ואני ממהר לשוב לארצות הברית. המפגש איתם היה נעים מאוד, ואני מקווה שניפגש שוב בהזדמנות הקרובה הראשונה".
זו תהיה הפעם הרביעית שלך בישראל ועדיין הקהל כאן מתרגש מבואך. ולא רק כאן, מספיק להביט בלוח ההופעות כדי להבין שאין לך רגע אחד של מנוחה. אני חושבת שצעירים לא היו עומדים בכך. מה הסוד שלך?
"אני בר מזל וכנראה עושה משהו נכון. וכשעושים משהו נכון, הוא פשוט עובד ולא צריך להתאמץ יותר מדי עבורו. אז אני ממשיך כל עוד אני יכול ומתפלל שהמזל הטוב ימשיך לשחק לי".
מספיק מבט אחד בתעשיית המוזיקה של ימינו כדי להבין שקשה מאוד לתחזק קריירה יציבה לאורך עשורים כה רבים. אתה עדיין מתרגש מפרסים ומתארים?
"לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף בתוכנית מוזיקלית בבריטניה. הם ספרו שם את מכירות הסינגלים ששוחררו בבריטניה. בסוף הראיון התרגשתי כל כך כשבישרו לי שאני האומן שמכר הכי הרבה סינגלים. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, תמיד אסיר תודה על התמיכה הנפלאה שקיבלתי. עד היום אני לא מאמין שהקריירה שלי משגשגת ויציבה במשך כל כך הרבה זמן. זה נהדר".
אי אפשר להתעלם מכך שהעולם השתנה, אנשים כמעט לא קונים דיסקים. איך הזמנים החדשים משפיעים עליך כאומן?
"יש לי הרבה סימפתיה לאומנים החדשים כיום. אין ספק שכדי להרוויח כסף כבר לא מספיק רק להשקיע באולפן הקלטות ולשבור שיאי מכירות. צריך לחרוש את העולם ברגליים ולא להפסיק להופיע כדי לכסות את השקעות האלבום. כשהתחלתי להופיע עם הצלליות זה היה הפוך לחלוטין: כל הכסף שהרווחנו ממכירות האלבומים הלך לקידום סיבוב ההופעות. אבל אלה זמנים אחרים. אין ספק שהאינטרנט משחק תפקיד ראשי במה שקרה לכל תעשיית המוזיקה".
זה לא הגיל
בשנים האחרונות מנסה ריצ'רד להתחבר לקהל צעיר יותר. למרות שיתופי פעולה והצלחה לא מבוטלת, הוא מרגיש לעתים בחוסר צדק מצד תעשיית המוזיקה. עד שנות ה–90 הוא עוד עמד בראש רשימת ההשמעות במצעדי הרדיו, אבל הן הלכו ופחתו במהלך שנות האלפיים. "אני לא חושב שיש קשר בין גיל ומוזיקה", הוא אומר. "אתה לא צריך לדעת איך הזמר נראה: או שאתה אוהב את מה שאתה שומע או שלא".
בשנה שעברה הוצאת את האלבום ה–102 במספר. מבקרי מוזיקה טוענים שהוא אחד המוצלחים שלך זה זמן רב. ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בחזרתך לרוק'נרול, לאזור הנוחות שלך?
"אני חייב להודות ששני האלבומים האחרונים שלי היו מה שנקרא באזור הנוחות שלי, בעולם הרוק'נרול. גדלתי לתוך הרוק'נרול, הוא זורם בעורקי בקלילות מופלאה, אני מאוד אוהב את המוזיקה הזאת. יכול להיות שזו הסיבה לכך שהם כל כך הצליחו, זה מה שאנשים אוהבים שאני עושה. באלבום החדש שאני עובד עליו בימים אלה יש כמה שירים שייקחו אותי דווקא למחוזות חדשים עם יוצרים עכשוויים. אני לא בעד להישאר כל הזמן באזור הנוחות אלא גם לבדוק אפיקים חדשים. את זה אני מתכנן לעשות באלבום הבא".
איך הקהל בהופעות מקבל את השירים החדשים? יש נטייה לאנשים לדבוק בישן והטוב. לא מצפים שתשיר את "congratulations" לנצח?
"קשה לשחזר את להיטי העבר, אבל בעיני גם אין צורך בכך. אני עדיין אוהב את השירים הישנים והטובים. האהבה שלי לאותן שנות רוק'נרול מעולם לא נמוגה. אני תמיד מזכיר לעצמי כמה מזל צריך כדי להיות חלק מאבני הדרך בהיסטוריה המוזיקלית. לכן משמח אותי להשמיע לקהל את הלהיטים הישנים שהם אוהבים ומצפים להם, לצד החדשים שמקבלים גם הם תשומת לב רבה".
התחלת כזמר פולק ועברת לרוק'נרול. מה הייתה הסיבה?
"ברגע ששמעתי לראשונה את אלביס פרסלי, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
אני רוצה להחזיר אותך לאחת ההופעות הטלוויזיוניות הבלתי נשכחות שלך, בתוכנית של אד סאליבן, זו שבעצם הפכה אותך לכוכב בינלאומי. היית מודע להשפעה הגדולה שיש לתוכנית?
"האמת היא שכן. ידעתי שזו תוכנית מאוד חשובה, אבל הוא זה שהחליט מה אשיר בה ולא אני. הוא בחר שאבצע שיר מתוך הסרט 'the young ones', קטע מוזיקלי מאוד ישן בסגנון וודוויל (מופעי מוזיקה ותיאטרון משנות ה–30 - ט"ל). אבל רציתי שיכירו אותי גם כזמר רוק'נרול, ומכיוון שנתנו לי לבצע רק גרסה קצרה של 'living doll', פחדתי שפספסתי את ההזדמנות. בסוף זה לא קרה ואני שמח כל כך שזכיתי להופיע אצלו בתוכנית".
ג'ון לנון היה מעריץ גדול שלך. הוא צוטט פעם אומר: "לפני קליף לא היה שום דבר ששווה להאזין לו במוזיקה הבריטית".
"תמיד הייתי אסיר תודה לג'ון על כך שאמר את המילים החמות הללו. כשמבקרי מוזיקה טוענים שאני לא קול, אני מיד שולף את הציטוט הזה ועונה להם בחיוך: ‘אבל ג'ון לנון דווקא חשב עלי אחרת'".
הקריירה שלך פרחה בדיוק בזמן הביטלמניה. הייתה תחרות קשה ביניכם?
"הלהקה שלי ואני בהחלט ראינו בביטלס מתחרים רציניים. בבריטניה הלכנו תמיד ראש בראש עם להיטים מצליחים. אני יכול לומר שבארצות הברית הם די הביסו אותנו".
בזמן שכל העולם נפל לרגליך, באמריקה זה היה יותר קשה.
"אני באמת לא יודע להגיד מדוע ההצלחה לא האירה לי כל כך פנים בארצות הברית. היו לי שבעה שירים גדולים בטופ–30 ושני להיטים בעשירייה הפותחת במצעדים של אמריקה. אין לי באמת הסבר מדוע זה לא תפס. אבל יש לי אפשרות ללכת באלמוניות ברחוב בארצות הברית, והאמת היא שאני קצת אוהב את זה".
אתה אזרח בריטי אבל אמרת שאתה אזרח העולם. מה הוא הבית עבורך כיום?
"אני אזרח ברבדוס ומבלה שם את החורפים. את הקיץ אני מעביר בפורטוגל. וכמו שהשיר אומר, עבורי בית הוא היכן שאני מניח את כובעי".
ביצעתי סקר קטן בקרב כמה מעריצים. השיר האהוב פה הוא "miss you nights". מה השיר החביב עליך?
"קשה לי לענות לך, היה לי הרבה מזל לזכות בשירים נפלאים. אני אוהב את Miss You Nights, Devil Woman, We Don't Talk Anymore, Living Doll The Young Ones ,Summer Holiday, והרשימה באמת נמשכת. מאוד קשה לי לבחור".
פעם כינו אותך "פיטר פן" של עולם המוזיקה. איש ללא גיל.
"אני בסך הכל מקפיד על תזונה בריאה ומשחק הרבה טניס בשעות הפנאי".
מרפרוף במגזינים ברחבי העולם אני מתרשמת שאתה נחשב עדיין לסמל סקס.
"אז זה מה שאני? סמל סקס? כי אם כן ואת אומרת, זה מאוד מחמיא".
ואחרי כל מה שעברת עד היום, יש עוד איזה חלום שלא הגשמת?
"האמת היא שלא. כל מה שרציתי לעשות בחיי, הגשמתי. אני רק רוצה להמשיך להיות מסוגל לעשות את מה שאני עושה היום. וכמובן יש בי עדיין הרצון להשתפר ולעשות את זה עוד יותר טוב".