“שרף אורנים" – אביב גדג'
אלבום שלא נגמר. ולא רק בגלל אורכו (13 שירים) או הכמות האדירה של מוזיקאים שהיו מעורבים בו. מסוג היצירות שצריך לשמוע הרבה פעמים כדי לקלוט את כל הניואנסים וליהנות משפע רגעי הקסם שפזורים בו בנדיבות.
זה אלבום הסולו השלישי של גדג', והוא שונה מעט מקודמיו. קודם כל, הגישה הכללית היא פחות לוחמנית ונוקבת ויותר מקבלת (אני פשוט חושש לכתוב “מפויסת", מאימת הקלישאה). גדג' תר אחרי בית. נפרד מכאבים שכבר נטשו את הגוף, אהבות שלא ישובו. אומר - כנראה לעצמו - “פקח את עיניך היום, ילד בלי ילדות, פקח את עיניך, אתה בוער ולא כלה. רוץ הביתה, כבר כמעט מחשיך" (מתוך “פקח את עיניך" הפותח).
השינוי השני הוא מוזיקלי. פחות עיבודים רוקיסטיים, יותר מקום לכלי מיתר ונשיפה (בדגש ניכר על כלי הקשה שונים, משונים ונהדרים מבית ארז מונק). אין ספור מוזיקאים מתארחים פה, כאמור, כולל הפסנתר של שלומי שבן, המפוחית של אהוד בנאי, הקונטרבס של יהוא ירון והקולות של רות דולורס וייס, ותורמים לביסוס מעמדו של גדג' כמלך האינדי העברי.
“שלוש" – קרולינה
גם כאן מדובר באלבום סולו שלישי, וגם כאן הוא לטעמי הטוב מבין אלבומיה. קרולינה, היא קרן אברץ, יצרה יחד עם המפיק המוזיקלי רונן סאבו מקבץ מגובש ומלא סטייל של שירים, ממגוון רחב של סגנונות. גוספל, בוסה נובה, אר אנד בי ואפילו דיסקו. כולם מתרוצצים בחצר המשחקים המתרחבת של הגרוב הישראלי, ולא מעט משתתפים מרכזיים הגיעו היישר מהחצר לאולפן ההקלטות. גם כיוצרים וגם כמוזיקאים. משחם אוחנה, דרך יאיא כהן אהרונוב, הבנות נחמה, קותי ועוד אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מההתפתחות של הז'אנר בכלל, והקריירה של קרולינה בפרט לאורך 20 השנים האחרונות.
קרולינה עצמה הפגינה באלבום הזה תצוגת שירה משכנעת ומרשימה, ועשתה קפיצת מדרגה בקריירה שלה. שירים כמו “אור", “תן לי רגע" ו"ענן" הפכו ללהיטים מוצדקים לגמרי, והעידו על התבגרות והתמקצעות של ז'אנר מוזיקלי שלם, שקרולינה היא מנציגיו הבולטים.
“אומרים שזה אתה" – גדי רונן
את ההתלהבות הראשונית שלי מאלבום הסולו הראשון של רונן כבר ביטאתי כאן בהרחבה, והיא ממש לא שככה עם הזמן. אחרי שנים של חברות בהרכבים כמו דבק והחצר האחורית, רונן יצא לדרך עצמאית עם אלבום שהוא גם מלודי ונעים להאזנה, אבל גם נוקב, סוער ולא תמיד נעים במסרים שלו. טבעי לגמרי למישהו שהמורה הרוחני שלו הוא יענקל'ה רוטבליט.
“אומרים שזה אתה" הוא שיטוט מרתק ומדכא למדי בישראליות הנוכחית, שנע בין פשיטות רגל, האפסיות של האזרח מול הממסד, המחסומים בשטחים, המחדל של השריפה בכרמל ומסמוס התחקיר שבעקבותיה, המתח האתני ביפו ועוד שלל תמונות מקומיות לא פשוטות. אבל הכל עטוף בצלילים עשירים, מלודיים ומלאי אהבה למוזיקה, בהפקה מוזיקלית מצוינת של אורי וינוקור.
יש פה שילוב מלבב של כלי נגינה: משירים בלווי פסנתר, בס וגיטרה בלבד, ועד לרגעים עתירי תופים וכלי הקשה, סקסופון וכלי נשיפה. גם השירה של רונן מלאת רגש וכנות. שירים כמו “סיפור כיסוי" הביטלסי, “פג תוקף" ו"כוכב נופל" הנועל הם פשוט קלאסיקות מיידיות.
רונן מצטרף לגל הולך וגובר של יוצרים שעושים רוק'נרול בדגש אקוסטי, עם קריצות ברורות למוזיקה הישראלית של שנות ה־70, כמו אלון עדר, שגם הוא הוציא השנה אלבום מצוין - “השמרנים שוב באופנה".
“אחרי כל השנים" – עומר אדם
זה לא אלבום מושלם. הוא סובל מהמחלות הקבועות של הז'אנר המזרחי - בייחוד הניסיון לרצות כמה שיותר קהלים, שמייצר סופרמרקט של סגנונות, ולתת לקונה תחושה שהשקיעו בו. לא פחות מ־17 שירים, שיכלו להצטמצם בנקל לעשרה.
ועדיין, זה אלבום מצוין, שהוא גם תמונת מצב מדויקת של מוזיקת הפופ הישראלית ב־2017. מוזיקה שיש בה הרבה סלסולים וסיפוק נדיב של הרצונות הבסיסיים של הלקוחות (שירי ריקודים לרחבה, בלדות קורעות לב לאחר כך), אבל היא משלבת באופן הכי טבעי גם בלוז, ביטים אלקטרוניים ואפילו רוק'נרול.
שירים כמו “אחרי כל השנים", “פוליטיקה וסקס" ו"בסוף הכל חולף" הם פשוט שירי פופ ישראליים מצוינים. בלי חותמת הכשר של שום עדה. בקיצור, החומות מתחילות ליפול. והן נופלות בביצוע אחד הזמרים הכי גדולים שצמחו כאן בשנים האחרונות, לא פחות, שמצליח להצטיין כמעט בכל סגנון מוזיקלי ולהישמע משכנע לגמרי לאורך כל 17 השירים. שירים שכשלעצמם תפורים באיכות גבוהה, בידי יוצרים מוכשרים ביותר (אבי אוחיון, אסף צרויה, מאור תיתון). זה כבר האלבום החמישי(!) של אדם הצעיר, שמסמן אותו כתקווה הלבנה/השחורה/הישראלית הגדולה.
“מדור פיות" – רמי פורטיס
האלבום הכי טרי ברשימה, שמגיע מהאומן הכי ותיק מתוכה, ונשמע הכי קרוב לילדות. פורטיס הוא פשוט משאב שלא מתכלה, ואפילו משתבח עם השנים. “מדור פיות" הוא השלישי בטרילוגיה של “החבר אני" ו"תולדות הכותרת", ולטעמי גם המוצלח משלושתם. בעיקר כי מדובר פה במתיחת פנים רצינית שעבר הצליל המוכר, באמצעות הרכב חדש לגמרי של שלושה מוזיקאים צעירים, כולל שתי מוזיקאיות, שהיה שותף מלא להלחנה ולעיבוד של שירי האלבום, לצד נגינה כמובן.
התוצאה היא שירים שנשמעים פורטיסיים לגמרי מצד אחד, עם הטקסטים ההזויים שמגניבים אותך בלי שאתה מבין דבר, והלחנים שמחברים בטבעיות בין דארק אייטיז ופופ כיפי; ומצד שני סאונד עדכני שמבוסס על הרבה טכנו, אלקטרוניקה, גיטרות וכלי מיתר, בלי תופים אורגניים. ולא פחות חשוב - מינון גבוה במיוחד של קולות נשיים, שמוסיפים המון לחריקה הפורטיסית האהובה.
זה אלבום שמדבר על חיפוש האהבה בתוך עולם שיוצא מדעתו, והוא מתעקש להיות מלא בתקווה ובשמחה למרות הכל. מה שהופך אותו בעיני למתנה אולטימטיבית לקראת השנה החדשה.
