כשהזמרת נועה קירל החלה את הקריירה כנערה פרובוקטיבית, אני מודה, היה לי קשה קצת "לעכל" את העיסוק סביב המראה החושפני, המרדף אחר "הפרסום בכל מחיר" ובעיקר הדיבור שנוצר סביבה.
בהמשך, כשהתנתקתי כמעט לחלוטין מהתדמית שקירל יצרה לעצמה כ"ילדה רעה" (תדמית שנעלמה עם התבגרותה) והתמקדתי אך ורק במוסיקה נחשפתי לזמרת נשמה עוצמתית, כריזמטית בטירוף, עם פרפורמנס וסטייל בימתי חייתי שאין בפופ הישראלי, ו"התאהבתי" בזמרת שהיא הרבה יותר מ"כוכבת ילדים".
שירים כמו "מקום לשינוי" (עם אביאור מלסה), "חצי משוגע" ו"יש בי אהבה" כבשו אותי כליל והיה ברור לי, ובטוחני שלכל מאזיניה של קירל שאינם נמנים עם גיל ה"טיפש-עשרה", שהילדה האנרגטית הזו היא הרבה מעבר לעוד פרצוף יפה או מכונת כסף.
כשנועה ביצעה את "אצל הדודה והדוד" די התאכזבתי (ועד היום אני מאוכזב), כי שם נשמעת קירל הממוסחרת, חסרת הנשמה והרגש שלא מיצתה ולו במיליגרם, את הפוטנציאל הגלום בה ושהפך אותה למי שהיא.
היום, עם צאת שירה החדש - "מי ייתן לי את הכוח" אפשר לומר שהיא התעלתה על עצמה. השיר הוא שיר מתוך המחזמר החדש בכיכובה של קירל – "שלושת המוסקטרים" אשר צפוי לעלות לבמות בחנוכה 2017 ובו מגלמת את הנסיכה מארי, המוצאת עצמה בקרב ירושה על כס המלכות בתקופה שבה נשים היו ממודרות מכל תפקיד. לצד טקסט איכותי הנוסך אופטימיות ואמונה עצמית, לחן בלוזי ורוקי קליט וביצוע ווקאלי מצוין, עוצמתי ומלודי למדי, קירל מזכירה שוב מדוע היא אייקון פופ בהתהוות, ומדוע היא יכולה להיות חסרת מעצורים, מבחינת גבולותיה המוסיקליים, כשהיא רוצה.