הזמר הישראלי יוני נמרי, היה הקרוב ביותר להיות מייק בראנט 2 בצרפת ולא נהיה, חוזר. "עניין של הרגשה", כך נקרא השיר שהוא משחרר השבוע, מקדמה לאלבום חדש, לאחר שנות דור שבהן סיגל את עצמו לזמר זמירות שונות לגמרי מאלה שאיתן פרץ בשנות ה–70 לתודעת הקהל בארץ ונהיה כוכב בצרפת. עם זמירות אלה, בעקבות טרגדיה אישית שחווה, הפך נמרי למטפל מומחה לבעיות בעמוד השדרה ולמלאך הגואל של פצועי צה"ל רבים.
לפני שיגולל את תהפוכות חייו המרתקים, חש נמרי צורך להתייחס למצב. "משהו לא טוב עובר עלינו", הוא סבור. "ניצולי שואה מופקרים. נכים נזרקים לצמתים. ילדים חולי סרטן הופכים לכלי משחק. יש בלי סוף תאונות של אופניים חשמליים. אין חמלה. אין רחמים. פלא שהייתה היעדרות ייצוגית של ממשלת ישראל מהאזכרה הממלכתית לחללי צה"ל שנפלו במלחמת יום הכיפורים? בושה וחרפה!".
נמרי נולד ב־1 במרץ ("כמו יצחק רבין") 51' בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. הוא בנם של פרופ' דבורה נמרי, מומחית לבלשנות ולספרות אנגלית, ושל דוד (דוידקה) נמרי, סגן מפקד הפלמ"ח, שכאחד מראשי עלייה ב' העלה אלפי מעפילים ובאחרית ימיו כיהן כמנכ"ל משרד התחבורה. "כבן לאבא עסוק כמעט לא ראיתי אותו", מציין נמרי. "הוא היה מגיע הביתה לפנות בוקר ואגב כך שהיה מכסה אותי נהג לשיר לי את 'דוגית נוסעת'".
הגם שכישרון השירה שלו התגלה במסיבות ובאירועי התיכון המקצועי בסמ"ת, שבו למד בחיפה, לטענתו לא חלם להיות זמר. למרות זאת, אף שקיווה לשרת כטייס בחיל האוויר, מצא את עצמו מזמר בצוות הווי פיקוד ההדרכה, שם התבלט ב"חייל באפור", שירם של דודו ברק ושל אפי נצר, וכסולן "כל מה שרציתי", שירם של יוסי בכר ואלדד שרים.
את מי שהתבלטה בשירת השורה האחרונה בשיר - "ולא לראותו אפור וקר" - לא ישכח לעולם. "יום אחד התבשרנו שתגיע לצוות מחו"ל בת של דיפלומט", הוא משחזר. "כששמענו אותה שרה בבחינה שיר של ארתה פרנקלין, פשוט לא יכולנו לזוז".
זאת הייתה רותי נבון, רעייתו הראשונה. הוא טוען שהייתה ביניהם אהבה ממבט ראשון, לה יש גרסה אחרת, אבל העיקר הוא שמיד לאחר הצבא הם הגיעו לחופה. "אין עליה", הוא מצהיר כשעיניו הבהירות מסגירות את רגשותיו. "רותי היא זמרת ענקית ברמה בינלאומית, ואם זה לא התממש, יש לי על כך צער רב. לדעתי, היא זמרת הנשמה הכי טובה במדינה".
בכל זאת, נישואיכם לא ארכו זמן רב.
"פחות משלוש שנים. לאחר שהשתתפה ב'אל תקרא לי שחור', היא קיבלה הצעה לנסוע לארצות הברית. הצעתי שנתגרש, כי לא ראיתי טעם שכל אחד מאיתנו יהיה במקום אחר ואני אשאר כאן לבד. האם זאת הייתה שטות? אולי, אבל אלה החיים. נפרדנו ברוח טובה. והאמת? עד היום אני אוהב את רותי אהבת נפש".
רותי נסעה, ואתה?
"רותי נסעה, ואני, כיאה למי שהיה תמיד ספורטאי, עברתי קורס של מדריכי ספורט בווינגייט. במקביל למדתי בתדמור קורס ניהול בתי מלון. הרי אמרו לי שצריך מקצוע".
הפלא הראשון
בתקופת הלימודים נמרי לא זנח את המוזיקה וזכה בלהיט שמלווה אותו מאז. "יום אחד, כשבאתי להקליט באולפן ברחוב הירקון, ישב שם צביקה פיק וניגן שיר מאוד יפה", הוא משחזר. "כששאלתי אותו מה זה, השיב (מחקה את מבטאו הפולני) 'זה שיר של טשרניחובסקי שהלחנתי אותו ולא התקבל לפסטיבל שירי משוררים'. כששאל אם אני רוצה אותו, אמרתי על המקום כן. זה היה 'שושנת פלאים', שיר נצחי. בעיבודו של אלדד שרים הקלטתי אותו עם די הרבה נגנים".
לטענת נמרי, השיר הסב לו עוגמת נפש: "כשנסעתי לצרפת, צביקה עשה מעשה לא נכון. הוא לקח את הפלייבק של השיר, שעליו שילמתי במיטב כספי, והקליט עליו ביצוע משלו, שאותו מעדיפים ברדיו על הביצוע שלי (מקור יודע דבר שנכח בהקלטה איננו מאשר את דברי נמרי - יב"א). גם אם צביקה לא נהג איתי יפה, תמיד אעריך אותו כגאון מיוחד במינו.
"לפחות מגיעה לי ההכרה שהייתי המבצע הראשון של 'שושנת פלאים'. גם ביצעתי את 'הכניסיני תחת כנפך', בהלחנת נורית הירש, לפני אריק איינשטיין, ואת 'קומי צאי', שהלחינה נעמי שמר, לפני יהורם גאון. זה היה בתוכנית טלוויזיה משירי ביאליק שהנחה שלמה ארצי. כאן אין לי טענות. אני רק רוצה שידעו".
בכל זאת יצאת מורווח מ"שושנת פלאים".
"בין אלה ששמעו אותי מבצע את השיר ב'מנדיס' היה חיים סבן. 'קח כרטיס ובוא לפריז', הוא אמר לי. כך החלה הקריירה שלי באירופה".
במקביל למייק בראנט?
"עוד פעם מייק בראנט. אני לא יכול להיפרד מהסיפור איתו, הגם שמעולם לא נפגשנו. הקישור בינינו נעשה משום ששנינו נראינו לא רע והמבטא שלנו מאוד דומה, אם כי מבחינה קולית הוא היה פי מיליון יותר טוב ממני. בכלל לא הגעתי לדרגה שלו. באתי לפריז אחרי שהוא נפטר, באפריל 75'".
כשהגיע נמרי לפריז, עיר האורות, הוא היה האיש הנכון במקום הנכון כאשר חיפשו תחליף לבראנט, שכמו נעלם בסערה. סבן ידע להכות בסדן בעודו חם וארגן לזמר שהביא מישראל להיט אדיר ("אני רוצה רק אותך", היה תרגום שמו לעברית), שאותו כתבו מישל ז'ורדן ושוקי לוי, שני להיטני–על. הוא הוקלט באולפן הנחשב ביותר בצרפת ולדבריו נמכר במיליון עותקים.
"גם בשיא ההצלחה שלי בצרפת לא החשבתי את עצמי ככוכב גדול שהוא איזה מין סופר־סטאר", מעיד נמרי. "במהותי נשארתי אותו קיבוצניק שהגיע לפריז בסנדלים. זה שהיו לי מיליוני מעריצים ברחבי אירופה לא סחרר אותי, גם לא כשהמון ילדות ארבו לי ליד הבית, או כשנאלצתי ללכת ברחובות פריז עם שומרי ראש. ההצלחה אף פעם לא הקפיצה לי את המוח".
לא פחדת שיקרה לך מה שקרה למייק בראנט?
"לא, מה פתאום? אני בחור חזק. לא אחד שפוחד".
אגב, איך קראו לך שם?
"יוני. ככה, בלי שם משפחה. בדרך כלל צרפתים חשבו שאני אמריקאי או איטלקי. באיטליה חשבו שאני צרפתי. בארצות הברית חשבו שאני ארגנטינאי, משהו כזה. הכל חוץ מישראלי. אבל אני הצהרתי שאני מישראל והסתובבתי כשעלי מגן דוד ענק".
הסולו של קלפטון
תור הזהב של נמרי בפריז תם בלי התרעה מוקדמת. "בשיא הקריירה בצרפת זה קרה לי", הוא משחזר. "יום אחד הגעתי למשרד הגדול של סבן, בשדרות פרנקלין רוזוולט - והמשרד היה ריק. על השולחן של סבן היה מונח מכתב המיועד אלי ובו הודיע לי שהעביר אותי לאמרגן אחר. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מזכירה שנשארה במקום הסבירה שהוא מכר את החוזה שלי לאיזה אמרגן בלגי. לא האמנתי שזה קרה לי. כשהתקשרתי לסבן, הוא רק הסביר שהחליט לעבור לאמריקה".
זכותו, לא?
"זכותו או לא, מבחינתי זאת הייתה בגידה. במקום לממש את החוזה איתי, עם מה שהוא מכר אותי הוא נסע ללוס אנג'לס, לעשות קריירה בינלאומית עם הפאואר ריינג'רס. באותו רגע הרגשתי בודד ונבגד" (תגובתו של סבן לא התקבלה עד למועד סגירת הגיליון).
עברת אל הבלגי?
"לא היה לי מה לחפש אצלו. עברתי ללונדון, שם היה לי חוזה בחברת התקליטים EMI".
נפגשת מאז עם סבן?
"יותר מאוחר. כשהייתי חתום איזה זמן אצל ג'ון מרשל, שהיה האמרגן של קסיוס קליי (מוחמד עלי) הגעתי ללוס אנג'לס. גם אם עברו כמה שנים מאז ה'פרשייה', הייתי מוכרח לראות את סבן, להגיד לו מה שחשבתי על העזיבה שלו. עם זאת, לא הרמתי קול. מסתבר שלמרות הכל אני אוהב את האיש הכריזמטי והעוצמתי הזה. חבל שהסיפור בינינו לא הסתיים בטוב".
דרשת ממנו פיצוי?
"גם אם הגיע לי, זה לא באופי שלי לדרוש ולבקש. באתי אליו רק בשביל דבר אחד: להסתכל לו בעיניים. שיידע".
כפי שנמרי מספר, כשהתגורר ב–79' ברחוב צ'לסי, בלונדון, זומנה לו הפתעה: "יום אחד באו אלי שניים מאנשי משמר ראש הממשלה, מרגרט תאצ'ר, שגרה שני בתים ממני. כשהתחלתי לחשוב אם עשיתי משהו לא בסדר, הם אמרו שהבוסית שלהם תשמח אם אבוא אליה לתה, כמנהג הבריטים המנומסים. כנראה שהמוזיקה שהייתה בוקעת מהבית שלי משכה את תשומת הלב שלה".
לדבריו, הביקור אצל השכנה המפורסמת הביא לו זימון אל מעונה הרשמי ברח' דאונינג 10. "משם יצאתי עם ג'וב שלא חלמתי עליו", הוא מעיד. "אנשי ה־BBC, שבדיוק התארחו אצלה ושמעו שאני עוסק במוזיקה, שאלו אותי אם אני מוכן להלחין את המוזיקה לסדרת טלוויזיה. להצעה כזאת לא מסרבים. כך מצאתי את עצמי במשלחת בריטית שיצאה לאמזונס כדי להכין סדרה על האינדיאנים בפרו. אותי לקחו כדי שאלחין את המוזיקה לסדרה בהשראת המוזיקה האינדיאנית עם הכלים האותנטיים שלהם".
חוויה?
"חוויה לא נורמלית, אם כי להיכנס לתוך אחד השבטים הפרימיטיביים שם זה די מפחיד".
נמרי שופע סיפורים, שאותם הוא מעלה באוב בהתלהבות, כשאגב כך נשלפים לו שמות של ידוענים, הגורמים לו להתלבט אם לפרסם אותם. "רק שלא יגידו שאני מתרברב", הוא מקווה. אחד מהם היה דייב סטיוארט, רגע לפני שהקים ב–80' עם אנני לנוקס את הצמד יוריתמיקס.
"כשעבדתי עם סטיוארט, בדיוק באותו זמן אריק קלפטון הקליט אלבום באותו אולפן", הוא נזכר. "די התיידדנו ואפילו יצאנו לשתות בפאב סמוך. כששאלתי אותו אם בא לו לנגן לי איזה קטע סולו, הוא ענה שאין בעיה. כך זכיתי שקלפטון ניגן לי בטייק אחד סולו לשיר שכעבור שנים התפרסם בגרסתו העברית של אהוד מנור".
להמציא עצמי מחדש
שטף דבריו של נמרי נבלם בהגיעו ל–81'. "אז קרה לי משהו בחיים", הוא מספר בתמציתיות ומנסה לרוץ הלאה. כשאני תוהה לגבי ה"משהו", הוא מתרצה לשחרר מידע: "לאחר חופשת מולדת, שבה הופעתי בתוכנית טלוויזיה עם השיר 'אחד מול אחד', יצאתי להופעות בארצות הברית, שנעצרו בבת אחת כשהיום המאושר בחיי הפך לנורא ביותר".
איך?!
"זכיתי להופיע ב'סאן רייז תיאטר' בפלורידה, בחלק הפותח במופע של פרנק סינטרה. זה היה אדיר. פרנקי היה מאוד נחמד אלי וחיבק אותי כשסיפרתי לו שבגיל 11 הייתי עם אבא שלי בהופעה שלו בבנייני האומה, בירושלים. אחרי שנפרדנו, קרה מה שקרה".
מה קרה?
"בתאונת דרכים איבדתי את אשתי השנייה ואת אחד מילדי. אני נפצעתי שם קשה מאוד בראש ולקיתי בשיתוק זמני. מה בדיוק קרה שם? אני לא זוכר כלום, רק את תהליך השיקום שעברתי. מה שאני יודע זה מסיפורים שלפיהם הוטסתי במסוק ממקום התאונה לבית חולים לנפגעי ראש ועמוד השדרה בבוסטון. שם היה לי ברור שנקטעה לי הקריירה המוזיקלית ושעלי להמציא את עצמי מחדש".
מהתהליך השיקומי המפרך עבר ללימודי רפואה אלטרנטיבית בעודו מדשדש במוזיקה. "כאן הייתה לי חוויה מביכה", הוא משתף. "כשבאתי לישראל ב–85', יהודה'לה ברקן, מכר מפעם, פגש אותי. הוא הציע לי להופיע בערב נשים שארגן. אגב כך הוא הצליח לשכנע אותי לא רק להלחין את המוזיקה לסרט שלו 'קומפוט נעליים', כולל שיר הנושא 'התחלה חדשה', אלא גם להצטלם לסרט כשחקן, מה שאף פעם לא הייתי ולא אהיה. יצא סרט נורא".
והמסקנה?
"המסקנה שלי מהסרט הזה הייתה חד־משמעית ולפיה אני גמרתי עם השטויות. כאחד שכמעט הלכו לו החיים בתאונת דרכים זוועתית, התחלתי ב–89' לטפל בפצועי צה"ל, בעיקר בנפגעי עמוד השדרה. מאז אין לי צל של ספק שזה הייעוד שלי בחיים".
איך התחלת?
"לאחר שהייתי במצב של טוטאל–לוס, הצלחתי להעמיד את עצמי מחדש על הרגליים, באתי למשרדי ארגון נכי צה"ל בתל אביב ופרסמתי שם מודעה. אני מקווה שזה לא יישמע שחצני מדי, אבל מאז ועד היום אני מטפל בפצועי צה"ל מכל הלב ובהתנדבות מוחלטת, וההכנסות שלי הן ממטופלים אחרים".
כך השתנו חייו של נמרי מהקצה אל הקצה. באותה שנה הוציא ללא הצלחה יתרה את תקליט "שקט מעולם אחר" והמוזיקה נדחקה אצלו הצדה. בד בבד סיגל לעצמו דרך טיפולית משלו: "בדרך שלי הצלחתי לחבר בין רפואה אלטרנטיבית, כולל כירופרקטיקה, שיאצו, רפלקסולוגיה ועוד לבין רפואה קונבנציונלית".
לדבריו, הוא מצליח לרפא אנשים שאין בידי הרפואה הרגילה כדי להביא להם מזור. "מצאתי דרך להיכנס לנבכי הנשמה של מטופלים ולגרום להם לצאת מהקליניקה שלי כמו חדשים", מעיד נמרי. "אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, אבל יודע להקשיב לאנשים. אני לא רופא בקופת חולים, שכאשר בא אליו מטופל, הוא פותח מחשב, אומר 'קח תרופה' וישר שולח הביתה. יש לי הדרך למצוא את הנקודה הכואבת אצלם וכך להבריא אותם. גם את אלה שאיבדו כל תקווה".
אגב כך אתה זוכר שאתה גם זמר?
"ברור. ביני לבין עצמי אני שר בלי הפסקה. גם בקליניקה שלי, שבה אני יודע לצחוק עם המטופלים שלי. מבחינתי, הכל מוזיקה שאין כמוה כדי לרפא. גם בעבודה, כשאני מטפל בידיים בגב של מטופל, זה כאילו שאני מנגן בפסנתר".
אגב, לנמרי יש דור המשך במוזיקה. מבין ילדיו, דוריאן, בתו מאשתו השלישית שממנה התגרש, מתחילה להתפרסם כזמרת בראשית דרכה. "היא נהדרת!", מתמוגג אביה. מי שנכנס ליו־טיוב יכול לשמוע את הבת, הדומה מאוד לאבא יוני ולהתפעל ממנה.
חייו של נמרי עמוסים. "לא פעם אני עובד 18 שעות ביממה", הוא מספר. "כמי שהיה מילדות שחיין וזכה במדליות, אני מתאוורר בשחייה היומית שלי שבה אני, בן מזל דגים, מטעין מחדש אנרגיות".
וחוץ משחייה?
"נשאר לי התחביב מנעורי. כשהייתי נער, חבר קלוב התעופה בחיפה, חלמתי להיות טייס. כאז כן היום אני בונה במחסן שבבית שלי טיסנים, העתקים של מטוסים אמיתיים, ומטיס אותם. זאת ההנאה שלי אחרי כל הטיפולים והמוזיקה".
כן, המוזיקה. היא מעולם לא נתנה לו מנוח. "עניין של הרגשה", כך נקרא השיר שהלחין למילים ישנות של אילן גולדהירש ושאותו הוא ישחרר בשבוע הקרוב לגלי האתר כחלק מאלבום חדש, שאמור להחזיר אותו לעניינים. "אם לא עכשיו, אימתי?", תוהה נמרי.
הוא יודע, שחזרה כזאת לעניינים לאחר תקופה ממושכת הייתה עלולה להתקבל כפתטית אילו היה מתחבר לצורך העניין עם מוזיקאי בן הדור הישן. אכן, כאן הוא הולך להפתיע עם מוזיקאי הצעיר ממנו בכ–40 שנה. "מחלון הקליניקה שלי בצפון תל אביב הייתי רואה בחור סוחב מדי פעם גיטרות, רמקולים וציוד אחר", הוא מספר. "התברר שבדיוק באותו בניין ממוקם מוזיקאי מחונן, יוצא תזמורת צה"ל, בועז ליובין שמו. מפה לשם מצאנו שפה משותפת. איתו, נגן מוכשר ביותר וגם בחור זהב, בחרתי לקפוץ למים לקראת האלבום החדש".
מה ייחד אותו?
"הוא יהיה בלי תופים. אני רוצה שקט".
בכך, בעצם, תם דברנו להפעם. "לפני שניפרד, אני חייב להתייחס למצוקת האומנים הוותיקים", הוא אומר. "מאז שלפני כמעט שנה התאבד גבי שושן, שהיה חבר טוב שלי, הנושא הזה לא נותן לי מנוח. כאן האמירה של 'יהיה בסדר' לא עובדת וחייבים למצוא פתרון, בפרט להקים קרן פנסיה לאומנים, שתעזור להם בעת מצוקה, כדי שלא יתביישו ללכת למכולת. אל תצפו שהם ישמיעו קול. הגאווה שלהם לא נותנת להם להודות בקשיים והם הולכים וכבים. מוכרחים להתעשת ולעשות משהו. בהקדם".