ניק קייב שנתיים אחרי מות בנו: "ידעתי שאם אשכב לא אקום לעולם"

ארתור ואחיו התאום ארל הם ילדיהם של קייב וסוזי ביק - דוגמנית לשעבר ומעצבת אופנה אנגלייה - הנשואים מאז 1999. קייב וביק מככבים יחדיו על עטיפת אלבומו הקודם של קייב, "Push the Sky Away" - הוא בחליפה, היא במערומיה.




ארל בן ה–17 החל לאחרונה את צעדיו הראשונים כשחקן והשתתף בשתי סדרות בריטיות על נוער פסיכופתי: "Born to Kill" ו"The End Of The F***ing World". מלבד התאומים, יש לקייב גם שני בנים מבוגרים יותר: בנו הבכור הוא הדוגמן והשחקן ג'תרו לייזנבי בן ה–26, שסיפר כי פגש את אביו לראשונה בגיל 8. אמו של ג'תרו היא הדוגמנית לשעבר בו לייזנבי האוסטרלית. עשרה ימים לאחר הולדתו של ג'תרו, נולד לקייב בן בשם לוק מאמא אחרת: אשתו הראשונה, העיתונאית הברזילאית ויויאן קרנרו. חוץ מזה, קייב הוא גם הסנדק של הבנלי היראני טייגר לילי, בתו של כוכב הרוק האוסטרלי המנוח מייקל האצ'נס מלהקת INXS.

"כל העניין הזה של יגון, אין בו שום דבר טוב", סיכם קייב בראיון ארוך, אינטימי וחושפני שנתן למגזין "GQ", שהתפרסם בחודש אפריל. "אנשים יגידו לך דברים אחרים, אבל זה כמו פאקינג מחלה. מחלה שמשפיעה לא רק עליך אלא גם על כל מי שסביבך. היגון הוא ערמומי. אתה יכול להרגיש טוב ולעשות דברים, ואז הוא פתאום מגיח מאחוריך ונותן לך אגרוף בצד האחורי של הראש ואתה נופל ולא מתפקד לזמן מה. ואני לא מתכוון רק מבחינה פסיכולוגית, אלא גם מבחינה פיזית. יגון ומחלה ועייפות מזינים זה את זה כמו בבולמוס מטורף".

כשארתור מת, קייב היה במהלך העבודה על "Skeleton Tree" (לב גרופ מדיה), אלבום האולפן ה–16 שלו עם הבאד סידז. במקום לקחת הפסקה לאחר מות בנו, קייב החליט אינסטינקטיבית להמשיך לעבוד עם המוזיקאי וורן אליס, שותפו המוזיקלי לבאד סידז, גריינדרמן ולעוד שלל פרויקטים אחרים. "אמרתי לוורן שבוע אחרי שארתור מת: ממשיכים", העיד קייב. "אפילו לא ידעתי על מה אני מדבר. פשוט הבנתי שאנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו עושים... זה לא היה אקט של אומץ לב או משהו כזה, פשוט לא ידעתי מה אני יכול לעשות במקום זה. אני חושב שידעתי, באיזושהי רמה עמוקה, שאם אשכב, לא אקום יותר לעולם".

בחודשים שלאחר מות בנו, קייב ולהקתו השלימו את "Skeleton Tree". מרבית השירים נכתבו לפני הטרגדיה, והעובדה שהטקסטים נשמעים כאילו הם מתייחסים ישירות למה שקרה, היא מצמררת. קייב הוציא הרבה אלבומים אפלים ואינטנסיביים בחייו, אבל את האלבום הזה אי אפשר לשמוע בלי שהקיבה תתהפך. כשהוא יצא, ה"גרדיאן" העניק לו ציון של חמישה כוכבים והגדיר אותו כ"יצירת מופת של אהבה וחורבן".

נוסף להשלמת האלבום, מאז מות בנו, קייב גם עבד כמו מטורף על שורה של פסקולים לסרטים, יחד עם אליס, ביניהם פסקול למערבון המתח "Hell or High Water" בכיכובו של ג'ף ברידג'ס, סרט המלחמה הסאטירי "War Machine" בכיכובו של בראד פיט, והדוקו–דרמה של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, "מאדים". לפני כמה חודשים גם יצא אוסף להיטים של ניק קייב והבאד סידז בשם "Lovely Creatures", הכולל את כל להיטיו הגדולים, מ"The Mercy Seat", דרך "The Weeping Song" ועד הדואט המפורסם עם קיילי מינוג, "Where the Wild Roses Grow". קייב הודה שלעבודה בתקופה הקשה הזאת היה אפקט תרפויטי לא מבוטל עבורו.
 

עוד החלטה אינסטינקטיבית של קייב מהימים שלאחר האסון הייתה לחשוף את מה שעובר עליו בסרט תיעודי. צאת האלבום "Skeleton Tree" בספטמבר 2016 לווה בסרט תיעודי חדש על קייב שיצר הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק, שאותו הוא מכיר מאוסטרליה. קייב יצא פעם עם אם בנו של דומיניק, והוא אף כתב יחד עם וורן אליס את הפסקול לסרטו של דומיניק, "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד".

הסרט התיעודי שעשה דומיניק על קייב, "One More Time With Feeling", צולם בשחור־לבן ובתלת־ממד, ובמובנים מסוימים הוא החליף את עבודת יחסי הציבור שקייב נדרש לעשות לאלבום החדש. זאת בעצם הייתה הדרך שלו לקדם את האלבום בלי לדבר עם עיתונאים על מות בנו. "האינסטינקט שלו בעשיית הסרט היה של שימור עצמי", אמר דומיניק. "זאת הייתה דרך לדבר על מה שקרה, אבל בסביבה בטוחה ועם מישהו שהוא מכיר". בהזדמנות אחרת אמר הבמאי: "כפי שניתן לדמיין, זה היה אירוע קטסטרופלי עבור משפחת קייב. הם בטראומה. ניק החליט לסיים את האלבום, וכשהוא קלט שהוא צריך גם לקדם אותו, המחשבה לדבר עם עיתונאים על בנו ארתור החליאה אותו. הוא לא הרגיש שהוא יכול לעשות את זה עם זרים".



זה מובן מאוד, בייחוד לאחר שהעיתון הבריטי "The Times" פרסם כתבה מרושעת שקשרה את מות הנער לאובססיה של אביו למוות ולאלימות ולכך שהשניים צפו יחד בסרטי אימה. מאוחר יותר העיתון התנצל והסיר את הכתבה מהאתר שלו. "האינסטינקט הראשוני של ניק היה להגן על עצמו, כך שלא יצטרך לענות על שאלות", המשיך דומיניק. "זה הופך לנושא היחיד שקיים, הסרט עוסק אך ורק ברגשות הצער של ניק".

כיום ממרחק של שנתיים, קייב כבר מסוגל לדבר עם עיתונאים על מות בנו. אך כשזה היה טרי, הוא העדיף להגיד את מה שעל לבו למצלמתו של דומיניק. "מה קורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי?", הוא שואל בסרט. "אתה משתנה מאדם מוכר לאדם לא מוכר. כך שכשאתה מסתכל על עצמך בראי, אתה מזהה את האדם שהיית, אבל האדם שבתוך העור הוא אדם אחר".

למרות הפונקציה שלו כסרט פרומו, הוא לא דומה לזה בשום צורה. מדובר בסרט תיעודי באורך מלא, שהוקרן בבתי הקולנוע ונתן תחושה של בעיטה בבטן - בדיוק כמו האלבום שאת תהליך הקלטתו הוא ליווה. הסרט נזהר מאוד לא לגלוש לטריטוריה שמנצלת את הטרגדיה האישית של קייב, ובמרביתו לא נאמר במפורש מה קרה. מן הסתם כל מי שהולך לראות סרט על ניק קייב יודע בדיוק מה קרה, אבל רוב הזמן הסרט רק רומז לזה. הפעם הראשונה ששמו של ארתור נאמר במפורש מגיעה לאחר שעה וקצת. וגם לאחר שנאמר שהוא מת, נסיבות מותו לא מוסברות.

מרבית הביקורות היללו ושיבחו את היצירה הקולנועית הפואטית והאנושית הזאת, אבל היו גם כמה מבקרים שמצאו טעם לפגם בעובדה שבשום שלב בסרט קייב לא מתמודד עם שאלת האחריות למה שקרה. הרי ארתור מת כתוצאה משימוש בסמים, וקייב בעצמו היה מכור להרואין והשתמש בסמים חלק גדול מחייו.

בראיון ל"GQ" נדרש קייב להתמודד עם שאלת האחריות. לאחר שהעיתונאי שלח לו במייל את הביקורות המתייחסות לנקודה הלא פשוטה הזאת, ענה לו קייב: "אני לא רוצה לתת יותר מדי תוקף לשאלת האחריות, כי היא מעלה נקודה שרק מי שלא יודע שום דבר על הורות, על לקיחת סמים או על שכול יכול להעלות. רוב הזמן סוזי ואני מנסים להיות מפוכחים לגבי מה שקרה, שזאת הייתה תאונה איומה, מטופשת וטראגית, שהייתה יכולה לקרות לכל בחור צעיר מלא התלהבות וסקרן".

"אנחנו ללא ספק לא מייחסים לזה איזושהי שאלה של מוסר. אבל ליגון יש דרך להפנות אותך נגד עצמך, ואתה יכול למצוא את עצמך מתמכר לכל מיני מחשבות לא רציונליות והרסניות כמו רחמים עצמיים והאשמה עצמית, כי הן יוצרות קשר ישיר עם החלק בך, שהוא קטן אך נוכח, שרק רוצה למות".

"אבל אנחנו עומדים על המשמר, זה כלפי זה, לגבי דרך המחשבה הזאת. אני שומר על סוזי והיא שומרת עלי, כי אף על פי שאיבדנו את ארתור, אנחנו עדיין הורים, וכהורים עדיין יש לנו עבודה לעשות. אני חייב לומר שהמשפחה שלנו הייתה ועודנה מקום מאוד רועש, מלא חיים ושמח. דברים הם רכים יותר עכשיו כשארתור איננו, כי הוא היה כל כך נמרץ, אבל אנחנו נותרנו קרובים ביותר, והקרבה הזאת היא שאפשרה לי לקום ולצאת לסיבוב הופעות וכל יתר הדברים".

בדיעבד, קייב מרגיש שסרטו של דומיניק רק היטיב עמו. בראיון ל"גרדיאן" סיפר כיצד התגובות החמות והאכפתיות שהוא קיבל מהציבור, וסיפורי השכול והצער האישיים שאנשים שהוא לא מכיר חלקו איתו - הכל בעקבות צאת הסרט - עזרו לו ולמשפחתו להתמודד. "בהתחלה חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי לעשות את זה לעיני הציבור", הוא אמר באותו ראיון. "הדחף הראשוני היה להתחבא. אבל מסתבר שהעובדה שהכריחו אותנו להתאבל בפומבי הצילה אותנו".

בתור כוכב רוק ראשון במעלה, שהפוטוגניות והכריזמה שלו עוברות מסך בקלות, זאת כמובן לא הפעם הראשונה שבה קייב כיכב בסרט תיעודי. ב–2014 יצא עליו סרט אחר בשם "20 אלף ימים על פני האדמה", שקייב היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הסרט, שבו השתתפו גם התאומים שלו, ליווה את קייב במסע סמי–פיקטיבי של 24 שעות, וכיכב בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם. שני הסרטים הללו, וסרטים תיעודיים נוספים שהשתתף בהם (מומלץ במיוחד לחפש את "B–Movie", סרט על סצינת האנדרגראונד של מערב ברלין באייטיז, שקייב היה בין דמויות המפתח שלה), מצטרפים לרשימת הסרטים העלילתיים שבהם הוא השתתף כשחקן.

אפשר לראות את ניק קייב והבאד סידז מופיעים במועדון בסרט הסינמטקים "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס. ב"ג'וני ומגפי הזמש", של הבמאי טום דיצ'ילו, הגיח קייב בחליפה לבנה ובתסרוקת פיפטיז מחומצנת לסצינה מפילה מצחוק לצד כוכב הסרט, בראד פיט.
התחלה חדשה

בינואר השנה חזר קייב להופיע, לראשונה מאז שבנו מת. קייב העיד כי תחושותיו בנוגע להופעות לאחר הטרגדיה שונות מאלה שלפניהן. "כאומן המופיע על במה תמיד הרגשתי סוג של לוחמנות. הייתי שולף את האצבע בקטע של 'הנה אני, זה הקטע שלי, אתם תעמדו שם ותספגו את זה'. זאת הייתה חוויה מאוד חד־צדדית בשבילי. אני בא מאסכולה אחרת של סולנים. התקפה טוטאלית. הייתי מתקיף את הקהל שלי במובנים מסוימים. ככה זה תמיד היה". כיום הוא מרגיש אחרת.

"אומנם האצבע עדיין יוצאת, אבל זו לא אותה הרגשה כמו פעם. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר שמשהו חוזר אלי. משהו שונה קורה לי עם הקהל, מעין תן וקח דינמי ורגשי, ויש בזה משהו מאוד יפה. יש איזושהי תחושה קהילתית. אולי זו ההרגשה בקולדפליי או משהו".

הביקורות על ההופעות שלו בסיבוב הנוכחי, הכוללות מספר רב של שירים מהאלבום האחרון, מטורפות. כמו לאלבום האחרון שלו, גם להופעה העניק ה"גרדיאן" חמישה כוכבים. המבקר שראה את ההופעה במנצ'סטר, כינה אותה "הופעה מלאת שמחה, שבאופן מפתיע חוגגת ניצחון". ובשורה התחתונה תיאר אותה כך: "מיופי שובר לב עד לכאוס כמעט בלתי נשלט, הלהקה נותנת הופעת אצטדיון מרוממת באופן מפתיע".



בתור מי שנמצא באור הזרקורים לא מעט שנים - הוא התחיל בסוף שנות ה–70 והתפרסם בשנות ה–80 - התדמית הציבורית של קייב, כמו גם האיכות של יצירתו, ידעה עליות ומורדות. הוא צמח בסצינת המוזיקה והאומנות האלטרנטיבית של מלבורן בסוף שנות ה–70 ופרח בזאת של לונדון וברלין בשנות ה–80. ה–The Birthday Party נחשבה ללהקה הפרועה והאלימה ביותר שהעולם ידע עד לאותו זמן. הופעה של הלהקה הייתה התקפה סוריאליסטית אפלה וברוטלית. אחר כך קייב הוריד באופן משמעותי את הקצב והתבסס בתור אחד מנביאי הדיכאון הגדולים של האייטיז, לצד מוריסי (הסמיתס) ואיאן קרטיס (ג'וי דיוויז'ן).

בעבודתו עם הזרעים הרעים הוא עסק הרבה בדת, בתמות נוצריות של טוב ורע, וחקר את הצד האפל והאלים של האהבה. אחר כך הוא המאיס את עצמו לגמרי והחל להיתפס כנודניק דרמטי שלובש יותר מדי שחור בשביל האפקט המקברי. ואז, לקראת סוף העשור הקודם, הוא חזר פתאום בפאזה קולית מתמיד. בסוף העשור הקודם היה קייב במצב רוח גראז'י, רוק'נרולי ובלוזי מלוכלך.

גיל המעבר עשה לו רק טוב. בגיל 50 נראה היה שלניק קייב יש הכל: בכתיבה שלו הוא שמר כל העת על מתח גבוה, סקס אפיל, אימה והומור; הייתה לו להקה מעולה ומהודקת שיודעת להוציא מכל שיר את המיטב; הוא לא איבד את הפאתוס של נעוריו, אך החליף את הרצינות בהומור בריא ושפם. מבחינה אישית, את הטירוף והסמים של נעוריו הוא החליף בחיים בורגניים נוחים ונעימים עם סוזי ביק ועם שני ילדיהם. ואז, בגיל 58, לגמרי במפתיע, חרב עליו עולמו. ממשפחה בת ארבע נפשות הם הפכו למשפחה בת שלוש נפשות.

עתה, לאחר 15 שנה בעיר הקיט היפה ברייטון בדרום אנגליה, קייב ומשפחתו מתכננים לעזוב ולעבור ככל הנראה ללוס אנג'לס. קייב מרגיש שהשהות בברייטון מקשה עליו ועל משפחתו, שהמקום טומן בחובו יותר מדי זיכרונות, ושהתמיכה התמידית של שכניהם אינטנסיבית מדי, חונקת. הם זקוקים להתחלה חדשה ונקייה, ונראה לו שלוס אנג'לס הוא המקום שיוכל להעניק להם את המרחק שהם זקוקים לו מרוחות הרפאים של העבר.

אך למרות תוארו הלא רשמי "נסיך האופל", למרות שלל הסופרלטיבים האפלים שנקשרים תמיד בשמו, בפרסונה וביצירה שלו, ולמרות הטרגדיה המחרידה שפקדה אותו, קייב טוען שאנשים מחזיקים בתפיסה מוטעית לגביו. "מעולם לא הייתי אדם מדוכא", הוא אמר. "תמיד הייתי אופטימי ביסודי. אני רואה יופי רב בעולם. אני מסתכל מסביב וזה מקום אדיר ויפה. ככה תמיד הרגשתי... כתיבה היא ביסודה אקט של אהבה ודבר די משמח. דפיקות הלב שלך כשעלית על משהו... זה אקט פוזיטיבי להפליא, ואין לזה שום קשר לעצב או לדיכאון או לדברים מהסוג הזה, בלי שום קשר לנושא שאתה כותב עליו".