בטח לא הצלחתם להתחמק מהסופרלטיבים שנשפכו בשבוע האחרון על ההופעות של ניק קייב בישראל. וגם לא נדרשתם לעין חדה במיוחד כדי להבחין בכך שחלק גדול מהטרמינולוגיה שלהם הגיע מעולם המושגים הדתי. קייב תואר כ"מטיף" או כ“כהן גדול". מאמיניו דיווחו על “חוויה רוחנית/דתית" ועל תהליכים הלקוחים היישר מספרי הקודש, כמו לב שהתפרק לרסיסים ואז - בכוח השמאן האוסטרלי - התרחש הנס של חזרה לתחייה. ועוד ועוד. בקיצור, אלפי ישראלים - אני מנחש שרובם המכריע חילונים בעליל, התמסרו בהתלהבות לשעתיים וחצי של תפילת רבים ואז רצו לספר שפגשו את אלוהים.
שיהיה ברור, אני לא כותב את הדברים האלה בציניות, נהפוך הוא. מוזיקה בשבילי היא הדבר הכי קרוב לדת. והופעות חיות הן המעלית הכי מהירה והכי יעילה שמצאתי בדרך להתעלות הרוחנית הנכספת (אם כי אני מודה שכנסיית ניק קייב רחוקה מאוד מהטעם המוזיקלי שלי).
אבל המראה היפה הזה, של רבבת בני אדם הממלאים היכל ספורט באקסטזה דתית ממש, מייחלים להיגאל, מפריע לי במובן אחר. כי אין לי ספק שחלק ניכר מהצופים, שהתפייטו למוחרת בפסוקים שכאילו יצאו מהברית החדשה, יעמדו על הרגליים האחוריות וינחרו בבוז כשמישהו יפגיש אותם עם תכנים השאובים מהדת שלהם עצמם. היהדות. ואל תנסו לערוך הפרדה בין חוויה רוחנית הנובעת מיצירת אומנות ובין החיפוש אחרי אלוהים. הם מגיעים, בסופו של דבר, מאותו מקום ממש. מתחושת האפסיות שלנו, מהחיפוש אחרי משמעות ואחרי סוג של רועה, שיכניס קצת סדר והיגיון ותחושת גאולה לתוך הקיום הכאוטי כל כך. כולנו (או רובנו המוחלט) מחפשים כל הזמן במי ובמה להאמין. יש פשוט אין ספור דרכים להגיע לשם (וטוב שכך).
וזה מחזיר אותי לאנטגוניזם שיש כאן, בקרב ישראלים רבים מאזורי השמאל–מרכז, כלפי כל מה שמדיף ריח של יהדות. ואם להיאחז באקטואליה - בסערה המגוחכת שפרצה בעקבות נאום ה"בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים 2" של אבי גבאי. הרי מה בעצם אמר המנהיג הטרי (והמרתק) של מפלגת העבודה?
שבתגובה לאמירה האומללה ההיא, שלחש בנימין נתניהו לאוזנו של הרב כדורי, השמאל עשה בדיוק את מה שנתניהו רמז לגביו - התרחק מהיהדות והתבצר בדת הליברליזם. מכאן הדרך לתיאורי הבלהות המגולמים במושג המאיים “הדתה" הייתה קצרה במיוחד.
אני אדם חילוני למהדרין, ולא עשו אותי באצבע (אולי אצבע אלוהים). ברור לי שיש לא מעט גורמים דתיים בחברה הישראלית, אולי גם שר החינוך המכהן, שהיו שמחים לראות את ילדי הרכים עוטים כיפה וציציות. אבל אני לא חושב שהדרך להילחם במגמה הזו היא לייצר אנטגוניזם כלפי כל מה שקשור ביהדות. וזאת מהטעם הפשוט שהיהדות שייכת לי לא פחות משהיא שייכת להם. ואם אתרחק מהערכים שלה, אלה שמדברים אלי (ההיסטוריים, הלאומיים, המוסריים - לא הדתיים), בעצם אכנע. ואפסיד בקרב הכל כך חשוב שמתנהל כרגע על מהות היהדות והישראליות.
האופן ההיסטרי שבו התקבלו דבריו של גבאי בקרב אנשי שמאל רק מלמד על עומק הכניעה הזו. הרי המנהיגים הגדולים של המחנה בעבר שלטו בתנ"ך ובעקרונות היהדות טוב יותר מכל איש ימין. בן־גוריון, שולמית אלוני.
הבריחה הזו מכל מה שנודף ממנו ריח של יהדות מגיעה לשיאים אבסורדיים, כמו מה שהתרחש ביישוב אבן יהודה בסוכות האחרון. נוצר שם עימות בין חסיד חב"ד שבנה סוכה במקום לא חוקי ובין תנועה מקומית של חילונים מיליטנטיים. שני הצדדים עשו טעויות והרבו בפרובוקציות, אבל כשאיש חב"ד החליט להקים בהתרסה את הסוכה בגינה ציבורית ביישוב, מלחמת ההדתה הגיעה לשיאה. ואני אומר, בואו נעצור רגע. מדובר הרי בסוכה. מנהג שהוא מזמן כל ישראלי.
בשכונת נווה שאנן האולטרה חילונית שבה גדלתי היינו מקימים סוכות תחת כל עץ רענן, וציבורי, ואיש לא חשב אפילו למחות. או לפחד. והכל בסדר, לא נפלנו בדת. אבל אבי גבאי צדק - היהדות היא של כולנו. וצריך להילחם עליה, לא לברוח מפניה.
על הסכין
1. ובכל זאת, ניק קייב. הייתי בהופעה השנייה, מתודלק בהררי הסופרלטיבים של הערב הקודם, ולגמרי הבנתי אותם. כמי שלא ממש מתחבר למרבית המוזיקה שלו, השקפתי מהצד על האינטראקציה החריגה והיפהפייה בין קייב והקהל שלו, שמשחק תפקיד מאוד מרכזי במופע (כולל עלייה על הבמה). זה היה טוטאלי ומרגש, והזכיר לי שוב עד כמה מוזיקה היא לא דבר חשוב. היא החיים עצמם.
2. בלי שום קשר, ההתייצבות של קייב לצד ישראל והקהל הישראלי, והאמירה הברורה שלו כנגד רוג'ר ווטרס וה–BDS חיממו את הלב. זו התעמולה הישראלית הכי טובה שאפשר היה למצוא. שהרי קשה להאשים את קייב באטימות רגשית או בחוסר הומניות. הגיע הזמן שאביגדור ליברמן ישלח גם לו תודה פומבית ומביכה. מה, רק למוריסי מגיע?
3. שכנו ליבשת של קייב, ניל פין הניו זילנדי - סולנה של קראודד האוס הנהדרת - הוציא לא מזמן אלבום חדש, "OUT OF SILENCE". האלבום הוקלט בחי, באולפן שלו באוקלנד, בתום סשן הופעות שהועברו בחי בפייסבוק בכל שישי אחר הצוהריים. התוצאה היא לא פחות ממרהיבה, ומציגה פן מוזיקלי מפתיע של פין, שיש בו מעט תופים וגיטרות והרבה כלי מיתר ונשיפה. ושירים יפים עד כאב.