מהיום הראשון בו צפיתי בה ב"דה ווייס" מרטיטה את הלב בביצועה ל"שאריות של החיים", יובל דיין הצטיירה בעיניי כתופעה מעניינת, מסקרנת ובלתי צפויה. עם פרישתה מהתחרות וצאתה לקריירת סולו, דיין טוותה לעצמה דרך מיוחדת ובלתי נורמטיבית, שספנה בחובה מיזוג אינטלקטואלי מדויק בין טקסטים מוצפי רגשות כנים, ללחנים משלל גווניה של ארץ ישראל היפה.
ביצירותיה היא אינה חוששת להציג לראווה שבריריות, יגון ומלנכוליה אמיתית וגם כשהיא רומנטית בטוטאליות האופיינית לה, היא עושה זאת בצ'ארם חינני שאינו נדוש יתר על המידה, כיאה לזמרת נשמה אמיתית.
ב"תשאל את המים", שירה הראשון והחדש מתוך אלבומה השלישי העתידי, דיין, מטאפורית למדי, מתארת את שיברון הלב שלה על אהוב ליבה שחמק מבין זרועותיה והותיר אותה בודדה ודואבת.
במשפטים מפרי עטה כמו: "היית לי אתה רק שנה, כולם דעכו בצילך, אז איך בתוך כל המקום שנתתי לך, מצאת פינה חשוכה", דיין מתמכרת לרגש ומתחברת היטב לכאב ולצער, ומוכיחה חד משמעית כי היא אחת היוצרות המוכשרות, הרבגוניות והמרגשות במוסיקה הישראלית. הזמרת מייצגת את ארץ ישראל היפה כנציגת האיכות ולא הכמות. עם קול שמיימי, מלודיה קליטה וססגונית ועיבוד נהדר של גלעד שמואלי, דיין שועטת במרץ לכיבוש פסגות נוספות.