ב-22 באוקטובר, לפני כחודש, שחררו לעולם סטטיק ובן אל תבורי (וג'ורדי גם), הצמד המצליח ביותר בפופ הישראלי בעשור האחרון, את שירם "הכל לטובה", בלדת פופ אישית וסנטימנטלית שהאירה זרקור יותר רציני ו"בוגר" על הצמד ששינה מעט פאזה והציג לראווה פן אחר ו"אינטלקטואלי" יותר שלו.

השבוע התפרסמו נתוני השמעות הרדיו ובניגוד לשיאים הקודמים ששבר הצמד, השיר "הכל לטובה" הודח מהמקום הראשון לטובת "זמן", שירו החדש של אליעד נחום. אם נניח לרגע בצד את נתוני הרדיו וההשמעות ונתמקד לרגע בתוצאות בשטח: "הכל לטובה" הוא לא שיר שכל ילד שני בישראל מזמזם ושר, כל רכב משמיע בקולי קולות בכבישים ולא שיר שהפך לשיח המדיני לא פחות ממעללי השרים בכנסת ובממשלה. 

בשנתיים וקצת שהצמד קיים, הוא זכה להצלחה כבירה ושבר כל שיא אפשרי (כולל את שיאו של אריק אינשטיין ז"ל כאמן המושמע ביותר ברדיו הישראלי בהיסטוריה) וזאת עם שירים כמו "דובי גל" (עם רון נשר), "ברבי", "סלסולים", "כביש החוף", "זהב" ו"טודו בום" שהמכנה המשותף להם הוא גימיק מסוים, גימיק שתפס את הקהל (ברובו בגיל העשרה) והכניס אותו לפטיש מסוים ואובססיה לשירי הצמד.

הקהל לא ידע לעכל את האיכות 
ברור שיש להוסיף לכך את עניין ההשקעה הרבה שהצמד השקיע בטקסטים ולחנים שיתפסו את האוזן וההפקה המוסיקלית המבריקה של ג'ורדי,  אך מה שבאמת הפך את השירים להצלחה ברשתות זה הגימיק: אם ב"סלסולים" זה הפזמון: "אין לנו איביזה, אין הרבה בוויזה, אבל יש את הבריזה של אילת", אם ב"זהב" זה מחזמר בניחוח הסרט "גריז", או אם זה ב"טודו בום" ("טודו טודו בום") שהגדיר את הדור הצעיר של ימינו, בעיני אנשים רבים כ"דור הטודו בום" או כפי שחבר  אמר לי השבוע, שמונח זה הוא שם נרדף לשטחיות, מסחריות וחוסר איכות.



ב"הכל לטובה" (וכך גם בשירם "סתם" שגם די נשכח) סטטיק ובן אל ניפצו את המיתוס שהם יצרו במו ידם, הם ויתרו על הגימיק הרדוד והפשוט והעדיפו לעטות על עצמם ארשת פנים רצינית, אינטליגנטית ובעיקר בוגרת שעל אף שמבחינה מוסיקלית היא מעולה, הקהל הצורך את יצירותיהם ומעריץ אותם ראה בכך "בגידה" בנורמות שהמליכו אותם: הקהל שלהם ציפה לפשטות וגימיק זול, לשירים לא משכילים במיוחד עם מרדנות טקסטואלית ופזמון מונוטוני שיעשה שטיפת מוח ובמקום זה קיבל מנה גדושה של איכות ולא ידע כיצד לעכל זאת.
מה שהפך את סטטיק ובן אל לסיפור הצלחה מטאורי, מלבד האינטליגנציה המוסיקלית, זו העובדה שכל נער נורמטיבי יכל להזדהות איתם, יכל למצוא בהם מפלט לדמויות המחנכות שיוצאות נגד שיריהם וכשהם הצליחו לרצות גם את אותם ה"מחנכים" ולהציג צד פגיע ופחות שטותניק – אותם הנערים לא קיבלו זאת.
כמובן, וחשוב לציין זאת, שאי הצלחת השיר לשבור את שיאי קודמיו אינה מעידה על "דעיכת" הצמד או תחילת נפילתו לתהום הנשייה (בטח כשלא מדובר בביזנס הכלכלי שהוא נס הדגל של הצמד והמותג שיצר), אלא פשוט מציגה אותו כרבגוני ומתוחכם שיכול לדבר לכל שכבת קהל, גם למיעוט וגם לרוב, והרי זו ההצלחה וסוד הקסם של סטטיק ובן אל: הם של כולם וכולם שלהם.