לא רק טקסטים מהפכניים וצליל ייחודי ששילב לראשונה בין אלמנטים מזרחיים אתניים לרוק חסר פשרות וגבולות: "אהוד בנאי והפליטים", אלבומו הראשון של היוצר המוערך טומן בחובו סיפור מעורר השראה עם מוסר השכל על אומן שמהמקום הכי נמוך בקריירה שלו יצר את האלבום שהביא אותו לפסגה הכי גבוהה.
בסוף שנות ה–70 ותחילת שנות ה–80 בנאי בן ה־30 נמצא כמעט על סף ייאוש. כבן למשפחת המלוכה של עולם הבידור הישראלי הוא ניסה רבות ובמלוא מרצו וכוחו להתברג בתעשיית המוזיקה. הוא בדיוק חזר משהות ארוכה באמסטרדם ובלונדון, וגם אירופה לא האירה לו פנים. הוא הופיע ברחוב עם הגיטרה שלו בשירי בוב דילן וקט סטיבנס, ונקלע למצוקה כלכלית שחייבה אותו להתגורר בבית נטוש.
כשחזר לישראל החל בנאי לעבוד על שירים מקוריים (בהם "עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח, אחמד", שבהמשך הופיעו באלבום המדובר). במקביל התפרנס מעבודות בניין וניסה לחבור להרכבים שונים דוגמת הברירה הטבעית, שדחה אותו. גם מפיקים שונים שאליהם פנה דחו אותו שוב ושוב, אבל הוא המשיך לנסות פעם אחר פעם.
באחד הניסיונות החליט להוציא על חשבונו את הסינגל "א יידישע רסטהמן". לימים הפך השיר להיט, אך בזמן אמת נחל כישלון מוחץ, מלבד העובדה שמשך את תשומת לבו של זהר ארגוב, שפנה אליו לשיתוף פעולה מוזיקלי. התוכנית לא יצאה לפועל בשל התמכרותו של "המלך" לסמים.
בשנת 1985, בעת שראה את הקריירות הנוסקות של בני דודיו מאיר בנאי ויובל בנאי (משינה), הוא היה מתוסכל למדי: כבעל ואב טרי הרגיש שהוא חייב לדאוג לפרנסת משפחתו הצעירה והחליט להפסיק להופיע. בנאי החל לעבוד ברשימה ארוכה של עבודות מזדמנות, בהן ניקוי בתים, גינון, הוראת גיטרה וגם עוזר טכנאי באולפני טריטון. נקודת האור המוזיקלית היחידה בחייו באותה תקופה הייתה כשכתב למשינה את "רכבת לילה לקהיר".
כשהיה כבר מיואש ועמד לוותר על הקריירה המוזיקלית, הגיע המפנה. אשתו אודליה ואביו יעקב בנאי מימנו לו במתנה הקלטת שיר באולפני DB. השיר ששינה את חייו.
"הכרתי את אהוד לראשונה, כשהייתי עוזר טכנאי ומכין קפה באולפני DB והוא הגיע להקליט את 'עיר מקלט', השיר שסידרו לו אביו ואשתו", נזכר הבסיסט גיל סמטנה. "לצורך הקלטת השיר הוא גיבש הרכב עם עובד אפרת, רמי חיימוב וז'אן ז'אק גולדברג. בשלב מסוים עובד נסע לחו"ל ואהוד פנה אלי להחליף אותו כבסיסט".
מאמי, יא מאמי
עיר מקלט" חרך את הרדיו והפך להצלחה מסחררת. בנאי הפך בן לילה לתגלית החדשה של הרוק הישראלי. כשהוא מעודד מהצלחת השיר, החליט לחזור להופיע ולעמול על אלבום הבכורה במסגרת ההרכב החדש: "הפליטים". בנאי היה היוצר, המלחין ומבצע השירים ומלבדו לקחו חלק בהרכב גם יוסי אלפנט על הגיטרות, על העיבודים וגם על ההפקה המוזיקלית, גיל סמטנה בבס, ז'אן ז'אק גולדברג בתופים ונעם זייד הלוי על כלי הקשה וכלי נשיפה.
"השם 'הפליטים' ניתן לנו על ידי אהוד", מספר סמטנה, "כי מלבדי חברי ההרכב היו פליטי להקות שונות: יוסי אלפנט היה בלהקה רטורית, ז'אן ז'אק גולדברג היה בלהקת הקליק ונעם הלוי היה בלהקת כרומוזום".
עוד בטרם הושלמה העבודה על אלבום הבכורה, זכו "הפליטים" להכרה ציבורית. זה קרה בשנת 1986, כשבנאי הלחין יחד עם יוסי מר חיים את שירי אופרת הרוק "מאמי", שעוררה פרובוקציות בשל עיסוקה בנושאים פוליטיים וחברתיים שנאסרו עד אז לשידור ברדיו. "הפליטים" ניגנו בהצגה, ולבנאי היה תפקיד משני כשחקן. ההצגות הראשונות אומנם לא הצליחו להתרומם, והמופע יצא להפסקה בלתי מוגבלת, אבל בזכות חיילי צה"ל שגילו את "מאמי", הוא חזר לחיים והיה להצלחה שנמשכה מספר שנים.
"נהייתי גיטריסט קומנדו והופעתי בכל מיני מוצבים בעורף האויב", סיפר בנאי באחד הראיונות הבודדים שהעניק במהלך הקריירה שלו. "נכנסתי לאיזה מוצב של גולני, כולם קירחים מפחידים, והתחלתי לתת קטעים של 'הפליטים'. אחרי כמה דקות קם איזה בריון ואמר 'וקסמן, פיקסמן, רוזמן עלא כיפאק, אבל אם לא תביא את 'מאמי' נכסח אותך'. כשחזרתי אמרתי לעצמי שמשהו קורה בצה"ל עם 'מאמי'".
הרעש שנוצר סביב "מאמי" והלהיט "רכבת לילה לקהיר" שכנעו את חברת התקליטים NMC להוציא לבנאי ולפליטיו אלבום בכורה. "'מאמי' הרימה לי את הקריירה, בפירוש", אמר בנאי באותו ראיון. "ברגע שהתפרסם שיש 'מאמי', פתאום גם הפרויקט שלי עם הפליטים זז, ויצא התקליט".
"אני זוכר שאהוד הגיע אלינו לאולפן כשהוא כבר סופר בשל לעבוד על האלבום", מספר רונן בן טל, סולן להקת אור כשדים המיתולוגית ומי שניהל באותה תקופה את אולפני DB והיה המפיק בפועל של האלבום. "אלו שירים שהוא בישל בתוך עצמו הרבה מאוד זמן, וזו הייתה ההתחלה של כל חבורת הפליטים. זה היה ים של כישרון שפשוט התפוצץ. החוויה של העבודה באולפן הייתה בלתי נשכחת".
האלבום "אהוד בנאי והפליטים" יצא לאור ב–27 בנובמבר 1987, ומיד עם צאתו זכה להצלחה כלכלית מסחררת, אך לא פחות מכך להצלחה והערכה אומנותית. הוא מנה עשרה שירים שדנו בישירות ובכנות שטרם נראו כמותן בנושאים חברתיים ופוליטיים וסיפרו את סיפורם של האנשים הפשוטים. למשל השיר "עבודה שחורה" עסק באפליה של יוצאי אתיופיה וביחס אליהם רגע אחרי שהגיעו לארץ ישראל ("הם שנים חלמו על הבית ועכשיו זו המציאות. גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות"). והשיר "ערבב את הטיח" הטיח בפני השומעים את מצוקת הפועלים הערביים ואת היחס המשפיל שלו הם זוכים בדרכם לעבודה בישראל ("בדרך שוב המחסומים, אומרים: עצור! תעודות.., עוד שעה זה תל אביב וזה עוד יום אחד, רק לעבוד").
גם נושאים אישיים היו באלבום הזה, בהם זיכרונות ילדות ("זמנך עבר"), הזיוף בחיים בעיר הגדולה ("ממשיך לנסוע"), הסכנות האורבות לישראלים הנוהרים לאמסטרדם ("דם"), אהבות רחוקות ("מלנכולי") והבדידות ("פועל במה"). "הקלטנו את האלבום ב–200 שעות בלבד, זה כלום במונחים של היום", מספר סמטנה. "באנו מוכנים וידענו בדיוק מה אנחנו עושים וכיצד אנחנו רוצים שהאלבום והשירים יישמעו".
סאונד מחוץ לקופסה
מני בז'רנו, טכנאי הסאונד שעבד באולפני DB על האלבום, מספר שהאלבום פרץ דרך גם בפן הטכני. "השיטה שבה בחרתי לעבוד אז היא לייצר מצב שבו ההקלטות יישמעו כמעט כמו במיקס", הוא אומר. "הרבה דברים הוקלטו 'על עיוור', ויוסי אלפנט ואני התנסינו לראשונה ברעיונות פרועים ואומנותיים. היה לנו חופש יצירתי כדי לגרום לאלבום ליצור גישה אומנותית אחרת. הרבה אנשים לא היו מצליחים לייצר את הסאונד שאנחנו עשינו באותה תקופה, כי יוסי ואני יצרנו מבנה סאונד מיוחד שבו שניים מנגנים על אותו כלי. זה משהו שמעולם לא עשו עד אותו אלבום. למדנו תוך כדי עבודה איך לצאת מהקופסה וליצור אקו ואיכות בלתי שגרתיים. זו גדולת האלבום, לדעתי, ועד היום אנשים לא מבינים לעומק מה עשינו שם".
גם כשהתגלו בעיות בזמן ההקלטה, הם פתרו אותן בדרכים יצירתיות. "כאשר היינו באולפן והקלטנו את השיר 'דם', הטייפ חטף קריזה וקרע את הסרט שנמתח", משחזר סמטנה. "בזמנו זה היה בעייתי מאוד, אבל הצלחנו לחתוך את הסרט ולהדביק אותו ולתקן את הדבר הזה. בהקלטה אתה לא שם לב לפדיחה הזו".
פן אומנותי נוסף של האלבום הוא עטיפתו. במקום למקם על העטיפה את דמותם של חברי הלהקה, היוצר איתן פימנטל צייר ציור אבסטרקטי שממחיש במובן מסוים גם את הקו האומנותי של האלבום.
"העבודה עם אהוד ויוסי הייתה משהו חדשני שלא נעשה עד אז, והצבע שנוצר בשילוב בין רוק עם אלמנטים מזרחיים, על אף שאף כלי מזרחי לא נוגן באלבום, מצא חן בעיני", אמר סמטנה. "אבל לא הרגשנו בזמן אמת שאנחנו עושים מהפכה מוזיקלית. רק כשהשירים החלו להיות מושמעים ברדיו והתחלנו לקבל תגובות מהקהל, הבנו שיש פה משהו מיוחד. בדיעבד אתה מבין שלאלבום הזה יש השפעה מאוד גדולה על מוזיקאים בני דורנו ומוזיקאים צעירים שנכנסו לעניין לאחר שראו הופעה של הפליטים ושמעו את האלבום".
מאז שיצא לאור נכנס האלבום באופן קבוע לרשימת האלבומים הישראליים הטובים ביותר בכל הזמנים. אומנם לא נמכרו ממנו עותקים רבים וסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו בחסותו של שוקי וייס נעשה לעתים לעיני צופים בודדים, אבל הוא הותיר את חותמו במוזיקה המקומית.
"אדם שיש לו דחף יצירתי לא יכול לחנוק אותו, הוא חייב לשחרר", אמר בנאי בראיון שהעניק ב–2013. "אז אני אומר: פשוט להתמיד ולקוות. אני מאמין שבסופו של דבר זה יקרה. אם אתה באמת רוצה ובאמת לא יכול בלי זה - אז לא להתייאש וליהנות גם. ליהנות מהרגעים שאתה שר, מנגן ומקליט. אפילו אם עדיין לא קיבלת את הצ'אנס. זה מה שהחזיק אותי כל השנים, אני פשוט לא יכולתי שלא לנגן".
"הפליטים" לא החזיקו מעמד מעבר לאלבום הראשון, ובסוף 1989 הלהקה התפרקה. אלפנט התמכר לסמים קשים ונפטר על הבמה במהלך הופעה במועדון ה"לוגוס" בתל אביב בשנת 1991. ז'אן ז'אק גולדברג נפטר ממחלת הסרטן בשנת 2006. נעם הלוי פרש מעסקי המוזיקה ובהופעת המחווה שנערכה השבוע במלאת 30 לאלבום המיתולוגי הוא נעדר מרשימת הנגנים.
סמטנה, מה הייתה תרומתו של כל אחד מחברי "הפליטים" לאלבום?
"לאלפנט היה חזון לגבי הסאונד של כל כלי הנגינה. הוא היה מאוד מודע לסאונד ולסגנון המוזיקלי. ז'אק היה אחראי לכך שהתיפוף נשמע פשוט אך טוב מאוד. אני פיתחתי רעיונות שיוסי שלח לי, ונעם כמובן פרקשניסט מבריק שתרם תרומה רצינית לאלבום".
לדעתך, האלבום היה יכול להצליח אילו היה יוצא כיום?
"אני משער שכן. הוא בטח היה נשמע אחרת בעולם הדיגיטלי שלנו, אבל אני מאמין שהשירים נצחיים".
מה אתה מרגיש כשאתה שומע את האלבום הזה כיום?
"אני שמח וגאה בו מאוד. היה לי מזל להשתתף באלבום הזה, היה שם רגע נכון כשכל הדברים הסתדרו בצורה מסוימת והרגע הזה נשאר שם לעד. זה היה אלבום בועט ואלטרנטיבי עוד לפני שהמציאו את הסגנון הזה ואני שמח שהוא עומד במבחן הזמן, גם אחרי 30 שנה".