"למה לא נתתם לי / למה לא נתתם לי לשיר?", זועקת הזמרת מור ברנשטיין ב"שיר הכבוד", סינגל ראשון ששחררה לקראת אלבום הבכורה שבדרך.
מי לא נתן לך לשיר?
"הקריאה שלי מופנית לחברה שבה גדלתי ולבית הכנסת שבו התפללתי. אף פעם לא השלמתי עם זה שבבית הכנסת היו קוראים לבנים לשיר את הפיוט 'שיר הכבוד' ('נעים זמירות') ואותנו, הבנות, היו משאירים בצד. הייתי משקיפה עליהם בעיניים כלות, דרך הסורגים של עזרת הנשים, ותוך כדי תחושת אי־שייכות, אפילו לא מעזה לבקש שייתנו גם לי הזדמנות. כילדה, מצאתי את עצמי כותבת שירים בלשון זכר, בלי לחשוב על זה. לא חשבתי אז שיש טעם לכתוב בלשון נקבה, כי לאיזו בת ייתנו לשיר ככה? היה ברור שגברים הם ששרים. אני גדלתי על זמרים חסידיים כמו מרדכי בן־דוד, אברהם פריד וישי לפידות. לא היו אז זמרות שאפשר היה לגדול עליהן".
המחאה לא התפרצה אצלך במכה אחת. "עניין העיסוק במוזיקה התפתח אצלי לאט־ לאט, תוך צבירת חוויות החיים", מספרת ברנשטיין (32). "אני שרה, אבל לא רואה את עצמי כזמרת, אלא כמוזיקאית יוצרת ששרה את מה שהיא כותבת. אני לא מתיימרת להגיד על עצמי שיש לי קול גדול, ומה שיש מספיק כדי להשמיע, דרך השירים, את מה שאני רוצה להגיד. מבחינתי, המוזיקה היא כלי ביטוי ולא משהו שעומד בפני עצמו".
ברנשטיין, פתח־תקוואית אסלית, עברה מסלול שכלל לימודים באולפנה, שירות לאומי כמדריכת טיולים בגולן ("השנה היפה בחיי"), לימודים בישיבה חילונית ("תקופה משמעותית בגיבוש הזהות היהודית שלי") ולימודי ציור בבצלאל ("הרגשתי שם נטע זר לחלוטין").
אחרי בצלאל שברה לכיוון המוזיקה, "תחום שרציתי לעסוק בו מאז ומתמיד". עם כל הרקע הדתי שלה, ברנשטיין היא רוקיסטית, ואפשר גם להגדיר אותה כזמרת מחאה - לא רק נגד קיפוח הנשים במוזיקה, אלא גם נגד מפגעים אקולוגיים, כמו גזילת השטחים הירוקים בעירה לטובת בנייה מוגברת ורוויה. "אני בהחלט מאמינה שלשירים יש יכולת השפעה רבה לסחוף ולהוביל אנשים, אם כי לא בטוח שהמחאות שלי עוזרות", היא אומרת.
לברנשטיין יש יוצר קליפים פרטי: בעלה, הקולנוען המוכשר אמיר שינבוים שמלמד ב"במעלה", בית הספר לקולנוע של המגזר הדתי, מה שמצביע על כך שברנשטיין לא התרחקה יותר מדי מהמקורות.
"הדבר שאנחנו שומרים עליו בבית הכי חזק הוא השבת, שהיא בשבילנו עוגן משפחתי", מציינת ברנשטיין. "כלומר, אנחנו שומרים עליה לא מפחד מפני איזה אל שציווה עלינו. ככל שאני מאוד מסורתית ולא מתנכרת לשורשים שלי, שיש להם השפעה עמוקה עלי, בתוכי פנימה אני די אתיאיסטית".
נגד מה את מתקוממת בכך?
"הגמרא, למשל, היא בעייתית בעיניי. גברים ברברו ביניהם וקבעו הלכות מנקודת המבט שלהם, שבכלל לא מתחשבת בנשים. למעשה, כל העניין של הדרת נשים מקומם, בוודאי אלה שלא מוכנים לשמוע את השירה שלנו. יאללה, התקדמנו ואנחנו כבר לא בימי קדם".
להיות זמרת שלא צועדת בדרך המלך, זה לא פשוט.
"כאם לשלושה קטנטנים, אני בקרב הישרדות ובמאבק יומיומי. אבל הצדק ינצח".
מור ברנשטיין, 9 בינואר, יום שלישי, 20:00, בר צוזאמן, תל אביב