כידוע, מאז ומתמיד אהבה נכזבת היוותה השראה לכתיבת שירים, ואפילו לכמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. בזה דוד שטרית לא שונה מכותבים אחרים. שטרית, בנו של חבר הכנסת והשר לשעבר מאיר שטרית, ואשת התקשורת רותי שטרית, היה מאוהב לפני כמה שנים עד עמקי נשמתו ואפילו חתונה נראתה באופק של הזוג הצעיר, שחי אז בניו יורק.
אבל אז, האהובה חזרה לישראל, ושטרית נכנס לדיכאון כבד. אך אז הכיר סטודנטית, חברה לספסל הלימודים בניו יורק, והשניים בילו יחדיו בלילה אפוף תשוקה. אחרי שדבר הבגידה גונב לאוזניה של אהובתו, היא ניתקה איתו כל קשר ומחקה אותו מחייה.
"מאז אותו מקרה, שקרה לפני שש שנים, לא מצאתי אהבה", מודה שטרית. "כל בחורה שאני פוגש, אני משווה אותה אליה ועוד לא הכרתי אף אחת שתגיע לרמה ולקסם שהיו לה. ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר עם האהובה שאיבדתי, אך היא הייתה שונה לחלוטין, כאילו זו שהכרתי מתה מבפנים וזה שובר אותי. אני כבר לא יודע אם אני מאמין באהבה".
את הטלנובלה הפרטית שלו תרגם שטרית לשיר שכתב והלחין ונקרא Too Late, שיוצא היום לתחנות הרדיו - פופ מלודי־אלקטרוני שמנסה לטשטש את הכאב. "היא לא שמעה את השיר הזה. אנחנו לא בקשר ולא ניסיתי גם להשמיע לה אותו", הוא אומר.
שטרית (32), שמגיע מעולם הג'אז, גילה את המוזיקה בגיל מאוחר יחסית. "אני זוכר שבגיל 8 הוריי הכריחו אותי ללמוד פסנתר, אך הייתה לי מורה שלימדה אותי שירים עממיים רוסיים, ולכן הפסקתי עם המוזיקה", הוא משחזר. "בגיל 16, אחרי שהשתתפתי בתזמורת בתיכון ביבנה, המורה חשף אותי לסגנונות מוזיקה שונים והתאהבתי בג'אז. בצבא שירתתי בתזמורת צה"ל, ואחר כך זה נסעתי לניו יורק כדי ללמוד ב־New School, אוניברסיטה לאמנויות".
בימים אלה, לצד העבודה על המיני־אלבום הראשון שלו, שצפוי לצאת בשנה הקרובה, שטרית מלמד בבית הספר "רימון" ומופיע ב"קפה רגע", מקום חדש שפתח עם חבריו על חורבות קפה "תמר" המיתולוגי ברחוב שינקין בתל אביב. "החלטנו לפתוח מקום תרבותי אמנותי שנותן במה ליוצרים צעירים, לאנשי רוח ואינטלקטואלים, עם וייב מגניב המשרה אווירה של סלון, וכיף לי להופיע שם", הוא מספר.
מה ההבדל בין סצינת המוזיקה בארץ לעומת ניו יורק?
"זה עולם אחר לחלוטין. בניו יורק יש קבוצות של מוזיקאים. כולם מכבדים זה את זה וזה מדרבן אותך לעבוד קשה ולהוציא מעצמך את הכי טוב שאתה יכול. לעומת זאת, בישראל, אני מרגיש שזה קצת חסר בגלל הפידבק המועט שהם מקבלים. יש פה תקרת זכוכית מטורפת. אני רואה אנשים מאד מוכשרים שמוותרים לעצמם וזה צובט לי בלב".
מה הקושי העיקרי שלך כיוצר עצמאי בישראל 2018?
"בעיקר הקושי הכלכלי וריבוי המוזיקאים. אני אישית אינסטרומנטליסט ויכול לנגן מספר רב של סגנונות, ופעם הייתי עושה חלטורות. אבל הפסקתי עם זה, פשוט כי הרגשתי שזה מזהם את הנשמה שלי".
עד כמה היית מגדיר את עצמך כמיינסטרים?
"לא מאוד, אבל יש אלמנט חזק של חיפוש בשירים שלי. אני כל הזמן חוקר כיוונים חדשים ומנסה להמציא את עצמי מחדש, ואני משתדל לשמור על מוזיקה שלאנשים יהיה כיף להאזין לה".
מה אבא חושב על המוזיקה שלך?
"הוא עוד לא מבין כל כך את המוזיקה שלי. זה שונה מהסגנון שהוא אוהב. הוא עדיין לא עיכל אותו".
אז אין סיכוי לדואט?
"בכל יום שישי אנחנו מנגנים ושרים ביחד. לאבא יש רפרטואר קבוע משלו. בכל שישי הוא שר את My Way של סינטרה ואת 'הנני כאן' של יהורם גאון. אנחנו מקפידים לשיר יחד תמיד".
חשבת פעם להיכנס לפוליטיקה?
"יש לי דעות פוליטיות נחרצות, אבל ברגע שראיתי כמה רפש המשפחה שלי קיבלה מהפוליטיקה וכמה שזה תחום אכזרי, אני מעדיף לא להיכנס לעולם הזה".